Skip to main content

Full text of "אורי רם (עורך) - החברה הישראלית - היבטים ביקורתיים"

See other formats


י 



אודי דם ׳ עודר 



















ץק 00 191131 □ [) 11111116 


החברה הישראלית: 
היבטים ביקורתיים 


ץק 00 191131 □ 1 > 110 חו; 1 



אורי רם, עורך 


65 /י 6611 ק 5 ז 6 ? 111631 ־ 0 : $001617 3611 * 151 

־ 11101 >£ , 83111 ס □ 

5 * 11111151161 * 1 01 * 81611 1993 © 


עיצוב העטיפה: הדס צוקרמן 

© 1993 כל הזכויות שמורות לברירות הוצאה לאור 
ת.ד. 36448 , תל־אביב 61363 


לוחות: דגש 
הדפסה: טופרינט 

נדפס כישראל החשנ״ר- 993 ו 


ץק 00 191131 □ 1 ) 10 ; חוו 1 


תוכן העניינים 


אורי רם 

החברה ומדע החברה: סוציולוגיה ממסדית 

וסוציולוגיה ביקורתית בישראל...... 7 

יונתן שפירא 

המקורות ההיסטוריים של הדמוקרטיה הישראלית: 

מפא״י כמפלגה דומינאנטית... 40 

שלמה סבירסקי 

הערות לסוציולוגיה ההיסטורית של תקופת היישוב.. 54 

רבודה ברנשטיין 

"בין האשה־האדם ובין אשת־הבית": אשה ומשפחה 

בציבור הפועלים היהודי העירוני בתקופת היישוב. 83 

גרשון שפיר 

קרקע, עבודה ואוכלוסיה בקולוניזציה הציונית: 

היבטים כלליים וייחודיים.. 104 

שלמה סבירסקי ודבורה ברנשטיין 
מי עבד במה, עבור מי, ותמורת מה ? 

הפיתוח הכלכלי של ישראל והתהוות חלוקת העבודה העדתית... 120 

מיכאל שלו 

עובדים, מדינה ומשבר: הכלכלה המדינית של ישראל.. 148 

סמי סמוחה 

שסעים מעמדיים, עדתיים ולאומיים ודמוקרטיה בישראל. 172 

עזמי בשארה 

על שאלת המיעוט הפלסטיני בישראל. 203 

ברברה סבירסקי 

שליטה ואלימות: הכאה נשים בישראל. 222 

אלה שוחט 

לדוככ אח השתיקות: ייצוג האשה והמזרח בקולנוע הישראלי.. 245 














253 


אבישי ארליך 

חברה במלחמה; הסכסוך הלאומי והמבנה החברתי.. . . 
שולמית כרמי והנרי רוזנפלד 

הכלכלה המדינית של הלאומיות המיליטריסטית בישראל 
ברוך קימרלינג 

יחסי מדינה־חברה בישראל. 

שלמה סבירסקי 

מחר... 


על המחברים.... 


י ■ * וי י■ 9 ■■■*■* 


275 


328 


351 


365 







ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


על הספר 


במשך תקופה ארוכה נשמע מדע החברה הישראלי כהד חדגוני של האידיאולוגיה 
הישראלית הרשמית. הוא לא נבדל בכך משאר כלי התימסורת התרבותיים— העיתונות, 
בתי־הספר, הספרות ועוד. הדברים החלו להשתנות כשנות השבעים. מאז, תהודת קולה 
של הסוציולוגיה הביקורתית בישראל— זו שהאידיאולוגיה הישראלית הרשמית היא 
ממושאי העיון שלה ולא הנחת המוצא שלה— הולכת ומתעצמת. רישומה על סדר־היום 
הסוציולוגי הוא כיום בבחינת עובדה ניצחת. ספר דה מהווה ראיה—ואף תרומה— לכך. 

מטרתו העיקרית של הספר היא לתעד את המחשבה החברתית הביקורתית, לטפח 
ולפתח אותה. מטרה זו ניפרטת למספר מטרות־מישנה. ראשית, הספר ממציא לקוראים 
וללומדים—לראשונה בארץ— מכחד מאמרים בסוציולוגיה ביקורתית, אשר בדרך כלל 
הנגישות אליהם קשה (יש מאמרים שפורסמו בכתבי עת שקשה להשיגם, יש שלא פורסמו 
בעברית, ויש המתפרסמים כאן לראשונה). מעבר לכך, ממלא הספר תפקיד כפול: הוא 
מספק מעין סיכום ביניים של החשיבה החברתית הביקורתית, ובד־ככד הוא מצביע על 
כיווני ההתפתחות האפשריים שלה. הספר מספק תמונת מצב קיים, אך גם יוצר מצב 
חדש: הוא מתעד את מצב הסוציולוגיה הביקורתית, ואף מציב אותה באופן מגובש 
ובהיר על סרר־היום של הדיון הסוציולוגי. תקוותי כי הוא יהווה כלי לימודי על החשיבה 
החברתית הביקורתית וגם מכשיר עבודה לעתיד שלה. 

הגדרת הביקורתיות בה השתמשתי לצורך איסוף המאמרים בספר היא רחבה ורב־גונית. 
משותפת לכל המאמרים ביקורת על "הגירסה הרשמית" של סיפור החברה הישראלית 
ועל הסוציולוגיה הממסדית ששימשה אותה. יחד עם זאת, אין המאמרים מדברים באותו 
קול ובאותה נימה: אדרבא, בין כמה מהם ישנם הבדלים משמעותיים ולעתים אף ניגודים 
מפורשים. רב־גוניות זו משרתת את העניין של הסוציולוגיה הביקורתית בשיג־ושיח 
עידני, בניגוד לעניין הממסדי(ולעתים אף הכיקורתי־כיתתי) בשיח מונוליטי ודוגמאטי. 
לא ניתן היה, כמובן, לקבץ בכרך אחר יותר מקומץ ייצוגי של החיבורים הסוציולוגיים 
הביקורתיים הקיימים; הקוראים והקוראות ימצאו כמאמרים עצמם הפניות לחומר איכותי 
רב נוסף. 

המאמרים שבספר עוסקים בהיבטים מרכזיים של ההוויה החברתית הישראלית— 
התגבשות היסטורית, מדינה ופוליטיקה, מעמדות ועדות, גברים ונשים, כלכלה מדינית, 
מלחמה ושלום, יהודים וערבים, ועוד. אך אין זה ספר על "נושאים" אלה או אחרים, 
ומימלא אין הוא מקיף את כל הנושאים הראויים לדיון. הספר מציג פרספקטיבות—נקודות 
ראות תיאורטיות־ אידיאולוגיות על החברה הישראלית בכללה— אשר מה ן, או תוך 
התדיינות ואולי אף מחלוקת עימן, יש להמשיך ולפרש את המתהווה ואף לנסות לשנותו, 

הכנת הספר לדפוס מסתיימת עם חתימתו של הסכם ההכרה ההדדית בין ישראל לאש״ף. 
החברה הישראלית דהאיזור כולו עומדים בפתח תקופה חדשה. במקביל להיערכות 
ההיסטורית החדשה יש אף לערוך סדר־יום סוציולוגי חדש. השאלות המועלות בספר 
וה, הבעיות הנדונות בו, והפרספקטיבות המוצעות בו מקבלות עתה משנה תוקף. 

אורי רם 

תל אביב, 13 בספטמבר 1993 


ץק 00 191131 □ 1 > 1111111£ 


ץק 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


החברה ומדע החברה: סוציולוגיה ממסדית 
וסוציולוגיה ביקורתית בישראל 

אורי רם 

בתקופה היסטורית כזו שלנו התיאוריה האמיתית המה יותר 

תיאוריה מותחת ביקורת מאשר תיאוריה קובעת מסמרות... 

(מקס הורקהיימר, "תיאוריה מסורתית וביקורתית"}. 

מאז היווסדה כתחום מוגדר של עיון ומחקר היתה הסוציולוגיה הישראלית קשורה 
בטבורה לממסד השליט, אימצה את נקודת ראותו וסיפקה לו גושפנקא אינטלקטואלית, 
או "מדעית" כביכול. מצב דברים זה, שהתהווה בתקופת היישוב, נמשך כמעט יוכל 
שנים. במשך תקופה זו ראו עצמם הסוציולוגים כשותפים פעילים בתהליך הגיבוש 
הלאומי והעיצוב המדינתי של החברה, כפי שזה הובן על־ידי מנהיגי החכרה והוצג על 
ידם. כיוון שכך לא פיתחה הסוציולוגיה זווית ראייה עצמאית וניבדלת, או כזו הניזונה 
מזיקה לקבוצות לא שלטוניות או לאוריינטציות לא מקובלות. הזיקה שכין הסוציולוגיה 
לממסד החלה להתפוגג רק בשנות השבעים, ורק לאחר שהממסד האמור עצמו איבד 
מכוחו. 

בתקופה זו החלו להבשיל בחברה מספר תהליכים שהביאו בסופו של דבר לסיום 
ההגמוניה בת חצי מאת השנים של תנועת העבודה בחברה הישראלית, ולשינוי במערכת 
החברחית, הפוליטית והתרבותית הישראלית. במציאות חדשה זו המאופיינת בשינויים 
ובמשברים השתנה גם אופיו של הדיון הסוציולוגי בישראל והוא נעשה פתוח, רבגוני 
וביקורתי לאין שיעור לעומת התקופה הקודמת. בתחילת שנות השבעים נאבקו עדיין 
חלוצי הסוציולוגיה הביקורתית בישראל על זכות ההשמעה. כיום, כתחילת שנות התשעים, 
רישומם על סדר־היום הסוציולוגי הוא כבר בבחינת עובדה ניצחת, וכבר ניתן לומר זאת 
אף על רישום ממשיכיהם. ג□ כיום הסוציולוגים הביקורתיים הם מיעוט בקרב הסוציולוגים, 
אך תהודת קולם הולכת ומתעצמת. 

אנו נבחן כאן את הפרוגרמות המובילות כדיון הסוציולוגי הישראלי, או את סדר־ היום 
המשתנה של דיון זה, ואת הקשריו. תחילה נדון כמאפיינים של סוציולוגיה ממסדית 
וסוציולוגיה ביקורתית ככלל. אחר כך נבחן את ההתפתחות ההיסטורית של הדיון 
הסוציולוגי כישראל, נמפה את המגמות התיאורטיות־אידיאולוגיות השונות הרווחות כיום 
כדיון זה ולבסוף נצביע על מגמות התפתחות אפשריות. יצויין כי ההנגדה הנחרצת 
הנערכת כאן בין ממסדיות לביקורתיות נועדה אך לקבע את הנקודות הקוטביות בספקטרום 


מקור: מאמר זר מכרסם על מחקר המתפרסם באעלית — /ס ??/' 7 ווו 1 >* 1 רו 13 

1994 , 5$ ^־ 1 ? : 1 ־ ¥01 07 ^ 511 ח^ 1 ת 0 1310 ^ : 14 ־ 7 ¥01 :'{ 1010 % ^ 51 < 

פורסם כרשות, 




ץק 00 191131 □ 1 ) 11111116 


8 


אורי רם 


התיאורטי־ אידיאולוגי שעליו מתפרשת החשיבה הסוציולוגית. אין לגוור ממנה שכל 
חיבור סוציולוגי ניתן לסיווג חד־משמעי לאחת מן הקטיגוריות הללו. לעתים תלוי הדבר 
בעיבוד, פירוש או יישום החיבור. עם ואת, הפרופיל של חיבור סוציולוגי במונחי 
ממסדיות־ביקורחיוה הוא מן התכונות המהותיות כיותר שלו. 

ממסדיות וביקורתיות בסוציולוגיה 

בירורגו מתחיל, כאמור, באיטיון הגישה הממסדית והגישה הביקורתית בסוציולוגיה. 
נקודת המוצא לבירור וה היא הטענה כי הסוציולוגיה, בדומה לשאר מדעי החברה והרוח, 
אינה, ואף אינה יכולה להיות, בבחינת "מדע אובייקטיבי" המנותק מהקשריו ההיסטוריים־ 
חברתיים. הסוציולוגיה היא פרקטיקת־שיח, עיונית ומחקרית, תלויית־הקשר, שהעוסקים 
בה מפרשים את החכרה מתוך זוויות הראייה המסויימוח שלהם, במסגרת המסורת 
הסוציולוגית וכללי הדיון הנהוגים בה. האוטונומיות המדעית שלה מתבטאת בכך 
שטיעונים סוכסטאנציאלייס(גוף הידע) נידונים כמסגרת הכללים הדיסציפלינרייס(תדמית 
הידע), אך גם כללים אלה עצמם הם מושא להכרעות שבהן משקל רב, אם לא מכריע, 
לגורמים על־מדעייס וחוץ־מדעייס ( 1978 , 303 ^ £1 ; ור׳ דיון על קון בהמשך). 
הסוציולוגיה פועלת, אס כן, בתוך מרקם חברתי ובזיקה לתרבות רווחת. בפעילותה ניתן 
להבחין כין הפן החברתי(או המוסדי) לבין הפן העיוני (או האינטלקטואלי), ובכל פן 
ניתן להבחין בין מה שקורה בביתה של הסוציולוגיה פנימה לבין מה שקורה מחוצה לה 
ובזיקה אליה.' 

סוציולוגיה ממסדית וסוציולוגיה ביקורתית ניבדלות דו מזו, ראשית לכל, ביחסן אל 
ה״חוץ", אל הסדר החברתי הקיים, אל הקבוצות החזקות בחכרה, ואל האידיאולוגיה 
השלטת בה. כלומר, בנוסף לתכנים הספציפיים, שמן הסתם נתונים לשינוי עם השתנות 
המבנה החברתי, ניכרות האוריינטציות הסוציולוגיות בזיקותיהן הסוציולוגיות עצמן: זו 
תומכת בסדר החברתי וזו מבקרת אותו, זו כרובה בממסד וזו מתעמתת איתו, זו משוקעת 
כשיח התרבותי הרווח וזו מרותקת ממנו. משום כך יכולה אותה גישה עצמה להיות 
פעם ממסדית ופעם ביקורתית— הכל בהתאם להקשרה. הדוגמה המובהקת היא 
המארכסיזם, אשר בחברה האמריקנית הוא משמש כתיאוריה ביקורתית לעילא, כעוד 
שבחברה הקומוניסטית נעשה בו שימוש ממסדי לעילא. כך אף לגבי גישות ליברליות 
בסוציולוגיה, אשר, לפי המקרה, יכולות לשרת אינטרסים ממסדיים או ביקורתיים. 

הסוציולוגיה הממסדית מתאפיינת אם כן כעניין המשוריין שיש לה בשימורו של 
ההווה — אותה הווייה שהיא ניזונה ממנה, משתתפת בכינונה ותורמת להנצחתה. המציאות 
החברתית הקיימת מקבלת בה מעמד של מציאות הכרחית ואף ראויה. העבר נראה כמוביל 
כאופן טבעי אל המצב הקיים, והעתיד כהתפתחות המתבקשת ממנו. המתודולוגיה של 
סוציולוגיה זו איבה אלא תצפית מלומדת על מה שיש והתיאוריה שלה אינה אלא הפשטה 
מלומדת ממה שיש, מה שמכונה "עובדות". הסוציולוגיה הביקורתית, לעומת זאת, ניכרת 
בעניין העקרוני שיש לה בשינויו של ההווה, המציאות החברתית הקיימת היא בעיניה 
מציאות לוקה בחסר. העבר נראה לה ברצוף מאבקים והכרעות, והעתיד כמגלם בכות 
מגמות חדשות. המתודולוגיה שלה היא ניתוח המכלול על ניגודיו הפנימיים והתיאוריה 
שלה היא המאמץ לחשוף את המתהווה או את האפשרי, 



החברה ומדע החברה: סוציולוגיה ממסדית וסוציולוגיה ביקורתית כישראל 9 

השקפה זו על הסוציולוגיה, דהיינו ראייתה ככרוכה באינטרסים ובערכים חברתיים 
כלליים, הינה עצמה יסוד מוסד של הסוציולוגיה הביקורתית. הסוציולוגיה הממסדית 
והסוציולוגיה הביקורתית נבדלות זו מזו, אם כן, גם ביחסן אל ה״פניס", אל הסוציולוגיה 
עצמה. זו רואה את הסוציולוגיה כמקצוע מדעי "נייטרלי", שתפקידו לספק הסברים 
וחיזויים, ודו רואה אותה כפעילות חברתית "מעורבת" או "מחוייבת", שתכליתה העמקת 
ההבנה העצמית של החברה. הסוציולוגיה הממסדית היא לפיכך ממסדית במובלע, בעוד 
הסוציולוגיה הביקורתית היא ביקורתית במופגן. הראשונה נושאת גבוהה את שם המדע 
האובייקטיבי וחסר הפניות, אך למעשה היא נושאת כליו של סדר חכרתי סמכותי ובלתי 
שוויוני. השנייה, לעומת זאת, מצהירה כגלוי על סחוייכותה לערכים מסויימים: ערכי 
החירות והשוויון האנושי. ההבדל ביניהן אינו זה שבין מדע לאידיאולוגיה, כפי הסכרה 
הרווחת, ואף לא זה שבין אמפיריה לתיאוריה, כי אם רק זה שבין העדר מודעות עצמית 
לבין קיומה של מודעות כזז. נ את ההבדלים בין הגישה הממסדית לבין הגישה הביקורתית 
תיאר שלמה סבירסקי באופן ציורי תוך איפיון של שתי קבוצות באוכלוסיית סטודנטים 
ישראלים שראיין כ״מנהלים״ וכ״מבקרים״, בהתאם: 

ה״מבקרים" רואים את החכרה הישראלית בת ימינו כמכלול. הדבר מתאפשר 
להם בהיותם בלתי מרוצים מן הקייס. הם טיפסו אל פיסגת החזון הציוני 
ומשם הם משקיפים אל המציאות העכשווית. ממרומי הפיסגה הזו הם גם 
יכולים לצפות אל עבר אופקים חברתיים חדשים. ה״מנהלים" לעומת זאת 
חסרים נקודת תצפית כזאת: הם מקבלים את הקיים כפי שהוא ואינם חותרים 
לשינוי; על כן הם גם לא נידקקים לפיסגה כלשהי שתאפשר להם לבחון את 
החכרה הקיימת בשלמותה או להשקיף אל עבר אופקים אחרים. המציאות 
החברתית מצטיירת להם לא כמכלול, לא כתמונת נוף פנורמית, אלא כסידרה 
של עצמים שבהם הם ניתקליס תוך כדי הליכה במישור חייהם האישיים או 
פעילותם הציבורית. הם אינם רואים מבנה חברתי כולל אלא מגוון של 
קבוצות, אירגונים ומוסדות. הם אינם רואים כיוון התפתחות כללי אלא 
סידרה של בעיות מוגבלות ומתוחמות שיש להתמודד איתן כמידה שהן 
צצות. הם גס רואים את תהליך השינוי החברתי לא כניסיון של קבוצות או 
תנועות רחבות לשנות את תבנית הנוף החברתי, אלא כתהליך של "טיפול" 

של החכרה כבעיות שונות שבהן היא ניתקלת. <ש. סכירסקי, 64:1982 ) 

בהמשך ניטען כי יש פיסגה גבוהה יותר מפיסגת החזון הציוני שממנה ניתן להשקיף 
אל המציאות העכשווית. פיסגה זו איננה מקום קבוע אלא נקודת מוצא עקרונית הנזקקת 
לעיבוד ולעידכון מתמידים. אך תחילה נדון בבסיס המוסדי, ההקשר האידיאולוגי, ההנחות 
התיאורטיות וגוף הטיעונים של הסוציולוגיה הממסדית בישראל. 

הסוציולוגיה הממסדית: ממלכתיות רמערכתירת 

ראשון הסוציולוגים בישראל היה ארתור רופין ( 1876-1943 ) אשר כיהן באוניברסיטה 
העברית, מייסודה ב' 1925 , כפרופסור לסוציולוגיה של היהודים, רופין מוכר יותר כראש 
המשרד הארץ־ישראלי של ההסתדרות הציונית וכמי שתרם תרומה מכרעת לתהליך 
ההתיישבות הציונית כארץ, ובאופן מיוחד למזיגה שבין התיישבות קומונאלית והון 





ץק 00 191131 □ 1 ) 11111116 


10 


אורי רם 


לאומי. הפילוסוף מרטין ברבר ( 1965 ־ 1878 ), עמיתו של רופין באירגון כרית שלום. כיהן 
באוניברסיטה העברית מ־ 1938 כפרופסור לסוציולוגיה של התרבות. אם כי ברבר נחשב 
כאופוזיציונר לממסד היישובי, אף הוא היה תומך נלהב בהתיישבות הקומונאלית, אליה 
התייחס כאל אוטופיה מתגשמת. כבר בתקופת היישוב פעלה, אם כן, הסוציולוגיה 
הישראלית בזיקה לממסד הישראלי המתעצב, וכבר אז התייצבה כמשבצת הפוליטית 
האופיינית לה כל כך—מעט שמאלה מן המרכז (ר׳ רופין, 1934 ו־ 1944/47 ; בוכר, 
1947 ). 

כדיסציפלינה בפני עצמה נוסדה הסוציולוגיה הישראלית כאשר נפתחה המחלקה 
לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ב־ 1948/9 . בובר כיהן בראשה דמן קצר 
בלבד ופרש ב־ 1950 . הלידה המשותפת של המדינה ושל הסוציולוגיה נתנה את אותותיה 
בדמותה של האחרונה. הסוציולוגיה עוצבה מראשיתה במכשיר מדינתי, מכשיר שתפקידו 
לייעץ ולסייע לקובעי המדיניות. המושלים קראו את המומחים לדגל והללו התייצבו. 
שלוש סיבות היו להתייצבות בלתי מסוייגת זו. סיבה אחת היתה האינטרסים הקבוצתיים 
של הסוציולוגים. תמורת התגייסותם למאמץ המדינתי המירה המדינה את היחס המזלזל 
של תנועת העבודה למגדל השן ביוקרה ובתמיכה תקציבית. סיבה שנייה היתה מקצועית. 
תחת שרביטו של רופין היתה האוריינטציה של הסוציולוגיה אתנו־דרוויניסטית, ותחת 
דה של בובר רומנטית־הומניסטית. בשנות החמישים, לעומת זאת, היא החלה לסגל 
לעצמה תדמית של מדע אמפירי־אנליטי, ותוך כך אף העתיקה את דגמי ההתייחסות 
שלה ממרכז אירופה לארצות הברית. כמדע היא שאטה להתבסס על נתונים ולהיות 
יישומית, שתי שאיפות שלסיפוקן היתה המדינה יכולה לסייע ביד נדיבה. אך כעיקרו 
של דבר התייצבו הסוציולוגים לשירות המדינה משום הזדהותם האידיאולוגית, ואף 
קירבתם החברתית והרגשית, למדינה החדשה ולהנהגתה, שנתפסו ואף הציגו עצמם, 
כמממשי חלום הדורות של העם היהודי. אופוריה זו, מובנת כשלעצמה, היתה למכשלה 
על דרך ההתפתחות של סוציולוגיה ביקורתית בישראל <על האינטלקטואלים והמדינה 
ר׳ קרן, 1989 ; ר , גט הר אבן, 1987 ). 

הסוציולוגיה שהתפתחה באוניברסיטה העברית בראשית שנות החמישים היתה רוויה 
באידיאולוגיה השלטת של מקומה וזמנה; הציונות בנוסח הממלכתי. הממלכתיות היא, 
בידוע, הגישה הבן־גוריונית אשר ראתה במרינה את מוקד הסמכות המוסדית וההשראה 
המוסרית של הקהילה והאומה, ואשר הכפיפה את תנועת העבודה ואת התנועה הציונית 
למסגרת התיפקודית והרעיונית שהמדינה עצמה היא מוקדה. מבחינת האוריינטציה שלה 
עוצבה הסוציולוגיה הממסדית על-ידי הציונות הממלכתית של שנות החמישים. כמסגרת 
תיאורטית היא אימצה את הפרדיגמה הפונקציונאל־סטרוקטוראליסטית האמריקנית, או 
המערכתית, מבית היוצר של טלקוט פארסונס ( 1951 , 5008 ־ 31 ?). 

מסגרת זו הלמה את האוריינטציה הממלכתית משום שהיא מדמה את החברה 
ל״מערכת" בעלת לכידות תרבותית־אידיא ולוגית ובעלת חלוקה מכנית׳תיפקודית, מערכת 
שתפקידה הוא שימור הקיום העצמי בתוך הסביבה החיצונית לה, השלטון הפוליטי 
ניראה מפריזמה זו כהנהלה הממונה על התוויית יעדי האירגון, גיוס המשאבים וביצוע 
המטלות (ולא, למשל, כגוף אינטרסנטי המעצב את החברה על פי צרכיו השלטוניים, 
או על פי האינטרסים או התפיסות של חבריו). גישה זו הלמה אף את תהליך הממלכתיות 
שעבר על תנועת העבודה עצמה, משום שהיא מדמה את השינוי החברתי לתהליך של 
התפתחות מגרעין קטן, פשוט ומלוכד לחברה גדולה, מבודלת ומורכבת. שני הדימויים 




החברה ומדע החברה: סוציולוגיה ממסדית וסוציולוגיה ביקורתית בישראל 


11 


הללו בצירופם: הדימוי המערכתי והדימוי ההתפתחותי, מתייחסים אל החברה כאל "טבע 
שני", מעין ישות אורגנית בעלת אינטרס מובן מאליו(שימור והמשכיות) ומבנה תיפקודי. 
חסרה בתמונת חברה זו התייחסות לניגודי אינטרסים, למאבקים כוחניים או להכרעות 
ערכיות. יש בה התפתחות טבעית ותיפקוד תקין, התואם את הצרכים הכלליים של 
המערכת כפי שהם מבוטאים על־ידי ראשיה. 

המזיגה הסוציולוגית הממלכתית־מערכתית נוצקה על־ידי שמואל נוח אייזנשטאדט, 
תלמידו של בוכר ואחר כך יורשו כראש החוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העבריה והיא 
הונחלה לסוציולוגיה הישראלית על־ידו ועל־ידי תלמידיו. 3 תקופת הכשרה קצרה שבילה 
אייזנשטאדט ב־ 1948/9 בלונדון סקול אוף אקונומיקס הביאה אותו במגע עם הסוציולוג 
הווכריאני־פארסוניאני אדואיד שילם( 511118 .£) ובאמצעותו עם הסוציולוגיה האמריקנית. 
בתוך זמן קצר למדי הפך אייזנשטדאט עצמו לאחד מדבריה הראשיים של האסכולה 
המערכתית בעולם. סיפרו החברה הישראלית ( 1967 ) זכד■ לבירכתו של פארסונס. ספר 
זה מסכם את מה שניתן לכנות פרוגרמת ירושלים בסוציולוגיה הישראלית (פרוגרמה 
שעובדה בכתבים רכים קודמים של אייזנשטארט, כגון, 1948 ו־ 958 נ). אולי אין זה אלא 
מקרה אך מכל מקום מקרה סמלי כי הספר יצא לאור בשנה שכה הסתיימה תקופת 
המדינה "הקטנה" והסתמנה ראשית הקץ של ההגמוניה של תנועת העבודה. 

שלושה היבטים פרשניים של החברה הישראלית חשובים לענייננו. האחד הוא תחימת 
גבולות יחידת הניתוח "החברה הישראלית", השני הוא ניתוח התהליך ההיסטורי של 
היווצרות אותה חברה ישראלית. והשלישי הוא הניתוח של קליטת העלייה בישראל. 
ככלל, ספר זה מציג מעין תמונת־מראה סוציולוגית של גירסת תנועת העבודה על תהליך 
בנייתה של החברה הישראלית. זהו בעצם מחקר על תנועת העבודה מנקודת ראותה שלה 
עצמה. 

הנחת המוצא הסמויה של הספר היא כי "החברה הישראלית" המה שם נרדף לחברה 
היהודית בארץ ישראל. גישה זו מאפשרת להגדיר מראש את החברה הלא יהודית בארץ 
ישראל המנדטורית כגורם "חיצוני", ובעצם גורם שאפשר להתעלם ממנו. לחליפין היא 
מאפשרת לעסוק כערבים בישראל כ״מיעוט", כגורם שאפשר להקצות לו פרק נפרד תחת 
כותרת זו. הספר אכן עושה את שני הדברים. מחד הוא מתעלם מן הקונפליקט היהודי־ערבי 
שעיצב את החברה הישראלית, ומאידך הוא דן באופן אנמי למדי בבעיות של הערבים 
בישראל, ולא בבעיה של יהדותה של ישראל. זו— היהדות— הרי מגדירה את ישראל 
מלכתחילה ולכן אינה נתפסת כפרובלמטית. הספר מניח את מה שדורש חקירה — כיצד 
נוצרה "החברה הישראלית", ראשית, מחוך ההיסטוריה היהודית, ושנית, בתוך סביבה 
ערבית, ומה היו ההשלכות של תהליך היווצרות תברה בנסיכות כאלה. בשלב מאוחר 
יותר, כפי שנראה, תאפשר תחימה זו של "החברה הישראלית" כ״חכרה יהודית" להרחיק 
את מושא המחקר עוד יותר מהקשריו הקונקרטיים ולמקמו לצורך ניתוח כ״ציוויליזציה 
היהודית". 

הקטיגוריות האנאליטיות העיקריות של הספר הן וריאציות סוציולוגיות על נושאים 
אידיאולוגיים ציוניים כלליים, כגון האבחנה כין "מהגר" ל״עולה", ועל נושאים ציוניים־ 
סוציאליסטיים כגון האבחנה בין כלל ה״עולים" לבין ה״חלוצים", הם מייסדי ומנהיגי 
תנועת העכורה (לביקורת על קטיגוריזציה זו ר׳ קלנר, 1978 ). מפעלם של האחרונים 
מבואר כ"מיסוד האידיאולוגיה," היינו בניית חברה על מסד של ערכים. במהלך ההתפתחות 
הטבעית, ה״צמיחה" של החברה, מועבר מן הסתם הדגש מן האידיאולוגיה אל המיסוד. 


ץק 00 191131 □ 1 ) 11111116 


12 


אורי רם 


יחד עם זאת תנועת העבודה השכילה לפתח מכאניזם של ״שמרנות מהפכנית״ — יכולת 
ספיגה של שינויים תוך שימור היסודות הקיימים. גם זו כמובן קטיגוריה סוציולוגית 
שיש לה מקבילה אידיאולוגית: סוציאליזם קונסטרוקטיביסטי. קטיגוריה זו היא אף 
ההסבר, ובמובלע ההצדקה, למעבר מסוציאליזם לממלכתיות. סוציאליזם, או בלשון 
המועדפת בסוציולוגיה המערכתית, אוטופיזם חלוצי, הוא אידיאולוגיה ההולמת קהילה 
צעירה וקטנה, אך משזו האחרונה מתבגרת וגדלה היא משילה חינחוני ילדות אלה ויכולה 
לתפקד כמערכת חברתית לכל דבר. 

לבסוף, יצויין כי לא רק ציונות וממלכתיות היו כאן אלא אף יותר מקורטוב של 
"אשכנזיות". כך עולה מניתוח קליטת העלייה המזרחית אצל אייזנשטאדט. שורה של 
הנחות וטענות בעבודתו שלימים יתבררו כבעייתיות ונעמוד עליהן בהמשך. נדגיש עתה 
רק כי ה״קליטה" שמדובר בה היתה מבוססת על שני יסודות — האחד הוא שעל המזרחים 
"המסורתיים" לוותר על זהותם התרבותית; והשני, המשלים, שאם אך ייאותו להיטמע 
בתרבות הישראלית ה"מודרנית" אזי "ייסגר הפער העדתי". ודוק, לא נבחנה שאלת 
המפגש בין שתי הקבוצות, אלא רק שאלת נכונות הקבוצה ה"אחרת"— שהוגדרה 
כקטיגוריה תרבותית—להיטמע כקרב הקולטים. כן לא נבחנה שאלת המבנה הכלכלי' 
חברתי וניגודי האינטרסים הגלומים בו(מי שולט באמצעים וכיצד הוא משתמש בהם) 
אלא הונח (כהמשך לדימויי החלוציות והממלכתיות) כי הקולטים, המדינה, מייצגים את 
טובת הכלל. אף כי הסוציולוגיה הממסדית הישראלית לא דגלה במוצהר באי־שוויון, 
היא בהתלט סיפקה תימוכין לחברה שהלכה ונהייתה בלתי שוויונית. 4 

את ההיסטוריה של האסכולה המערכתית בסוציולוגיה הישראלית ניתן לחלק לשלוש 
תקופות. התקופה הראשונה נידונה לעיל. זוהי תקופת היווצרותה ושליטתה הבלעדית, 
המקבילה לתקופת ההגמוניה של מם א "י (על המשכיה) בפוליטיקה הישראלית. תקופה 
וו נמשכה ס־ 1948/9 ועד המשבר שלאחר מלחמת אוקטובר 1973 . היצירה הייצוגית 
של תקופה זו היא סיפרו האמור של אייזנשטאדט <ר* גם אייזנשטאדס ואחרים, עורכים, 
969 ג), התקופה השנייה בתולדות האסכולה נמשכה בערך מתחילת שנות השבעים ועד 
המהפך של 1977 , שבו איבדה תנועת העבודה את השלטון ואת מעמדה כעמוד התווך 
של הפוליטיקה הישראלית. התקופה השלישית בתולדות האסכולה היא זו שלאחר 
הנפילה — שלב אובדן השליטה וההגמוניה של תנועת העבודה. 

התקופה השנייה בהיסטוריה של האסכולה— שניתן לכנותה תקופת "הפונקציונליזם 
המשופר" (ות 311$ ת 010 ו 111 ז 1 > 156 ׳\ 6 ־ו)—התאפיינה כנסיונות לרוויזיה תיאורטית שהיוו 
מקבילה אינטלקטואלית לנפתולי ההישרדות של המערך נוכח סימני המשבר המתרקם 
סביבו. כשם שבתנועת העבודה הלך והתעצם הפער בין האידיאולוגיה המוצהרת לבין 
הפרקטיקה הפוליטית, כך בסוציולוגיה הממסדית הלך וגבר הצורך לגשר בין החד־גוניות 
התיאורטית לבין הרב־גוניות החברתית. נעשה ניסיון ליצור גישור כזה באמצעות הוספת 
רמות ניתוח נמוכות יותר מרמת המערבת הכללית, חוך תקווה שכך תגלה הסוציולוגיה 
מידה רכה יותר של דינמיות ורגישות. אך למעשה לא הצליחה הסוציולוגיה הממסדית 
להשתחרר ממיטת־הסדום שהציע עכורה אייזנשטאדט. שחי דוגמאות ימחישו את 
ההתפתחויות הללו. 

דוגמה אתת היא מתחום האנתרופולוגיה החברתית. זהו תחום שנוצר בארץ כשנות 
השישים תחת השפעה ישירה של אסכולת מאנצ׳סטר הבריטית (ר׳ 1 >ת 3 ח 3 וזז 161 >ת 1-1£1 
ו!סר 1 צ 06 , 1975 ; 1988/9 , 6141 ; 01 ו 31 ). מייצגיה של גישה זו בארץ, כגון משה שוקד 


החברה ומרע החברה: סוציולוגיה ממסדית וסוציולוגיה ביקורתית בישראל 13 

ושלמה דשן, קיבלו את המערכתיות כמסגרת הריון ברמה המאקרו־חברתית אך ביקרו 
אותה על העדר רגישות ברמה המיקרו־תברתית. ברמת המיקרו, כך גרסו, קיימים 
קונפליקטים רבים המבטאים את קשייהם של אנשים בשר ודם בתהליך הקליטה. ברם 
קונפליקטים אלה לא נתפסו אצלם כסימני היכר של ניגוד חברתי מהותי, אלא אדרבא, 
כספיחים מוגבלים ומתוחמים של תהליך קליטה אשר בעיקרו של דבר הוא מוצלח, או 
אף במנגנוני אינטגראציה (״שסתום לחץ״, ״בית ספר לדמוקרטיה״ וכיו״ב)(דשן, 1986 ; 
דשן ושוקד, 1984 ; שוקד, 1967 : שוקד ודשן, 1977 ). 

דוגמה שנייה היא מתחום הסוציולוגיה הכללית. עבודתם של דן הורוביץ ושל משה 
ליסק קיבלה אף היא את מסגרת־ העל המערכתית אך הוסיפה לה ניתוח ברמה נוספת, 
במקרה זה רמת מרכזי־המשנה. מצב הסדר וההסכמה החברתית, שעבור האסכולה 
המערכתית המקורית היה כגדר הנחת מוצא, הוצג, מן הפרספקטיבה המערכתית המתוקנת, 
כתולדה של משא ומתן בין מרכז־ מרכזי לבין מרכזי־משנה המאזנים זה את זה. הפריפריה 
כבר לא הוגדרה כגרורה פאסיבית של המרכז(ה״חברה" מול ה״חלוץ") אלא כבת־ברית 
של המרכז. רוויזיה זו הוצגה כסיפרם של המחברים מיישוב למדינה: יהודי ארץ ישראל 
בתקופת המנדט כקהילה פוליטית שפורסם ב־ 1977 . לא יכול היה להיות מועד אירוני 
יותר להוצאת שיר הלל כזה לתנועת העבודה, שכן עוד טרם יבש עליו הרפוס הוא הפך 
לקינה על מפלתה <ר׳ גם הורוביץ, 1983 ו־ 1985 ). 

התקופה השלישית בתולדות האסכולה המערכתית—שניתן למותה תקופת 
"הפונקציונליזם המבוקר" <וו 31181 תס 011 תטז (> 10 הי[׳\£־ו) — החלה, כאמור, לאחר הנפילה 
ב־ 1977 . שלב זה מאופיין בתהייה על הכשלון — שמנקודת הראות המערכתית היה כלתי 
צפוי, או אם היה צפוי בתחושה הרי היה בלתי מובן. תהייה זו הביאה לעתים להתכחשות 
לנקודת המוצא הראשונית ולחיפוש דרך חדשה. כזה הוא המקרה של החברה הישראלית 
בתמורותיה, סיפרו של מייסד האסכולה עצמו, ש.נ, אייזנשטאדט, שראה אור בעברית 
ב־ 989 ו. "אייזנשטאדט המבוגר" מבקר כיום את "אייזנשטאדט הצעיר" אך לא מבלי 
לחזור על הדפוס הממסדי של צעירותו. גם בגילגול החדש הוא מבטא את רוח התקופה 
ולא ביקורת עליה. בשנות השמונים המיר אייזנשטאדט את הפרספקטיבה המערכתית־ 
פונקציונליסטית בפרספקטיבה ציוויליזציונית. זהו ניתוח של תרבויות המתמקד בגרעין 
הערכי שלהן. ישראל מצטיירת כאן כגילום של הציוויליזציה היהודית; באופן ספציפי 
יותר, הניגודים שבה אמורים לבטא את המתח הציוויליזציוני, המיוחס ליהדות, שבין 
אוניכרסאליזם לפרטיקולאריזס. רוצה לומר: תנועת העבודה ביטאה את האוניברסאליזם 
היהודי ואילו הליכוד מייצג את הפרטיקולאריזם היהודי. התמורה שחלה בחברה הישראלית 
היא המעבר מן העיקרון הראשון לשני. בעוד שמן הפרספקטיבה הקודמת של המחבר 
הומשגה החכרה הישראלית כמערכת התפתחותית, הרי עתה באילו מוחזרת חברה זו 
לחיק היהדות ונראית כגילום של תרבות היסטורית מסויימת. במילים אחרות, ההזדהות 
הקודמת של הסוציולוג עם הישראליות הממלכתית הוחלפה עתה כהזדהות עם רוח 
היהדות—תקופה תקופה וה״צייטגייסט" שלה. 

ביטוי מעניין אחר לתיסמונח הנפילה מצוי בעבודתם המשותפת האחרונה של הורוביץ 
וליסק, מצוקות באוטופיה: ישראל— חברה בעומס יתר, מ־ 990 ו. בבהירות ובשיטתיות 
האופיינית להם מתארים המחברים את ישראל כמערכת הנוטה להתמוטט בשל עומס 
יתר של תביעות מצד מערכדת־המשנה. אך למרות האנציקלופדיות המרשימה של העבודה 
ותרומתה בסקירה סוציו־היסטורית מקיפה של הנושא, הערך המוסף הפרשני שלה אינו 


ץק 00 191131 □ 1 ) 11111116 


14 


אורי ר□ 


רב, אין זו אלא תממת־מראה של הגישה המערכתית המתוקנת שאחזו כה מכבר, דהיינו, 
זהו תיאור של מערכת פונקציונלית, אלא שעתה אין התנאים התיפקודיים מתקיימים, 
וזאח לא בשל מחדלי המרכז־המרכזי אלא בשל דרישות־היתר של מרכוי־המשנה. החברה 
עדיין נתפסת כמערכת מוסדית ולא כשדה שליטה. כותרתו של הספר מסמלת מגמה זו, 
אין כאן הפרכה של דימוי החברה כ״אוטופיה", רק הלנה על ה"מצוקות" הפוקדות אותה 
ומפירות את השלווה האידילית ששררה בה, כביכול, עד 1977 , אין כאן. אס כן, ניסיון 
לבחינה מחודשת וביקורתית של החברה הישראלית "התנועת־עבודתית", אלא אן תיאור 
פוסט־מורטוס שלה המבכה את התפוגגוהה. בספר תכלת ואבק ( 1993 ) מאת הורוביץ, 
שפורסם לאחר מותו, הוא איפיין את דור תש״ח כאצולה שוקעת המיטלטלת בין התרפקות 
נוסטלגית על עברה לבין התבוננות מתסכלת בתופעות ההווה. לא יכול להיות איפיון 
מוצלח יותר לנקודת המוצא המנטאלית של הסוציולוגיה הפונקציונליסטית המאוחרת. 

הקשרי השיח הסוציולוגי ומבנהו: גישה פוסט־קונית 

מן הדין לעשות כאן אתנחתה לבירור הזיקה שבין הקונטקסט לטקסט בסוציולוגיה 
הישראלית. כאמור, עד שנות השבעים המוקדמות משלה בכיפה אסכולת ירושלים. כפי 
שהובהר, הגורם העיקרי לשליטתה היה ההלימה בין מסריה לבץ האידיאולוגיה השלטת. 
אך היו גם סיבות משניות, מוסדיות. עד לתקופה זו היתה האוניברסיטה העברית הסמכות 
האקדמית העליונה והכמעט מונופולית בתחום ההשכלה הגבוהה בישראל בכלל וממילא 
אף בתחום הכשרת סוציולוגים. המחלקה לסוציולוגיה היתה קטנה והומוגנית. היא נשלטה 
ללא עוררין על־ידי אייזנשטאדט, אשר כיהן בראשה במשך כשני עשורים, יוקרתו־שלו 
עצמו נבעה במידה רבה מהמעמד הבכיר שקנה לו באקדמיה האמריקנית (שעד שלהי 
שנות השישים לא הסבירה פנים, כידוע, לאינטלקטואלים לא קונפורמיסט , □). היו שהעמידו 
אותו בשורה אחת לא פחות מאשר עם מקס ובר, מאבות הסוציולוגיה. בנסיכות אלה 
שבהן רוכזו ההוראה, ההסמכה, המחקר והפרסום הסוציולוגיים כמוקד חזק אחד, לא 
ניתן היה לפתח חשיבה סוציולוגית חופשית וביקורתית. 

שנות השבעים המוקדמות הביאו בחובן מספר שינויים. הראשון בהם היה גידולה 
של מערכת החינוך הגבוה והתפצלותה. כבר באמצע שנות החמישים הוקמו שני מוסדות 
אוניברסיטאיים נוספים, אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בר אילן. בתחילת דרכם 
פעלו מוסדות אלה תחת פיקוחה האקדמי, או לפחות השראתה, של האוניברסיטה העברית, 
ורבים מהמורים בהם היו מבוגריה. כך היה אף לגבי שתי האוניברסיטאות הצעירות 
יותר, אוניברסיטה בן גוריון בבאר שבע ואוניברסיטת חיפה. אך בראשית שנות השבעים 
כבר פעלו בארץ חמש אוניברסיטאות עצמאיות עם תוכניות לימוד מלאות במדעי־החברה 
(אליהן הצטרפו מאוחר יותר מכללות רבות עם תוכניות חלקיות), ועתה היד רבים ממוריהן 
בוגרי אוניברסיטאות בחו״ל. גם במספר התלמידים חל גידול רב, ג כל אלה תרמו להחלשת 
השליטה הממורבות מירושלים על השיח הסוציולוגי. 

התפתחות נוספת שהביאה לעירעור השליטה הירושלמית היתה הירידה במעמד 
התיאוריה הפונקציונליסטית בסוציולוגיה המערבית בכללה. זו היתה תולדה של הגל 
הרדיקאלי שעבר על הקמפוסים בעולם בשלהי שנות השישים. מבקרים של הגישה חשפו 
אח אי־הלימתה האנאליטית ואת שמרנותה האידיאולוגית. לטעמם התעלמה גישה זו 
מניגודי אינטרסים בחברה. באמצעות הדימויים המערכתיים והתיפקודיים היא סיפקה 


החברה ומדע החברה: סוציולוגיה ממסדית וסוציולוגיה ביקורתית כישראל 15 

כסות מדעית כביכול לאידיאולוגיה של הקפיטליזם המונופולי האמריקני, ובאמצעות 
הדימויים ההתפתחותיים היא הצדיקה את התפשטות השליטה האמריקנית, המודרנית 
כביכול, בחברות העולם השלישי. המסורתיות כביכול (לסקירה והפניות ר׳ אייזנשטאדט 
וקורלרו, 982 ו, במיוחד פרק 8 ואילך, וכן ההפניות בהערה 2 למטה). 

אך גם השינויים המוסדיים במערכת ההשכלה הגבוהה וגם השינויים באוריינטציה 
הסוציולוגית לא יכולים היו, כשלעצמם, להביא למה שהתרחש כשיח הסוציולוגי בשנות 
השבעים — משבר בגישה הדומינאנטית והיווצרותן של מספר גישות ביקורתיות הפועלות 
זו בצד וו. יותר מכל, נבעו משבר זה ותוצאותיו מן השינויים החברתיים והפוליטיים 
שעברה ישראל בתקופה הנדונה. 

את ההלימה שכין מבנה השיח הסוציולוגי ושינויו לבין ההקשר החברתי והפוליטי בו 
הוא שרוי ניתן להנהיר באמצעות גישה "פוסט־קתית", היינו גישה המבוססת על מושגי 
הפרדיגמה והמהפכה המדעית של תומס קון, אך תוך שינוי משמעותי שלהם <קון, 1977 ). 
תרומתו החשובה של קון היא, כידוע, בהפרכה המשכנעת של תדמית המדע בפילוסופיה 
הפוזימיביסטית ובהצגה של המדע כפרקטיקה היסטורית תלויית־הקשר. כאופן פשטני 
אפשר לומר כי קון הראה שהפעילות המדעית ה״נורמאלית", כלשונו, זו המבוססת על 
אימות או הפרכה ניסויים, אינה מושתתת על חקירה בלתי אמצעית (כפי שמדמה תפיסת 
המדע הנאיבית הבייקונית־קרטזיאנית), אלא על "פרדיגמה", היינו מסגרת־על המגדירה 
את הנחותיה, מושגיה, מושאיה, שאלותיה ושיטותיה של החקירה המדעית. המדע אינו 
מתפתח לפיכך תוך צבירה של ידע מאומת וניפוי שגיאות על בסים תצפית מיסוי, אלא 
הוא משתנה תוך משברים ומעברים חדים, "מהפכות", מפרדיגמה אחת לפרדיגמה אחרת. 
קרן פילס דרך לתפיסה רלאטיביסטית ופרספקטיביסטית של מדע, כזו המכירה בחשיבות 
הפאראמטרים הטרום־מחקריים עבור המחקר עצמו. יחד עם זאת, מתוך רצון לדבוק 
לפחות במידה מסויימת של רציונאליות ושל ריאליזם אפיסטמולוגי, הוא לא היה מוכן 
להמשיך לצעוד בדרך שסלל ולגלות מה צפון בה. לפחות מנקודת הראות של מדעי־החברה 
והרות נדרשים לפיכך מספר שינויים בגישתו. 6 

השינוי הראשון הנדרש הוא ההכרה בתפקידם של גורמים חוץ־מדעיים, גורמים 
חברתיים ותרבותיים כלליים, בגרימת שינויים בגישה המדעית. מבחינת קוץ, משכרים 
מדעיים הם תולדה של אי־התאמות אמפיריות מצטברות. אך ברור כי במקרה שלנו שינויי 
גישה נובעים בראש וראשונה משינויים חברתיים ותרבותיים כלליים אשר מקרינים על 
התחום המדעי. רק כעיקכות זאת נחשפות גם בעיות אמפיריות שהבסיס להן קיים מכבר. 
השינוי השני הנדרש נוגע למצב הנורמאלי של פעילות מדעית. אליבא דקון זהו מצב 
של שליטת פרדיגמה אחת בתחומה. אך מדעי—החברה והרוח שרויים במצב מתמשך 
של אי־נורמאליות, של מחלוקת וויכוח בין חלופות פרדיגמטיות שונות. אימורמאליות 
זו היא כנראה המצב הכרוני, לטוב או לרע, של תחומים אלה. השינוי השלישי נוגע 
לטענתו של קון על החלות המוחלטת של הפרדיגמה כתחומה ועל אי־האפשרות של 
הידברות כין־פרדיגמטית ( ז ( 1111 <! 3 זג 51 תסוזנתז 0 סח 1 ). אך כמדעי־החברה והרוח 
הפרדיגמות אינן טוטאליות ויש ביניהן, או יכולה להתקיים ביניהן, הידברות או הבנה. 
הגישה הפוסט־קונית המוצעת כאן כוללת, אם כן, פרדיגמות "חלשות" אשר מתקיימות 
זו בצד וו, בעימות ובהידברות, ואשר מעמדן היחסי ניקבע במידה מרובה על־ידי גורמים 
חוץ־מדעיים. 1 


ץק 00 191131 □ 1 ) 11111116 


16 


אורי רם 


את מבנה השיח של הסוציולוגיה הישראלית ואת תהפוכותיה ניתן להבהיר, כאמיר, 
במסגרת הגישה הפוסט־קונית המוצעת לעיל. השיח הסוציולוגי עבר שלושה שלבים 
פוסט־קונייס, ושלבים אלה תואמים את גילגולי החכרה הישראלית הן מצד עיתוייהם, 
הן מצד מבניהם, והן מצד תכניהם. השלב הראשון בתולדות השיח הסוציולוגי כבר תואר 
לעיל (כולל ספיחיו המאוחרים). זהו שלב ההיווצרות והדומינאנטיות של הסוציולוגיה 
הממסדית המערכתית. שלב זה החל עם כינון המדינה מחד והדיסציפלינה מאידך 
ב־ 1948/9 , ומבטאו המרכזי הוא כאמור ש.נ, אייזנשטאדט. אף כי שקיעת תנועת העבודה 
החלה עם שיא הצלחתה הצבאית־מדינית במלחמת 1967 , המשבר השלטוני שלה התגלע 
במלוא חריפותו רק לאחר מלחמת 1973 . במקביל החל השלב השני בחולדות השיח 
הסוציולוגי הישראלי. ה״שיטה" הביורוקראטית וה״מחדל" הביטחוני נעשו מטרה לביקורת 
חסרת תקדים בהיקפה ובחריפותה על הממסד, אשר הצטרפה לאי־שביעות רצון שורשית 
יותר, בעיקר מצד שתי שכבות חברתיות יי מצד אחר מעמר השרד האשכנזי ומצד שני 
מעמד העובדים המזרחי. לכאורה צריך היה להיות בין קבוצות אלה ניגוד אינטרסים, 
אך הן התאחדו לשעה כנגד אוייב משותף— תנועת העבודה. כתקופה זו החל המשבר 
אשר הסתיים לבסוף ב״מהפך׳ של 1977 , אובדן השלטון לטובת הימין בפעם הראשונה 
בהיסטוריה הישראלית. גורם נוסף שתרם למהפך הוא כמובן המעבר של התנועה הדתית* 
לאומית בשנות השבעים מן השוליים הקואליציוניים אל מרכז זירת ההתנחלות וכיבוש 
הארץ, דירה שבעבר היתה נחלתה הבלעדית כמעט של תנועת העכורה. אין פלא לפיכך 
כי התקופה שבין ראשית שנות השבעים לאחריתם היא התקופה שבה היתה נתונה אף 
הסוציולוגיה הממסדית לביקורת גואה וכי בתקופת מעבר זו נוצרו מספר גישות חלופיות 
מרכזיות. 

בשנות השמונים, עם שוך המשכד ומה שנראה כהתבססוה המשטר החדש, נמצאה 
הסוציולוגיה הממסדית במגננה, והגישות הביקורתיות, כולל אלה שנתווספו בשנות 
השמונים עצמן, כבר קבעו מבנה שיח חדש. זהו השלב השלישי בתולדות השיח הסוציולוגי 
הישראלי, אשר בו אף אם הגישה הממסדית עדיין רבת השפעה, הרי שהגישות הביקורתיות 
ככר כלולות כסדר־היום של הדיון הסוציולוגי ובמידה מסויימת אף מובילות אותו. שלב 
זה מתאפיין ברב־קיום של גישות שונות ומנוגדות, שמתקיימת ביניהן מחלוקת אך גם 
הזנה הדדית. 

יש להתעכב על שלושה היבטים של הזיקה בין המהפך הפוליטי לבין המהפך בשיח 
הסוציולוגי. ראשית, היפתחות השיח הסוציולוגי היא, בין השאר, תולדה עקיפה של 
עליית הימין בישראל. מהסך זה טישטש את הזיהוי שרווח ער אז בין חברה, תנועה 
ומדינה. בכך, שלא בכוונתו, תרם "המחנה הלאומי" הבלתי דמוקרטי במהותו, 
לדמוקרטיזציה של השיח התרבותי, האידאי, והאקדמי בכללו. שנית, השיח הסוציולוגי 
אינו משקף באופן פשוט מעבר מהגמוניה שמאלית לימנית. המעבר בשיח הסוציולוגי 
הוא מעבר מהזדהות עם השלטון לעמדה אוטונומית יותר. שינוי זה משקף, כאמור, לא 
החלפת מוקד הזדהות אחד במשנהו אלא שבר כללי כהזדהות, דהיינו, את התהוותה של 
תרבות פוליטית משוסעת. שלישית, בניגוד למשב הרוח הפוליטי כרחוב הישראלי, מיקומן 
האידיאולוגי של רוב המגמות הקיימות בסוציולוגיה הישראלית כיום הינו "שמאלה מן 
המרכז." עובדה זו יש להסביר על רקע הזדהותה של האינטליגנציה הישראלית עם מה 
שניתן לכנות באופן כוללני (ועם מידת האירוניה הנדרשת) "ערכי תנועת העבודה." 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


החכרה ומדע החכרה: סוציולוגיה ממסדית וסוציולוגיה ביקורתית בישראל 17 

הזדהות זו גורמת לה להיות הסמן השמאלי של תנועה שאיבדה מכבר את זהותה 
האידיאולוגית.* 

את הניתוח המוצג לעיל של שקיעת הסוציולוגיה הממסדית ועליית הסוציולוגיה 
הביקורתית יש גם לסייג, אין זה מן הנמנע כי לסיפור עלייתם של הזרמים הביקורתיים 
בשיח הסוציולוגי התגנב שמץ מסשאלת לב המחבר. אחרי הכל, אין לשכוח כי בהשוואה 
לחברות מערביות אחרות ישראל היגה עדיין חברה בעלת לכידות רעיונית גבוהה במיוחד. 
בעלת אופי שלטוני ריכוזי במיוחד, ובעלת איכויות דמוקרטיות מוגבלות במיוחד. 
האוניברסיטאות בישראל מצויות תחת שליטה תקציבית ופיקוח אקדמי מרכזי של המדינה 
באמצעות המועצה להשכלה גבוהה והוועדה לתכנון ולתקצוב (ר׳ המועצה להשכלה 
גבוהה, 57-78:1993 ), אס אחיזה מוסדית זו נראית בלתי מוחשית הרי זה רק משום 
שברגיל די בהגמוניה של האידיאולוגיה הציונית בישראל כדי להבטיח את האופי הממסדי 
של השיח האקדמי. רק לעתים נדירות יש צורך בחשיפת שיניים גלויה כדי לסמן את 
גבולות הסובלנות המקובלים על הממסד. , 

גם את תיאור דעיכתה של הסוציולוגיה הממסדית יש לסייג. הסוציולוגיה המערכתית 
עלתה ושקעה יחד עם הפוליטיקה הממלכתית. אך מה בא אחרי הפוליטיקה הממלכתית 
ומה בא אחרי הסוציולוגיה המערכתית? בתרבות הפוליטית הישראלית נמצאות בקו 
עלייה בשני העשורים האחרונים שתי מגמות עיקריות: מחד מגמה מדינית־צבאית לאומנית 
ומאידך מגמה תברתית־כלכלית ליברלית(שאינן בלתי קשורות זו בזו; ר׳ כרמי ורוזנפלד, 
993 !), אין זה מפתיע כי גם בסוציולוגיה הישראלית מבצבצות— אס כי טרס 
בשלו—מגמות מקבילות. מקבילה סוציולוגית למגמה הלאומנית היא הפרוגרמה 
המתרקמת סביב המושג "מסורת פוליטית יהודית", שבמסגרתה ישראל מתפרשת כביטוי 
אחד של קבוצה אתנו־תרבותיח היסטורית ולא כחברה עכשווית(אלעזר, 1991 ). מקבילה 
סוציולוגית אחת למגמה הליברלית היא הפרוגרמה המתרקמת סביב תיאוריית הברירה 
הרציונלית(ץ־ו 1010011160 ( 10 הת 110 צז> או תורות משחקים למיניהם, שבמסגרתן החברה 
מתפרשת כמאבק בין כוחות־מוחות אטומיסטייס. היבט נוסף של מגמה כזו יכול להיות 
הפרקטיקה של מיסחור המקצוע, היינו מכירת "שירותים סוציולוגיים" (ר׳ ההתכסאויות 
בפרס וכרמון ! 198 , ובגוטליכ, 1986 ). לא מן הגמנע בי המגמות האמורות ילכו ויבלטו 
כסדר־היום של הסוציולוגיה הממסדית. 

מן הדיון שלעיל עולה כי גורלה של גישה סוציולוגית, מידת התקבלותה לסדר־היוס 
הסוציולוגי או דחייתה ממני, אינו נגזר רק על פי הערך האינטלקטואלי הצרוף, כביכול, 
הגלום כה, אלא אף—ואולי בעיקר— על פי יחסה לכוחות השונים בחברה. קיומן של 
גישות סוציולוגיות ביקורתיות בישראל התאפשר רק משעה שחל שבר באידיאולוגיה 
ההגמונית בישראל ומשעה שקבוצות חברתיות שונות הצליחו להתגבש ולהאבק על 
הכרה בוהותן ובענייניהן. המשכו של מאמר זה מוקדש לדיון בגישות הביקורתיות 
בסוציולוגיה הישראלית אשר התגבשו החל משנות השבעים. תוך סכמאטיות מסויימת, 
כפי הנדרש בכל עבודת מיפוי, ניתן לאבחן בשיח הסוציולוגי הישראלי שש גישות 
עיקריות. הראשונה שבהן על שלושת הגירסאות שלה כבר נדונה לעיל: פונקציונליזם 
(בהקשר המקומי גישה מערכתית־ממלכתית), פונקציונליזס משופר ( 1 > 5£ ]׳\ 6 ז>, 
ופונקציונליזם מבוקר ( 1811001 ע 0 ז). חמש האחרות יידונו להלן: אליטיזם, מארכסיום, 
פלוראליזם, פמיניזם וקולוניאליזם. נדון בכל אחת מן הגישות הביקורתיות תוך הנהרת 
הקשריה החברתיים, הנחותיה התאורתיות, דימויי החברה שלה והשלכותיה הפוליטיות, 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


18 


אורי רם 


חמש גישות ביקורתיות 

אליטיזם 

האלטרנטיבה החזיתית ההאשמה לגישה המערכתית הדומינאנטית הוצבה על סדר־היום 
הסוציולוגי בראשית שנות השבעים ודברה המרכזי היה הסוציולוג יונתן שפירא, ממקימי 
הפקולטה למדעי־החברה באוניברסיטת תל אביב. תחת השראתו נוצרה מעין סוציולוגיה 
תל־אביבית אנטיתטית לזו הירושלמית. בעוד ה״תיזה" הירושלמית התמקדה בערכים 
הבסיסיים עליהם מושתתת ההסכמה החברתית, ה״אנטיתיזה" התל־אכיבית המעיטה 
בחשיבותם של הערכים והכחישה את ההסכמיות, ותחת זאת התמקדה בכוחניות 
ובניגודיות. 

שני גורמים עודדו את היווצרות הגישה בישראל — האחד, התפתחויות בדיון הסוציולוגי 
המערבי בכללו, והשני, התפתחויות פוליטיות בישראל עצמה. בשלהי שנות השישים 
ובראשית שנות השבעים התפתחה בסוציולוגיה גישה "וברי אניח ־שמאלית" שגישרה בין 
הסוציולוגיה המארכסית המעמדית(שבהמשך נדון בה> לבין זו הפארסוניאנית המערכתית 
(שנידונה לעיל). בניגוד לגישה המערכתית היתה הגישה החדשה ערה לניגודי אינטרסים 
בחברה, אך בניגוד לגישה המארכסית היא לא סברה שמקורם כלכלי. מנקודת הראות 
של הגישה הזו החברה המודרנית מצטיירת כחברה ביות־קראטית והירארכית. קיים בה 
אי־שוויון <ולא הסכמיות) אך זהו אי־ שוויון בוחני ביסודו(ולא כלכלי). המימד המרבד 
המכריע אינו לפיכך קפיטאל תרבותי או יצרני אלא סמכות אירגונית. הסוציולוג ראלף 
דארנדורף ( 1959 £ז 10 >ח€ז 11 גס) קבע במחקר רב השפעה כי הביגוד העיקרי בחברה 
הוא בין בעלי השררה לאלה הכפופים להם, והסוציולוג צ׳ארלם רייט מילם( 1115,1956 )^ 1 ) 
קבע, במחקר רב השפעה עוד יותר, כי בחברה האמריקנית מרוכזת עוצמה בלתי מבוקרת 
כידי בעלי המשרות הבכירות בשלוש מערכות־הענק המודרניות—התעשייה, הצבא 
והמדינה — רמרוויס את אליטת הכוח האמריקנית. שפירא השלים את לימודיו רגכוהים 
בשלהי שנות החמישים ובראשית שנות השישים בכית־הספר הלונדוני לכלכלה 
ובאוניברסיטת קולומביה בניו־יורק, מוסרות־הבית של דארנדורף ומילס, ותוצאות החניכות 
הזו ניכרות היטב בעבודתו. 

הגורם השני להתגבשות גישת האליטיזם היה שינוי פוליטי בישראל. כשם שעבודתו 
של אייזנשטאדט סיפקה צידוק סוציולוגי להגמוניה של תנועת העבודה בתרבות הפוליטית 
הישראלית, כך הסוציולוגיה של שפירא סיפקה את הצידוק לסיומה של הגמוניה זו, או 
לפחות סיפקה כלים אינטלקטואליים לנאבקים בה. בכך שיקפה עבודה וו את התנופה 
המצטברת של שנות השבעים שהביאה למהפך. אף כי שפירא נמנע מחשיפה מפורשת 
של והוחו האידיאולוגית, הוא מפזר בכתביו רמזים עבים לגביה. כך, למשל, בסיום סיפרו 
הדמוקרטיה בישראל( 1977 ), המתאר את משטר תנועת העבודה כאוליגארכי, הוא משאיר 
לקורא להסיק מסקנותיו. ההקשר הפוליטי של הסוציולוגיה השפיראית מתגלה באופן 
המובהק ביותר בגיחה החד פעמית שלו לפוליטיקה מעשית. שפירא נמנה עם המייסדים 
ומנסחי המצע הראשוני של תנועת שינוי, שהיתה האגף הליברלי של תנועת המחאה 
שלאחר מלחמת אוקטובר 1973 . בגילגולה המאותר כד״ש (עת שפירא כבר פרש ממנה) 
תרמה תנועה זו באופן ישיר לחילופי השלטון ב־ 1977 , כאשר בחרה להצטרף לקואליציה 
בראשות הליכוד. התבטאויותיו הפוליטיות המפורשות של שפירא בזכות הערכים של 


החכרה ומדע החברה: סוציולוגיה ממסדית וסוציולוגיה ביקורתית בישראל 19 

המעמד הבינוני ובגנות השלטון הביורוקראטי של מפלגת השלטון דאז הולמות הייטב 
את ניתוחיו הסוציולוגיים. 

גישת האליטה של שפירא הפכה על ראשה את תמונת החברה הישראלית שהציגה 
הגישה המערכתית. חברה זו, אליבא דשפירא, היא דמוקרטית רק באופן פורמאלי אך 
לא באופן מהותי. היא מקיימת בחירות תקופתיות ומוסדות פרלמנטאריים אך אינה 
שומרת על זכויות הפרט והמיעוט ועל ההפרדה והאיזון בין ענפי השלטון לבין תחומי 
החברה. במיוחד חמור בעיניו העירוב בין שירות ציבורי לבין מוסדות נבחרים ובין 
כלכלה לפוליטיקה. חברה זו אינה מיוסדת על הסכמה ערכית כי אם על מניפולציה 
כוחנית. סיפרו של שפירא אחדות העבודה ההיסטורית: עוצמתו של ארגון פוליטי( 1975 : 
ר׳ גם 198411 ) עוסק באליטת הכוח הישראלית, זו המושכת בחוטים מאחורי קלעי 
הדמוקרטיה. הוא מנתח את התגבשותה של האליטה, את מנגנוני ריכוז הכוח שבידיה 
ואת אופן הפעלתם. האוונגארד האידיאליסטי שהציג אייזנשטאדט הופך תחת עטו של 
שפירא לקבוצת עסקנים שאפתנית ותככנית. קבוצה זו הביאה ממזרח אירופה את תרבות 
האירגון הבולשביקית, ובארץ ישראל השכילה להשליט את עצמה על ברזי התקציבים 
הלאומיים. כך יצרה לה מוקד כוח בלתי מעורער— היא היחה למתווך היחיד בין כוח 
האדם שבארץ, דהיינו, הפועלים הסרים למשמעתה, לבין הכספים הנתרמים למפעל 
הלאומי. עמדת כוח זו—ולא כוח הרעיון— היא המסבירה את הצלחת תנועת העבודה. 
תנועה זו מנוהלת רק לכאורה באופן דמוקרטי ולמעשה מתקיימים בה מנגנוני שליטה 
אוליגארכיים (כגון מבנה אנכי סמכותי, קבלת החלטות מחוץ למוסדות הייצוגיים, מינוי 
מועמדים לבחירות על״ידי ועדות ועוד). 

עד 1977 עסק שפירא בניתוח ביקורתי של מקורות העוצמה של האליטה המפא״ית. 
מאז הציבה בפניו המציאות הישראלית שהי שאלות חדשות. ראשית, מדוע הובסה אליטה 
חזקה זו, ושנית, מדוע הצליח הימין להתחזק באופן משמעותי כל כך. התשובה שהוא 
מציע לשאלה הראשונה היא "דורית". דהיינו האליטה נכשלה משום שלא נמצאו לה 
ממשיכים. דור ההמשך הטבעי של האליטה, בני הארץ או "דור הפלמ״ח", נעדר את 
החינוך והכישורים הדרושים להנהגה מדינית. דור זה חונך במערכת החינוך היישובית 
הדלה מבחינה תרבותית ועוצב במסגרות הקדם־צבאיות של היישוב. כל שהוכשר לעשות 
הוא מלחמה והוא סבל מחסך רעיוני ופוליטי. על כן כאשר פס מן העולם דור המייסדים 
והגיע זמן דור הממשיכים (שצויץ באופן סימלי בהעברת ראשות הממשלה מגולדה מאיר 
ליצחק רבין ב־ 1974 ) הוא לא השכיל לשאת בנטל ווה נשמט מידיו. זהו הנושא של 
עילית ללא ממשיכים: דורות ומנהיגים בחברה הישראלית ( 1984 ) (אנו העדפנו את 
השימוש במילה אליטה. שיש לה קונוטאציה ביקורתית, על פני המילה עילית, שיש לה 
קונוטאציה חיובית). 

השלטון שנשמט עבר לידי אליטה מסוג אחר. מפלגת העבודה וגילגוליה הקודמים 
נסמכו כאמור על מנגנונים ביורוקרטיים ועל "פוליטיקה של חדרי ישיבות". הליכוד 
בגילגוליו הוא מפלגה הנסמכת על עיקרון המנהיג ו״פוליטיקה של כיכרות": שילהוב 
המונים, רטוריקה לאומנית וכיו״ב. אפשר לומר כי פוליטיקה מנהלית(אדמיניסטראטיביח) 
נתחלפה בפוליטיקה הצהרתית (או נאומית>. כפי שעולה מסיפרו של שפירא על תנועת 
החרות לשלטון בחרתנו( 1989 ), סלידתו מן הימין רבה עוד יותר מסלידתו מן השמאל. 
אם את תנועת העבודה הוא צייר בצבעי אדום סובייטי, הרי את הליכוד הוא מצייר 
בצבעי חום פאשיסטי. עלייתה של מפלגה זו התאפשרה לא משום שהציעה פתרונות 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


20 


אורי רם 


מעשיים לבעיות ממשיות, אלא משום שהציעה פיצוי סימלי—בלשונה שלה. "זקיפות 
קומה"— לשתי קבוצות שככודן נירמס תחת שלטון העבודה. הקבוצה האחת היא יוצאי 
המחתרות הימניות של תקופת טרוס־המדינה, אשר היוו את הגרעין של מפלגת חרות; 
הקבוצה השנייה היא של הדור השני של המזרחים, אשר סיפקו לליכוד את ההמון השואג 
והבוחר. שתיהן ניגרפו במליצות לאומיות אשר סיפקו תחליף ליוקרתן הפגועה. 

ביקורת האליטות של שפירא אינה שמאלית ואף אינה ימנית. זוהי ביקורת מן המרכז 
הליברלי. מכאן יתרונותיה אך גם מגבלותיה. מבחינה אנאליטית זוהי גישה 
אינסטרומנטאלית חד־מימדית הרואה בפוליטיקה רק את מאבק הכוח, ומבחינה 
נורמאטיבית זוהי גישה צינית אשר שוללת מראש כל אפשרות של שינוי חכרתי. התמקדות 
גישה זו בכוחניות, ועוד יותר מכך בכוחניות אירגונית, מונעת ממנה לזהות גורמים 
אחרים, בין אם תרבותיים, כלכליים, או לאומיים, אף כי גורמים כאלה נדונים בה בצורה 
מובלעת. במילים אחרות, מגמת האליטיזם בסוציולוגיה עוסקת רק במכשירי הפוליטיקה 
והיא עיוורת למטרות הפוליטיקה ולתוצאותיה. הפוליטיקה מצטיירת כזירת כוח חסרת 
עיגון כלכלי וחברתי או השלכות כלכליות וחברתיות. בעוד האנטי־תיזה התל־אביכית 
מנפצת את המיתוסים של התיזה הירושלמית, סובלת אף היא, כמותה, מחוסר דיאלקטיות, 

פלוראליזם 

בראשית שנות השבעים חל מהפך דמוגראפי בישראל— האוכלוסיה היהודית ממוצא 
מזרחי היתה לקבוצת הרוב באוכלוסיה. כשם שגישת האליטה הנדונה לעיל מייצגת את 
האופוזיציה של המעמד הבינוני והפרופסימאלי לתנועת העבודה(אופוזיציה שהיא לפחות 
במידה מסויימת פנימית, בהיות תנועה דו יותר ויותר נציגתו של מעמד זה עצמי), כך 
גישת הפלוראליזם מייצגת את האופוזיציה של הקבוצות המקופחות והנידכאות בחכרה 
הישראלית, בעיקר המזרחים והערבים" , 

המגבש המרכזי של גישה זו הוא הסוציולוג סמי סמוחה מאוניברסיטת חיפה. 
אוניברסיטה זו, כפי שנשוב ונראה בהמשך, שימשה כבית יוצר ביקורתי. סמוחה הוא 
בן למשפחה שהיגרה מעיראק לישראל בראשית שנות החמישים, והינו הסוציולוג הבכיר 
הראשון בישראל ממוצא מזרחי. כפי שהגדיר ואת הסופר סמי מיכאל, סמוחה הוא מאנשי 
המדע הראשונים בישראל שגדלו במעברה (מיכאל, 41984 על פריצת הדרך שעבר השיח 
הסוציולוגי בעשור שבין פרסום החברה הישראלית של אייזנשטאדט מ־ 967 ו לבין סיפרו 
הראשון של סמוחה מ־ 1978 מעידה כותרת סיפרו של האחרון ישראל: פלוראליזם 
וקונפליקט ( 1978 , 3 ו 001 וז 81 >. אלה הן שתי תימות מרכזיות שנעדרו מן השיח המערכתי 
בסוציולוגיה. מעתה תעסוק הסוציולוגיה בישראל לא ב"מערכת" הכללית והסתמית, כי 
אם בקבוצות השונות שבחברה (ר׳ גם סמוחה, 1984 , 1993 ). 

סמוחה למד באוניברסיטת קליפורניה בלום אנג׳לס בתקופת השיא של השמאל החדש. 
בכך הוא שותף לסוציולוגים בולטים אחרים של שנות השבעים והשמונים אשר חוו 
בשנות לימודיהם בארצית המערב את הרדיקאליזס האינטלקטואלי של שלהי שנוח 
השישים. סמוחה בחר לפרש את החברה הישראלית במסגרת גישה שניתגבשה בתקופה 
זו תתח השם "פלוראליזם", ואשר עיקר עניינה היה בחברות פוסט־קולוניאליות, המורכבות 
באופן הטרוגני מיחידות א תנו־ תרבותיות שונות המקיימות קורת־גג מדינתית אחת 
( 1969 , 8011111 1 >תצ ■ 01 ק £11 ). שאלת המוצא של גישה זו היא מהו אופן השילוב של 
תת־היחידות(הקבוצות) השונות במסגדת־העל. שלושה דפוסים עיקריים הובחנו. בשילוב 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


החברה ומדע החכרה; סוציולוגיה ממסדית וסוציולוגיה ביקורתית בישראל 


21 


מקביל (אקוויוואלנטי) הקבוצות הניברלות והמגורות למחצה הינן בעלות זיקה שווה 
למסגרת. בשילוב מבדיל (דיפרנציאלי) לכל קבוצה מעמד שונה במסגרת־העל. בשילוב 
מכליל (אוניברסאלי) מבוטל המעמד של תת־היחידות וכלל היחידים מקושרים באופן 
בלתי אמצעי למסגרת־העל (כלומר המסגרת הפוליטית — המדינה — מכירה משפטית 
באזרחים שווים ואינה מכירה בקבוצות השתייכות). 

בחברה הישראלית שורר שילוב מבדיל עליו מנצחת הקבוצה האשכנזית החילונית 
(שביטויה הפוליטי הוא תנועת העבודה). המזרחים נתפסים כקבוצת רוב שיש להטמיעה 
במיעוט והם משולבים באמצעות פטרנאליזם וקואופטציה. הדתיים נתפסים כמיעוט 
ניבדל אבל שווה. ואילו הערבים אזרחי ישראל נתפסים כורים ועל כן הם אינם משולבים 
אך נשלטים. דין זה חל ביתר שאת על הפלסטינים בשטחים הכבושים. 

אף כי בעיות השילוב קיימות גם כתוך החברה היהודית־הישראלית פנימה, הן חמורות 
במיוחד ביחס החברה הדו אל הערבים הישראלים (ר׳ סמוחה, 6 ד 9 ו, 1980 ; 
1989/1992 , 3 ו 001 ות$; 1992 ,") 30 ^ 1 זת 3 3 ו! 0 ס 1 זויצ). קבוצת רוב יכולה לקיים עם 
קבוצת מיעוט יחסי הטמעה ("כור היתוך") או יחסים פדראטיביים (המבוססים על רמות 
שונות של אוטונומיה קבוצתית כמסגרת משותפת מוסכמת בין נציגי הקבוצות). יש 
כמובן גם סוג נוסף של יחסים, ובו נוהגת ישראל כלפי המיעוט הערבי— דרך השליטה 
הכוחנית. ההפרדה התרבותית נשמרת (אין הם מוזמנים להיות חלק מן האומה) אך ללא 
הכרה ביישות פוליטית נפרדת שיש להגיע צימה להבנה. בניגוד לאמצעים התרבותיים 
והפוליטיים של אופני השילוב האחרים, השליטה מתבצעת באמצעות תלות כלכלית 
ובאמצעי אכיפה אדמיניסטראטיביים. 

יחד עם זאת סבור סמוחה כי משנות השבעים ואילך חלה שחיקה כמדיניות השליטה 
האמורה (חרף ניסיון הליכוד להדקה) וכי המעמד האזרחי הפורמאלי של הערבים 
הישראלים, והשלמה מסויימת של שני הצדדים עם המציאות של הדו־קיום, הניבו אצל 
היהודים ואצל הערכים הכרה באפשרות של שילוב המבוסס על רמה גבוהה יותר של 
הבנה. חידוד הזהות הלאומית הפלסטינית של הערבים בישראל לאחר 1967 ובתקופת 
האינתיפאדה לא הביא, להערכתו, להחרפת שלילתם את ישראל — בלשונו, 
ל״רדיקאליזציה" שלהם, אלא דווקא לדרישה גוברת להשתלבות שוויונית בה, זאת תוך 
תמיכתם המקבילה בהקמת מדינה פלסטינית בשטחים — בלשונו, ל״פוליטיזציה" שלהם. 
מהדיון שלעיל ברור כי בנוסף למימד האנאליטי יש למסגרת הפלוראליסטיה שמציע 
סמוחה אף מימד נורמאטיבי מובהק. אין היא רק מתארת מציאות אלא אף מבקרת אותה 
ובסופו של דבר אף מציעה תוכנית לשינויה. בעבודותיו המאוחרות מקבלת הביקורת 
של סמוחה צביון חד ונוקב עד כדי כך שהוא מצביע במפורש על האידיאולוגיה הציונית 
במכשלה על דרכה של חברה דמוקראטית, פלוראליסטית והומאניסטית, הוא רואה 
בדמוקרטיה הישראלית "דמוקרטיה אתנית", כזו המבוססת על שליטה בפועל של קכוצה 
אחת, למרות קיומן של זכויות אזרח אוניברסליות, וקורא לביטול השאיפה הציונית 
הממלכתית להומוגניזציה תרבותית, ולהשתתת הפוליטיקה הישראלית על "פלוראליזם 
דמוקרטי״ — ההכרה בקיומן של קבוצות ותרבויות שדנות כמרכיבים קבועים, לגיטימיים 
ושווי־ערך ומעמד בחברה. 

משמעות אפשרית אחת של הדבר מנקודת הראוה של המיעוט הערכי בישראל נבחנת 
על־ידי עזמי בשארה, הוגה דעות ערבי פלסטיני ישראלי, המחלק את זמנו בין מוסד ואן 
ליר כירושלים לבין אוניברסיטת ביר זית. בשארה בוחן את הפרובלמטיקה של מושג 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


22 


אורי רם 


האוטונומיה בצומת־הדרכיס ההיסטורית הנוכחית וקובע כי לעם הפלסטיני בשטחים 
הכבושים נחוצה ריבונות ואילו הכתובת האמיתית לאוטונומיה תרבותית היא המיעוט 
הערבי בישראל (בשארה, 1993 ). בעבודתו ואף בהווייתו מגלם בשארה גם את הדרישה 
לפיוס ישראלי־פלססיני המבוסס על הכרה הדדית אמיתית וגם את אפשרותה של פשרה 
כזו. 

הגישה הפלוראליסטית מהווה תרומה חשובה כיותר לסוציולוגיה הביקורתית כישראל, 
אף כי כתחילה הוצגה כמסגרת ניתוחית בעיקרה של יחסים כלתי־שוויוניים בין קבוצות 
בישראל, היא התפתחה במרוצת הזמן לכדי ביקורת על התשתית האידיאולוגית והמוסדית 
של ישראל והצעת אלטרניטבה לה. המצב הקיים מהווה בסיס לאי־שוויון, קיפוח ודיכוי, 
חשוב להדגיש כי מדובר במבנה הקיים ולא בספיחים "חריגים" שלו, דהיינו באותה 
מערכת שבגישה הפונקציונליסטית מוצגת כהסכמית. אם להשתמש בלשונו של סמוחה 
עצמו, ניתן לומר כי גישתו־שלו מסמלת את ה"פוליטיזציה" של השיח הסוציולוגי 
הישראלי —את התגברות הנכונות של הסוציולוגים לדון כצורך כשינוי רדיקאלי של 
החברה. 


מארכסיזם 

חלק הארי של האינטלקטואלים ביישוב ובישראל היו מקורבים לתנועה שהגדירה עצמה 
כתנועת פועלים, אשר הקימה מוסדות שיתופיים, ואשר בה עצמה התקיים שיח 
אינטלקטואלי ער. אך למעשה לא הותיר המארכסיזס כל רישום בסוציולוגיה הישראלית 
עד לשנות השבעים המאוחרות. גם משהופיע לא היה זה כתולדה של מורשת העבר. כי 
אם יותר בהשפעת רוחות שנשבו באקדמיה המערבית באותה תקופה. העדר מסורת 
מארכסיסטית בסוציולוגיה הישראלית מעורר לפיכך תמיהה. 

ניתן למנות מספד סיבות למצב דברים זה. ראשית, כפי שהוסבר, משכן הסוציולוגיה 
היה באוניברסיטה העברית, ומוסד זה היה מראשיתו אחד המעוזים הבודדים של 
אינטליגנציה לא סוציאליסטית בישראל. שנית, הזרם המרכזי בתנועת העבודה היה 
בתקופת המדינה "ממלכתי" ולא סוציאליסטי, כך שקירבה אליו ודאי לא עודדה דיון 
מארכסיסטי. שלישית, האינטליגנציה השמאלית של תנועת העבודה נטתה להתרכז באגפים 
אשר בעשורים הראשונים למדינה היו באופוזיציה לשלטון. האינטלקטואלים של תנועה 
זו היו בדרך־כלל אוטודידאקטים אשר השקיעו עצמם בדיונים פנים־תנועתיים וקיבוציים. 
רק לאתר תקופה ממושכת מצא חלקם את ביתו באקדמיה (חלק מהם באוניברסיטת 
חיפה). לבסוף, בסוציולוגיה גופא אימוץ האוריינטציה האמריקנית בשנות החמישים 
הביא להתעלמות— שלא לומר פסילה מוחלטת—מהמארכסיזם. 

אוניברסיטת חיפה אכן היתה המוקד של התהיות המארכסיזם בשיח הסוציולוגי 
הישראלי בשנות השבעים, אך ואת לא רק משום הריכוז הגבוה של יוצאי קיבוצים בה. 
גרם לכך צירוף מקרים שהפגיש מספר קבוצות סטודנטים תוססות ורדיקאליות בתקופה 
של שידוד מערכות בתרבות הפוליטית הישראלית, ובמוסד שלא היה מגובש וערוך דיו 
בכדי לבלום מבעוד מועד את התסיסה האינטלקטואלית שרחשה בתוכו. בנוסף ליוצאי 
קיבוצים מאוכזבי תנועת העבודה פעלו בקמפוס החיפאי בראשית שנות השבעים גרעין 
של סטודנטים מארצות אמריקה הלטינית ומארצות אחרות, סטודנטים יוצאי מרוקו, 
סטודנטים ערבים, וסטודנטיות פמיניסטיות. היתה זו קרקע נוחה לקליטת רוח השמאל 


החברה ומדע החברה: סוציולוגיה ממסדית וסוציולוגיה ביקורתית בישראל 


23 


החדש שנשבה אז במלוא עוזה בקמפוסים ברחבי העולם. התארגנות נמרצת, כמעט חסרת 
תקדים (וחסרת המשך), של קבוצה בשם "יש" אשר קראה תיגר על אמיתות מקודשות 
בחברה הישראלית, והצלחתה בפוליטיקה של הקמפוס, גררו תגובה חריפה מן הממסד 
האוניברסיטאי ואף מן העיתונות הלאומית. זה היה הרקע להתפתחות גישה מארכסיסטית 
בסוציולוגיה החיפאית. 1 , 

גישה זו עוצבה ובוטאה מעל דפי כתב־עת חדש בשם מחברות למחקר ולביקורת, 
שהתל לצאת ב־ 978 ו, כתב־העת הסוציולוגי הביקורתי הראשון בישראל. 2 , מטרת כתב־ 
העת, כפי שהגדירו עורכיו בפתח החוברת, היתה כפולה: 

ראשית... לתרום לניתוח יחסים של דיכוי, אפלייה, ניכור ונחשלות, שהם 
ביטויים מרכזיים של חברה מעמדית... שנית... ליצור במחברות במה 
לזרם ביקורתי המתנגד לשיטות הפוזיטיביסטיות ולתפיסות ה״נייטרליות" 
השכיחות במדעי־החברה. גישות אלה מהוות... מכשול להכנת המציאות 
החברתית, ולכן אף לשינויה. 

תרומתה הסגולית של קבוצת המחברות החיפאית היתה בניתוח התהוות מכנה מעמדי 
חדש בתקופת המדינה. למבנה זה היו שני רכיבים עיקריים: מעמד בינוני חדש, אשכנזי 
(שכיניתי אותו לעיל מעמד השרד), ומעמד עובדים חדש, מורחי. בנוסף עסקו כותבי 
המחברות באינטנסיביות—ורוכס אף ממשיכים בכך כיום— כקבוצות מקופחות אחרות, 
בעיקר ערביי ישראל ונשים, ובהיבטים נוספים של מעמדיות ואי־שוויון כישראל. 
הפרספקטיבה שיושמה העמיקה את המודל המארכסי האורתודוכסי תוך כך ששילבה 
בדיון הכלכלי גורמים פוליטיים וכוחניים. בפרק זה נעסוק בשני רכיבי המבנה המעמדי 
החדש. נ, 

שולמית כרמי והנרי רוזנפלד עסקו במעמד החדש אותו הגדירו כמעמד בינוני תוצר 
המדינה ( 1979 ), רוזנפלד עצמו פעל כבר בשנות החמישים כסוציולוג מארכסיסט 
באוניברסיטה העברית ופרסומיו מתקופה זו מהווים חריג במסגרת המונוליטית שתיארנו. 
יתכן כי קיומו של חריג כזה נסכל כשל ההתמקדות כקטיגוריה שנחשדה שולית לחברה 
הישראלית, הכפר הערכי(רוזנפלד, 1964 ). מכל מקום, היה זה באוניברסיטת חיפה בשנות 
השבעים שעבודתו של רוזנפלד, וזו המשותפת לו ולשולמית כרמי, השתלבו כמגמה 
כללית יותר. בניגוד למארכסיזם האורתודוכסי שעל־־פיו מבנה־העל הפוליטי משקף את 
מערכת הכוחות המעמדית שבבסיס הכלכלי, גילה המארכסיזם בשנות השבעים כי בחברות 
רבות המדינה עצמה היא המקור לשליטה כלכלית. כרמי ורהנפלד אכן גרסו כי כצד 
המעמד הבינוני הוותיק (וחסר החשיבות הפוליטית) התפתח בארץ כשנות החמישים 
מעמד בינוני "ממלכתי" הניזון ממקורות ציבוריים. עם מעמד זה נמנים פקידי ממשלה 
בכירים, קציני צבא ומנהלי המשק הציבורי וספיחיהם השונים. מהפרספקטיבה הזו נראו 
שינויי האוריינטציה של מפא״י כשנות החמישים לא כהסתגלות לתיפקוד מדינתי בעלמא, 
אלא כמהפיכה מדינית־כלכלית ימנית, שהיתה כרוכה אף כהשתררוה של לאומנות 
מיליטאריסטית (כרמי ורוונפלד, 993 )). התבנית החברתית שנוצרה היתה מושתתת על 
שלושה יסודות; מרכזיות המדינה והביורוקרטיה השלטונית בפיתוח הכלכלי ן סיוע חוץ 
מאסיבי, המאפשר פיתוח וחימוש תוך שמירה על רמת חיים סבירה של חלקים ניכרים 
מן האוכלוסיה (כפי שהמחברים מכנים זאת בפאראפרזה על שיר חיילי נודע: גם תותחים 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


24 


אודי רס 


וגם גרביים); ומדיניות חוץ וביטחון תוקפנית. על גבי מערכת זו נישאת השכבה השלטת 
הישראלית. 

שלמה סבירסקי, דבורה ברנשטיין ואחרים ניתחו את הצד השני של אותה מטבע, 
היינו התהוות חלוקת עבודה עדתית, שבה השליטה על ההון ועל תגמוליו מרוכזת בידי 
אוכלוסיה אשכנזית— אותה בורגנות תוצר המדינה— ואילו מרבית האוכלוסיה המזרחית 
משוללת שליטה בהון ועל כן אף בגמוליו. טענתם המרכזית היא כי הדיפרנציאציה 
הסוציאלית בין אשכנזים למזרחים איננה תולדה של אי־התאמה תרבותית כין עולים 
מסורתיים לבין חברה קולטת מודרנית (כגירסת הגישה המערכתית). כי אם תוצאה של 
הפיתוח הכלכלי בישראל שבמהלכו נוצרו בר־זמנית שני המעמדות <ש. סבירסקי וקציר, 
1978 ; ש. סבירסקי וברנשטיין, 1993 ). 

גם טיעון זה הסתמך על תובנה מארכסיסטית חדשה על פיה המודרניזציה אינה תהליך 
שבו המערב המתועש והמפותח מנחיל את השיטה הקפיטאליסטית לארצות נחשלות (או 
משליט אותה עליהן) אלא תהליך שבו המערב מתפתח ומיתעש תוך כדי "ניחשול" או 
גרימת תת־פיתוח לארצות אחרות ( 1969 1974 , 1980 , 1991 ,חנס 51 ח 3110 ׳\\). 

כלומר קבוצות ״מפותחות״ וקבוצות ״בלתי־מפותחות״ — במקרה שלנו ה״קולטים" 
וה״עולים" בהתאם— אינן קיימות בניפרד ואז ניפגשות, אלא הן נוצרות בתהליך אחד 
שבו פיתוח ותת־פיתוח הם צדדים משלימים (ולא מנוגדים) של מערכת אחת— במקדה 
שלנו של התיעוש הישראלי. ברוח זו הכתיר סבירסקי את סיפרו העוסק בנושא בשם לא 
נחשלים אלא מנוח שליט.■ מזרחים ואשכנזים בישראל—ניתוח סוציולוגי ושיחות עם 
פעילים ופעילות ( 1981 ; להצגה ממצה של השקפת המחבר ר׳ ש. סכירסקי, 1993 ). 
בספר זה גורם המחבר כי מצבם הנחות של המזרחים הוא תולדה של אופן שילובם 
בכלכלה הישראלית ולא של תכונות תרבותיות או אחרות אותן הביאו עימם. הספר אף 
סיפק המחשה לעמדה הביקורתית לעילא שפיתח סבירסקי בסוציולוגיה הישראלית—כזו 
המבקרת את החברה וגם את מדע״החברה. הוא לא הסתפק בהצגה מלומדת של אי־השוויון, 
אלא אף עשה מעשה למען הגברת השוויון— יותר משני־שלישים מדפי הספר הועמדו 
כבמה לרשות "מושאי־המחקר", קורבנות אי־השוויון, שהפכו בכך מאובייקטים נחקרים 
לסובייקטים הבותנים את מצבם. 

ניתן למצות את עיקרי הניתוח המעמדי־עדתי תוך הנגדתם לגישה המערכתית. ראשית, 
יחידות הניתוח של הגישה המערכתית הן, מחד, "החברה הישראלית" ומאידך "עדות", 
כאשר תואר אחרון זה שמור למזרחים בלבד. הגישה המעמדית טוענת כי בכך מיוחס 
לקבוצה אחת סטטוס אוניברסלי(בעוד שניתן היה להתייחס גם אליה כאל ערה) ואילו 
לקבוצה אחרת מיוחס סטטוס פרטיקולאריסטי (בעוד שהיא מהווה חלק מן החברה 
הישראלית בדיוק כמו הקבוצה האחרת). ביטוי סימלי של יחס בלתי־שודוני זה הוא 
ייחוס סטטוס של שיר־עם לשיר רוסי, ושל פולקלור עדתי לשיר מרוקני. שנית, הגישה 
המערכתית מניחה אה אחדות האינטרסים בין שתי הקבוצות(החברה והעדות, או העולים), 
אחדות המתבטאת ביעד ה״קליטה". הגישה המעמדית גורסת כי זוהי הנחה מופרכת, 
שכן לא מדובר בקליטה בעלמא אלא בקליטה בחברה קפיטאליסטית, ועל כן המפגש 
אינו רק מפגש בין שותפים ליעד אלא גם בץ בעלי אינטרסים מנוגדים, בעל הון ועובד 
שכיר. שלישית, ההסבר של הגישה המערכתית להבדל בין הקבוצות הוא תרבותי— 
המזרחים עדיין אינם מודרניים על כן אינם יכולים להשתלב בעיסוקים מודרניים. הגישה 
המעמדית גורסת כי ההסבר הוא בעיקרו כלכלי והוא נעוץ באופיו של המפגש 


החברה ומדע החברה: סוציולוגיה ממסדית וסוציולוגיה ביקורתית בישראל 


25 


(הקפיטאליסטי, כאמור) בין הקבוצות ולא במטען שהביאו עימן. רביעית, לפי הגישה 
המערכתית מדובר ב״פער" תגמולים אשר ילך ויצטמצם תוך כדי חינוכם מחדש של 
העולים ורכישת מיומנות על ידם. לפי הגישה המעמדית, לעומת זאת, מדובר בחלוקת 
עבודה (ורק כתוצאה ממנה בפער תגמולים) אשר ממתזרת את עצמה, ועל כן השולטים 
בהון רק יעצימו את הונם וחסרי ההון ידרכו במקומם. חמישית, ולבסוף, הגישה המערכתית 
צופה קליטה, השתלבות, וסגירת פערים עד להעלמות השאלה מסדר־היום, ואילו הגישה 
המעמדית צופה את ההיפך הגמור—העמקת החפיפה המעמדית־עדתית, ולפיכך היווצרות 
תודעה הולמת אשר תביא להגברת העימות בין הקבוצות ולפוליטיזציה שלו. 

באחת, תחת התמונה המערכתית הקונסנזואלית מוצעת גישה מעמדית קונפליקטואלית. 
מנקודת ראות זו, מדיניות הפיתוח והטיפוח של ממשלות ישראל אשר מטרתן המוצהרת 
היא "סגירת הפער" ו״סיוע לשכבות הנחשלות", אינה אלא מדיניות התורמת לשימורן 
של שכבות כאלה. זאת לא משוס שאינה מצליחה להשיג אח מטרותיה, אלא משום 
שכפועל היא מתעלת את אוכלוסיית היעד שלה להיות כוח העבודה של החברה. כך, 
למשל, עיירות הפיתות אינן מספקות מקומות עבורה גרידא אלא מקומות עבודה מסוג 
מסויים בלבד (ש. סבירסקי ושושן, 1985 ). וכך אף הריפורמה המטפחת במערכת החינוך 
אינה מספקת תמיכה גרידא לתלמידים חלשים, אלא באמצעות הקצאת משאכים לא־ 
שוויונית, הקבצה לדמות נמוכות, הפנייה למסלול מקצועי וכיו״ב, היא מתעלת את 
התלמידים המזרחים והערבים לעתיד מסויים. על פי גישה זו, עיירות הפיתות ומערכת 
החינוך לא נכשלו במשימתם, אלא דווקא הצליחו לשמר את מעמדם של המזרחים 
והערבים כפרולטרים (ש. סבירסקי, 1990 ). 

אץ צורך לומר כי לגישה זו השלכות פוליטיות רדיקאליות. היא גורסת כי כוחו של 
המעמד השליט אינו מבוסס על הצלחה אלקטוראלית אלא על משאבים כלכליים 
ותרבותיים. היא גורסת כי תנועת העבודה היא הביטוי האירגוני של המעמד השליט 
בישראל ואינה יכולה לפיכך להיות התנועה המייצגת את מעמד העובדים. היא גורסת 
כי בכך סותרת תנועת העבודה את החזון השוויוני המוצהר שלה וכי היא אינה יכולה 
להחשב כתנועת שמאל. המסקנה מכך היא שכדי לשנות את חלוקת העבודה הבלתי 
שוויונית וכדי לממש את ההבטחה הציוניח־סוציאליסטית על בני ובנות הסעמד־־עדה 
ליזום מעין מהפכה ציונית שנייה ולתבוע כי השליטה על חייהם תמצא בידיהם, השליטה 
של פועלים כמקומות עבודתם, שליטה של הורים ותלמידים ככית־סיפרם, שליטה של 
תושבים בשכונות ובעיירות הפיתוח. כשם שהשחורים בארה"ב לא יכלו לשפר את מעמדם 
באמצעות המפלגות והאיגודים המקצועיים הלבנים, כך אף על המזרחים בישראל להתארגן 
למאבק על ענייניהם. 

לחקר התרבות הישראלית מנקודת ראות הקבוצות שהודחקו לשוליה תורמת לאחרונה 
עבודתה של החוקרח אלה שוחט. בהשראת גישות פוסט־מודרגיות (בעיקר בהשראת 
עבודתו של אדוארר סעיד: 1978 , 1 ) 531 ) השוללות את היומרה האוניברסאלית של 
המודרניות, היא מרגישה בעבודותיה את הדיכוי של ה״אחרות", היינו את אי־השוויון 
המובנה בגישה ה״אירופו־צנטרית", הרואה את העולם מבעד למשקפי הגבר־האירופי־ 
הקולוניאלי־הפטריארכלי. בעבודתה על הקולנוע הישראלי היא חושפת את הגילויים 
המקומיים, הציוניים והצבריים, של התופעה, ואת הדמות והקול של ה״אחרים״ — 
פלסטינים, מזרחים ונשים(שוחט, 1991 ; 1993 ). באחרונה נתווספה למגמה המארכסיסטית 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


26 


אורי רם 


ה"חיפאית" אף מגמה מארכסיסטית־וכריאנית. כאן מוסט הדגש ממעמדות־עדות אל 
קבוצות כוח ואירגמים ביורוקראטים, חוקרים כגון מיכאל שלו( 1992 , 1988 ,׳\ס 31 ו) 5 ; 
שלו, 1993 ) ולב גרינברג ( 1993 ; 1991 , 8 ז 6 כ 1 ח 1 ז 0 ) מיישמים לחקר הכלכלה־המדינית 
של ישראל את הגישה הקורפוראטיסטית (ר׳ 1986 ,ם 50 ש 3 ^. הם גורסים כי מערך 
היחסים כין קבוצות מועסקים ומעסיקים, ומערך היחסים כתוך קבוצות אלה, הוא מושא 
להתגוששות פוליטית. זו מוכרעת תוך השגת פשרות בין קבוצות בעלות עוצמה ותוך 
הוצאתן לשוליים ושימור תנאיהן הירודים של קבוצות אחרות. הנהנים העיקריים ממצב 
דברים זה הן בסופו של דבר קבוצות המנגנון השונות — ההסתדרות, קבוצות הבעלות 
הגדולות ואף העובדים בסקטורים המוסדרים, הסובלים העיקריים הם העובדים הבלתי־ 
מאורגנים המועסקים בסקטור הפרטי(שהם בדרך־כלל ערבים, נשים ומזרחים). 4 , 

קבוצת מחברות למחקר ולביקורת יצרה תפנית בסוציולוגיה הישראלית. היתה זו הפעם 
הראשונה שנוצרה בה אסכולה ביקורתית רדיקאלית ששילבה יכולת תיאורטית מרשימה, 
רמה מחקרית גבוהה ומחוייכות ערכית נחרצת. אף שקבוצת המחברות ככר התפזרה, 
חבריה המקוריים, וסוציולוגים אחרים ששאבו ממנה השראה, הם היום מן המשתתפים 
הפוריים והחשובים ביותר בדיון הסוציולוגי הביקורתי בישראל, אין להתעלס, כמובן, 
מכך שמעמדו של המארכסיזם כשיח האקדמי נמצא בירידה מסויימת בהשוואה לשנות 
השבעים, אך עם זאת אין לגזור גזירה שווה, כפי שנעשה בטעות, בין קריסת המשטר 
הקומוניסטי לבין מצב התיאוריה המארכסית. בכל מקרה, כפי שאיננו חיים כקץ ההיסטוריה 
כך אף לא הגיע קץ התיאוריה. 

פמיניזם 

המחשבה הפמיניסטית מהווה כיום ציר מרכזי של ההגות החברתית בכללה. לישראל 
הגיעה מגמה זו באיחור מסויים, ואף זאת במידה מרובה כתולדה של הפעילות 
האינטלקטואלית־פוליטית בקמפוס של חיפה בשנות השבעים המוקדמות. כמו ההתעוררות 
המארכסיסטית בקמפוס זה כך אף ההתעוררות הפמיניסטית נסמכה יותר על דינמיקה 
חברתית חדשה ועל השפעות אינטלקטואליות חיצוניות מאשר על ההיסטוריה של תנועה 
מקומית ותיקה. מאבק לשוויון הנשים החל להתנהל כבר כתקופת היישוב, הן מצד נשים 
פועלות כתנועת העבודה שנאבקו על שוויון בחלוקת התפקידים בץ המינים והן מצד 
נשים עירוניות מן המעמד הכינוני שנאבקו על שוויון פוליטי, אך כבר בשלהי שנות 
העשרים, וביתר שאת בשנות השלושים. הוקהה עוקצה של פעילות זאת. מצד אחד נדמה 
היה כי הנשים אכן השיגו הרבה ומצד שני הצרכים הכלל־חברתיים והלאומיים דחקו 
לשוליים את שאלת הנשים. בתקופת המדינה היו כבר הפעילות מן היישוב לנשותיהן 
של אנשי האליטה הישראלית והן התגייסו לשירותי הרווחה המדינתיים, שירותים שייעודם 
עזרה לנצרכות ולא ייצוג של קבוצה הנאבקת על שוויון וכויות ואוטונומיה 
(ר׳ 1991 , 5141 זוע\ 8 . 8 : יזרעאלי. 1984 ). 

היוזמה לפעילות פמיניסטית מחודשת בישראל בראשית שנות השבעים החלה בסמינרים 
אוניברסיטאיים, נמשכה בקבוצות להעלאת תודעה והביאה להקמתה בחיפה של תנועת 
נשים למען חברה מחודשת (נלח״ם). מאוחר יותר קמו אירגונים מקבילים במקומות 
אחרים בארץ, ב־ 973 ו היתה מרשה פרידמן, הדמות הבולטת בהתפתחות זו, לחברת־הכנסת 
הפמיניסטית המוצהרת הראשונה (פרידמן, 1991 ). במחצית השנייה של העשור התרחבה 
הפעילות הפמיניסטית—נוסד המקלט הראשון לנשים מוכות(חיפה), מרכז הסיוע הראשון 


החברה ומדע החברה: סוציולוגיה ממסדית וסוציולוגיה ביקורתית בישראל 


27 


לנשים נאנסות (תל אביב), ההוצאה לאור הפמיניסטית הראשונה (המין השני) ועוד. 
במסגרת שנת האשה שהכריז אירגוץ האומות המאוחדות יזמה הממשלה חיבורו של 
דו״ח מומחים על מעמד האשה בישראל. כתוצאה מפעילויות אלה בשנות השמונים ככר 
התייצבה שאלת מעמד האשה על סדר־היום הציבורי— אם כי עדיין במשמעותה 
המצומצמת, דהיינו שאלת אי־השוויון והקיפוח היחסי, ולא שאלת השליטה הגברית או, 
גם, הצביון הגברי״לוחמני של התרבות הישראלית. 

העניין האקדמי בשאלת הנשים עקב אחרי ההתפתחויות האמורות. עד שנות השבעים 
לא עסקו מדעני החברה בנשים כבקטיגוריה חברתית שיש לחקור'את מצבה ובעיותיה. 
בכך הם שיקפו את הדעה הרווחת כי, מחד, הנשים בישראל נהנות מדרגה גבוהה של 
שוויוניות וכי, מאידך. קיימת חלוקת תפקידים טבעית כביכול בין גברים לנשים, ולפיכן 
בכל מקרה אין כאן בעייה מיוחדת(ר , יזרעאלי ותבורי, 1987 ). ב־ 1975 פידסמה התנועה 
הפמיניסטית לראשונה בעברית, אנתולוגיה של כתבים פמיניסטיים, תחת הכותרת אשה, 
נשים, נשיות (בעריכת ר. שלף ואחרות). שנה אחר כך פורסם סיפרה של שולמית אלוני 
נשים כבני אדם ( 1976 ). הקובץ האקדמי הראשון המוקדש לעיון ולמחקר בנושא יצא 
לאור ב־ 1982 , כעריכת ד. יזרעאלי, א. פרידמן, ור. שריפט. כהמשך העשור הופיעו 
פרסומים נוספים בשאלת מעמד האשה בישראל (ב. סבירסקי, 1984 ; ברנשטיין, 1987 ; 
1986 ,ח 3 חז 161 )ו] 93 -־ £31 ךת 3 ו 81 ; 1987 , 3611 ־ 1/1 ). בעשור זה גם נוסדו באוניברסיטאות 
תוכניות לימוד העוסקות בנשים והוקמה סקצייה למין וג׳נדר באגודה הסוציולוגית 
הישראלית. 15 

דומה כי רק עתה, בראשית שנות התשעים, מתחיל התחום לקבל את ההיקף והעומק 
הראויים לו. תורמת לכך, בין השאר, הוצאתם לאור של שלושה קבצים מקיפים כנושא 
הנשים בישראל, שלושתם, אגב, בשפה האנגלית ובארצות הברית: ספר בעריכת ברברה 
סבירסקי ומרלין ספיר ( 1991 ,־ 3301 £ 510 ־ 33911 . 13 ); ספר בעריכת דבורה ברנשטיין 
( 1992 ,ח 8161 הז 86 ); וספר בעריכת יעל עצמון ודפנה יזרעאלי( 3611 ־ 17.1 1 >ח 3 ח 0 תז. 7 ^, 
1993 ). נראה כי שלושה ספרים אלה מסמנים, באופן סכימאטי, את שלוש המגמות 
המתגבשות בסוציולוגיה הפמיניסטית בישראל: מגמה ליברלית, מגמה סוציאליסטית 
ומגמה רדיקאלית. מגמות אלה ניבדלות באופן שבו הן מגדירות ומאפיינות את בעיית 
האשה, וכן בהשלכות הפוליטיות שלהן. 

המגמה הליברלית מתבטאת בעבודותיה של דפנה יזרעאלי(בנוסף לעבודות שאוזכרו 
ר׳ יזרעאלי, 1982 ; 1987 , 3611 ־ 171 ). יזרעאלי חושפת את מה שהיא מגדירה כמצב 
האמביוואלנטי של הנשים בישראל. מצד אחד הן פועלות בתוך חברה מודרנית ודינאמית 
המעודדת אותן להשתתף בכוח העבודה, אך מצד שני מופנות כלפיהן ציפיות כי ימלאו 
תפקידים מסורתיים במשפחה. זהו אם כן הציר המרכזי של בעיית הנשים בישראל—המתח 
כין מודרניות/שוק־עבודה לבין מסורתיות/משפחתיות. כמקור הבעייה מוגדר הפיגור 
התרבותי ביחס להתפתחות הכלכלית והלחצים התיפקודיים הנובעים מכך. הפתרון 
המשתמע הוא פעילות הסברתית וחקיקתית שמטרתה להגביר את המודעות לשוויון 
ולאפשר את אכיפתו. יזרעאלי היא אחת החוקרות המובילות בארץ בנושא אי־השוויון 
כין נשים וגברים כתחומי העבודה והשכר. כך, למשל, היא הראתה כיצד מעמדן של 
נשים מנהלות מקופח ביחס לזה של מנהלים וכיצד על נשות קריירה מוטל עול ביתי רב 
המפריע להתפתחותן המקצועית. 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


28 


אורי רם 


המגמה הסוציאליסטית מתבטאת בעבודותיה של דבורה ברנשטיין החוקרת הן 
את הכלכלה המדינית שכה פועלות נשים והן את ההתנסויות החברתיות והאישיות 
הנובעות מכך (בנוסף לעבודות שאוזכרו ר׳ ברנשטיין, 1980 , 1983 , 1 ) 1987 , 1993 ; 
1991 , 051615 ־ 801 >. בניגוד ליזרעאל 1 ־ אין היא רואה ב״מודתיות כלכלית"(היינו כלכלת 
שוק) גורם התורם בהכרח לשוויוניות. אדרבא, כוחות השוק כשלעצמם יוצרים במקרים 
רבים לחצים ליצירת פלחי עובדים זולים יותר. כך בתקופת היישוב, וכך בתקופתנו. כך, 
למשל, המעבר לשיטת ה״קבלנותי׳ בעבודות שירותים רבות מוצג בייעול וחסכון למוסדות 
המזמינים, אבל מבחינת הפועלות משמעותו שכר ירוד וארעיות. ברנשטיין מבקשת להבין 
מדוע גם כתנועת העבודה, שחרתה על דיגלה את שוויון האשה, לא הושגה המטרה 
ושואלת מהן ההשלכות העכשוויות של עובדה היסטורית זו. היא גורסת כי מאבק הנשים 
הפועלות לשוויון בתקופת היישוב נבלע בתוך חברה שסרר־היום העמום שלה לא הותיר 
בה מקום לעניינן, והוא ניכשל אף בשל הסכמת הנשים לשמש כלי־שני בתנועה שבמקרה 
הטוב לא ייחסה חשיבות לעניינן. בתקופת המדינה הונצח ביתר שאת מיקומן של הנשים 
בתחתית סולם התעסוקה והתגמולים. מה שדרוש לנשים אינו רק הסברה וחקיקה אלא 
אף התארגנות עצמית ויצירת תאים חברתיים שונים. פרוטוטיס היסטורי לכאלה הן חוות 
ההכשרה מתקופת ראשית ההתיישבות. 

הדרישה להקמת תאים אוטונומיים אלטרנטיביים של חברה נשית שוויונית עומדת 
בראש מעייניה של ברברה סכירסקי, שבעבודותיה מתבטאת המגמה הרדיקאלית 
בסוציולוגיה הפמיניסטית(בנוסף לעבודות שאוזכרו ר׳ ב. סבירסקי, 1993,1987 ), מנקודת 
ראותה הנשים סובלות לא רק מקיפוח בסטטוס שלהן הנובע מפיגור תרבותי(העמדה 
הליברלית) ומאי־שוויון סוציו־כלכלי(העמדה הסוציאליסטית) אלא אף משליטה ומדיכוי 
הנובעים מיחסי המינים. דיכוי הנשים רוחש בחברה כולה והוא מוכנה בכל תאיה, כראש 
ובראשונה כמוסד הנישואין, אפילו כאשר אין הוא מתבטא באופן גלוי כאלימות פיסית. 
יחד עם זאת האלימות הפיסית— הכאת נשים, ובעיקר מדובר על הכאת נשים על־ידי 
הגברים בני־הזוג שלהן, או אונס נשים, בין אם על־־ידי זרים או בני־הווג, היא פעולה 
של סימון יחסי השליטה בין המינים. גם אם אין היא מתבצעת על־ידי כל הגברים, הריהי 
משרתת את כולם. הפמיניזם אינו עבורה, כפי שהיא מתבטאת, "רשימת קניות", אלא 
תפיסת עולם חברתית מקיפה. המקלט לנשים מוכות בחיפה משמש עבור סבירסקי כדגם 
של עולם נשי אחר, שבו נשים מחלקות את עולמן באופן סולידארי ושוויוני עם נשים. 

שלוש העמדות הללו אינן סותרות, כמובן, אך יש ביניהן הבדלים משמעותיים. רבעיה 
המרכזית עליה מצביע הפמיניזם הליברלי היא אי־שוויון ההזדמנויות בין נשים לבין 
גברים. תפיסה זו של הבעיה מקבלת כנתון את אי־השוויון הבין־מעמדי, ומסתפקת 
כתביעה לשוויון הזדמנויות בין נשים לבין גברים באותה שכבה חברתית עצמה, למשל 
בין מנהלות למנהלים. משום כך היא אף רואה ב״שוק" מכניזם של שוויוניות ומזהה 
את מקור אי־השוויוניות בתרבות המסורתית בלבד. זהו, בקצרה, פמיניזם אשר האופק 
שלו הוא הסדר החברתי הקיים, להוציא אפליית הנשים כבשים. שונה הדבר, כמובן, הן 
בפמיניזם סוציאליסטי והן בפמיניזם רדיקאלי, אשר שותפים לדעה כי בעיית הנשים 
נובעת מאי־השוויוניות וההירארכיות של החברה הקיימת עצמה (ולא משאריות 
״מסורתיות״ בתוכה). הפמיניזם הסוציאליסטי מכיר בכפל אי־השוויון בחברת השוק — 
הביךמעמדי והכין־מיני — ועל כן הוא תובע מאבק משולב לתיקון שתי העוולות. הפמיניזם 
הרריקאלי ייחודי בהדגישו את כוחניות החברה הגברית כמקור של דיכוי הנשים — בכל 


החברה ומדע החברה: סוציולוגיה ממסדית וסוציולוגיה ביקורתית כישראל 


29 


תצורה סוציו־כלכלית מוכרת — ובהרגישו את ההכרח בהתארגנות נשיח נבדלת ליצירת 
סולידריות פנימית וכוח נגדי. 

הסוציולוגיה הפמיניסטית בישראל נמצאת, כאמור, כתקופת הבשלה ופריצה. יש לשער 
כי בעתיד הלא רחוק יתחולל בחשיבה הפמיניסטית הישראלית מה שקרה כחשיבה 
הפמיניסטית בכללה — מעבר מדיון במעמד הנשים בחברה לדיון בחברה מנקודת ראות 
נשית. דיון כזה יתרום להארת צד באופיה של החברה הישראלית שטרם נלמד דיו— היותה 
חברה גברית־לוחמנית (ר׳ למשל, שוחט, 1993 ). 

קולוניזציה 

הפרספקטיבה הסוציולוגית האחרונה שתידון כאן היא הביקורתית ביותר ביחסה אל אתוס 
התשתית של החברה הישראלית, הציונות. מסיבה זו היא הודחקה זמן ממושך אל מחוץ 
לסדר־היום הסוציולוגי. מנקודת ראותה של גישה זו הגורס המכריע בעיצוב החברה 
הישראלית הוא עובדת היותה חכרת מתנחלת (ץ 300101 131 ח 0 [ 00 ־ז 111£ ש 3 ). מנקודת 
הראות של הגישה הקולוניזטוריח מה שעיצב את החברה הישראלית אינו ערכים (הגישה 
המערכתית) או יחסי כוחות פנימיים (גישת העילית), ואף לא יחסים מעמדיים (הגישה 
המארכסיסטית) כשלעצמם, אלא תהליך ההתיישבות וההתנחלות בארץ מיושבת, תהליך 
שהוביל בהכרח לעימות מתמשך עם החברה המקומית. המבנה המוסדי והמאפיינים 
התרבותיים של החברה הישראלית עוצבו בתוך המפגש הבין־חכרתי האמור. 

הגדרת ישראל כחברה מתנחלת נוגדת כמובן את התפיסה העצמית הרשמית שלה, זו 
המובעת באופן תמציתי כל כך במשפט "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ". בהתאם לאתוס 
זה הסוציולוגיה הממסדית התגדרה ״בבועה היהודית״( 1989 , 8 ח 11 ז 0 וחותנ.> 1 ), בהניחה 
קיום דואלי של שתי חברות זו בצד זו וללא זיקה הדוקה (ש. סבירסקי, 1979 ). דוגמה 
מובהקת לכך הן עבודותיו של אייזנשטאדט שבהן הסכסוך הישראלייערבי אינו תופס 
מקום כלל ושערכים נידונים כהן רק כקבוצת מיעוט. עד להופעת הגישה הנידונה כאן 
לא היתה בנמצא כל גישה בסוציולוגיה הישראלית אשר דאתה בסכסוך על כל מרכיביו— 
החברה היהודית, החברה הערבית, והמפגש ביניהן, מסגרת הסכרית מרכזית להבנת 
החברה הישראלית עצמה (ארליך, 1993 ; להרחבה ר׳ 1993 ,ת 31 מ). 

קודם להיווצרותה כגישה אקדמית היתה פרספקטיבה דומה לזו הקולוניזטורית נחלתן 
של קבוצות פוליטיות רדיקאליות ושוליות בחברה היהודית־ישראלית, כגון "מצפן" 
ו״אתבר״ ( 1979 , 311 ^ 50 ), שני אירגונים אלה, הראשון תוך שימוש בניתוח מעמדי* 
גלובאלי (ישראל ככת־כרית של האימפריאליזם), והשני תוך שימוש בקטיגוריות 
גיאוגרפיות"לאומיות (המרחב השמי) ביקשו להבין את החברה הישראלית בתוך ההקשר 
הגיאו־פוליטי שלה. שניהם לקו בהפרזות רטוריות ובחוסר ריאליזם פוליטי אשר הקלו 
על נידויים. התקבלותה המאוחרת של גישה דומה לשיח הסוציולוגי, אף אם באופן חלקי 
ומסוייג עדיין, התאפשרה רק בעקבות המחלוקת הפוליטית שעוררה, וממשיכה לעורר 
ביתר שאת, שאלת השטחים שכבשה ישראל ב־ 1967 . מדיניות קביעת העובדות בשטח 
תוך התנחלות, ניכוס הקרקעות ונישול התושבים, כל אלה כאילו החזירו את גלגל 
ההיסטוריה לתקופת היישוב, והמחישו בפני ישראלים שהיו רגישים לכך את הטענות 
שהודחקו בתקופת המדינה על הפרקטיקות הציוניות הללו. 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


30 


אורי רם 


אפשר לאבחן בגישת הקולוניזציה שתי גירסארת. האחת ובריאנית, מדגישה את המאבק 
הכוחני על טריטוריה, והשנייה, מארבסיסטית, מדגישה את המאבק הכלכלי על שוק 
העבודה. הגישה הראשונה מתבטאת בעבודתו של ברוך קימרלינג והשנייה בעבודתו של 
גרשון שפיר, 

בסיפרו ציונות וטריטוריה ( 1983 י £ת! 1 ז 6 ,וז 1 וח £1 ; כן ר׳ קימרלינג, 1976 ) עושה 
קימרלינג שימוש מקורי בתיזה הנודעת של ההיסטוריון האמריקני פרדריק טרנר, אשר 
ניסתה להסביר את התרבות הפוליטית האמריקנית, במיוחד את האינדיבידואליזם, כתולדה 
של ה?זפר (• 0001161 ), דהיינו ההתפשטות הנמשכת מערבה. קימרלינג מתייחס אל הספר 
כאל משתנה שיכולים להיות לו "ערכים" שונים וגורס כי כשם שספר פנוי להתנחלות 
(בלשונו ץ 1 נז 116 ח 0 ז) 111811 ) הינו גורם לאינדיבידואליזציה, כן ספר מוגבל (״ 109 
ץ 11 ז 6 ] 1 ח 00 ), דהיינו טריטוריה תפוסה ומיושבת, הינו גורם לקולקטיביזציה. כדי להשתלט 
על ספר מוגבל יש לגייס משאבים כאופן קיבוצי ולהפעילם במרוכז. וזהו על פי קימרלינג 
מה שאירע במקרה הישראלי. כדי להשתלט על הקרקעות בארץ ישראל היה צורך לרכוש 
אדמות בהון לאומי ולעבדן באמצעות יישובים שיתופיים. מייד נוצר גם הצורך להגן על 
הקרקעות והיישובים. כך נוצר משולש אמצעי ההתנחלות הציונית — רכישה, התיישבות 
וכוחנות. קימרלינג מציע לפיכך הסבר "קולוניזטורי" כוללני למאפיינים העיקריים של 
החברה הישראלית, שבמרכזם ההגמוניה של תנועה סוציאליסטית על תהליך בניית הלאום. 

התיזה העיקרית של קימרלינג היא, אם כן, כי התהליכים הפנימיים שאירעו בחברה 
היהודית ניתנים להסבר מתוך הלוגיקה של המפגש הדו־לאומי. להתנחלות בארץ ולסכסוך 
הנובע ממנה היתה (וממשיכה להיות) השפעה מעצבת על החברה הישראלית. תהליכים 
אלה, ולא אימפראטיבים פנימיים, הם שמחוללים את הדינמיקה הפוליטית הישראלית. 
מעל לכל, ניפתרת כאן תמיהה מרכזית אחת בהיסטוריה הישראלית — מאין נבעה בכורתה 
של תנועת העבודה בפרוייקט הציוני. על פי הסברו של קימרלינג, בכורה זו נבעה מן 
הצרכים של התנחלות בתנאי ספר מוגבל (בעניין זה ר׳ גם ארליך, 1993 ). 

גם שפיר גורס בסיפרו קרקע, עבודה ומקורות הסכסוך הישראלי־פלסטיני 
( 1989 ; 811301 ; ר׳ גם 1984 .■) 81130 , ושפיר, 1993 ) כי ההתנחלות והסכסוך הם הגורם 
המכריע בעיצוב החברה הישראלית בכלל ובמעמד של תנועת העבודה בפרט, אלא 
שאצלו מוסב הדגש ממאבק על טריטוריה למאבק על עבודה. את היישוב היהודי שהתפתח 
בארץ ישראל הוא מסווג כ״קולוניה טהורה" או בלתי מעורבת, דהיינו כזו שכלכלתה 
מושתתת על עבודת המתיישבים (להבדיל מקולוניות מטעים, שכלכלתן מושתתות על 
עבודת כפייה, ומקולוניות מעורכות שכלכלתן מושתתת על שילוב של מתיישבים 
ומקומיים). 

על־פי ניתוחו של שפיר התמודדו בשוק העבודה הארץ־ישראלי העות׳מאני שלוש 
קבוצות: בעלי הון יהודים (ספקי העבודה), וחסרי הון (פועלים) יהודים וערבים. את 
מערך היחסים בין השלוש מנתח שפיר במסגרת מודל השוק המפולח( 1972 , 800301011 ). 
מודל זה שונה מן המודלים הכלכליים המקובלים בתיאור הפאראמטרי□ של שוק העבודה. 
בכלכלה הניאו־קלאסית שכר העבודה נחשב כפועל־יוצא של מאזן בין גורמי היצע 
וביקוש רבים, ובכלכלה הסארכסיסטית שכר העבודה נחשב כפועל יוצא של מאזן הכוח 
בין שני מעמדות הומוגניים (בעלי״הון ופועלים). על פי מודל השוק המפולח, לעומת 
זאת, חלוקת כוח העבודה לקבוצות ניכדלוח מהווה גורם מתווך ביחסים המעמדיים. 
ברוב המקרים פועלות בשוק העבודה מספר קבוצות ניבדלות, בין אם על בסים שיוכי 


החברה ומדע החברה: סוציולוגיה ממסדית וסוציולוגיה ביקורתית כישראל 


31 


(מין, גזע וכיו״ב), על בסיס של סטטוס (מצב חוקי, מסורת איגוד־מקצועית וכיו״ב), או 
על בסיס של אינטרסים (פועלים מקצועיים מול לא־מקצועיים וכיו״ב). במצב זה אפשרי 
כי קבוצת עובדים מסויימת תנסה לשמור על יתרונה היחסי על־ידי סגירת פלח השוק 
שלה בפני קבוצות פועלים אחרות, או גם מצב הפוך, שבו קבוצת מעבידים תנסה לקיים 
שכר נמוך באמצעות אספקת עבודה לקבוצת עובדים מסויימת ולא לאחרות. אסטרטגיות 
כאלה יוצרות שוק עבודה שמתקיימים בו במקביל, אך בנפרד וללא אפשרות מעבר, 
פלחים שונים. 

ביישמו מודל זה טוען שפיר כי בעייתם העיקרית של פועלי העלייה השנייה היתה 
ההיצע של עבודה ערבית זולה כיותר, אשר הועדפה על־ידי המעסיקים, ואשר מנעה 
מהפועלים את האפשרות להשיג שכר גבוה יותר. האסטרטגיה שבחרו בה לאחר מספר 
נסיונות כושלים היתה לפלח את השוק כך שתימנע תחרות בינם לבין הפועלים הערבים. 
מסיבה וו המאבק על תנאיה של העבודה העברית לא התרחש תוך מאבק עם המעסיקים 
היהודים אלא תוך הרחקת הפועלים הערבים. לשם כך נחוצה היתה ההתגדרות הלאומית 
וסגירת האגף היהודי של שוק העבודה בפני עבודה ערבית. התפתחות הלאומיות היהודית 
הניפרדת בארץ ישראל היא אליבא דשפיר פועל־יוצא של אסטרטגיה מעמדית זו. 

בכך לא מסתיים הניתוח. מהרגע שבו צלח המאבק לעבודה עברית הוטלה על החקלאות 
הפרטית מעמסת עלות שלא יכלה לעמוד כה, פתרון אחד שנוסה על־ידי המעסיקים 
הפרטיים, אך נכשל, היה הבאתם לארץ של פועלים יהודים שיאותו להשתכר כמו פועלים 
ערכים או רק מעט יותר, הלא הם היהודים התימנים, יוזמה וו קבעה את המיקום החברתי 
שיוקצה מעתה ואילך ליהודים המזרחים בחלוקת העבודה הישראלית — בתווך בין 
האשכנזים שמעליהם לבין הערבים שמתחתיהם. משכשלה יוזמה זו נכנס מאבק פועלי 
העלייה השנייה לשלב מתקדם יותר, ממאבק לכיבוש העבודה למאבק לכיבוש הקרקע 
באופן קולקטיביסטי באמצעות הון לאומי. מכאן ואילך יעקוף תהליך ההתנחלות הציוני 
את מנגנון השוק הקפיטאליסטי וייצור מעין חממה לגידולו העצמי, שאינה נתונה עוד 
לשבט ולחסד עיקרון הריווחיות. 

הנה כי כן, מאבקה של קבוצת פועלים אחת באחרת היבנה את הלאומיות הישראלית 
והכחיר את הפועלים כמממשים האפשריים היחידים של התוכנית הציונית. גולת הכותרת 
של הציונות הסוציאליסטית, הקיבוץ, לא היתה הדרך הישראלית לחברה אלטרנטיבית 
אלא הדרך הישראלית להתנחלות. האליטה הלאומית הישראלית של חקלאים־לוחמים, 
הצברים, הקיבוצניקים, נוצרה תוך פילוח שוק העבודה ולא כפועלם של מתקני עולם. 

קימרלינג ושפיר שותפים לדעה כי המשך השליטה על השטחים שנכבשו ב־ 967 ! 
מאיים לחסל את היסודות האזרחיים והדמוקרטיים בחברה הישראלית. קימרלינג מגדיר 
את תהפוכת 1967 כמעבר ממדינת־לאום למדינה־קהילתית( 1989 , 1985 ,£ח 1 (זס 1 ת 1 ח!)ו; 
קימרלינג, 1993 >. במעבר זה הופרה החפיפה בין חברה למדינה, כאשר זו האחרונה 
שולטת על חברה אחרת, זוהי הסיבה להגדרה המחודשת של הקולקטיב היהודי־ישראלי 
על בסיס פרימורדיאלי־אתני. שפיר לעומת זאת גורס כי התרבות הפוליטית הישראלית 
החדשה משקפת את חבלי המעבר משיטת הקולוניזציה הטהורה המוגבלת בתביעותיה 
הטריטוריאליות (שהיתה אופיינית לתנועת העבודה), לשיטת הקולוניזציה הטהורה 
המוחלטת (האופיינית לימין הלאומני), שמבלי התחשבות בהרכב האוכלוסיה שואפת 
להתפשטות טריטוריאלית בלתי מוגבלת. בעיני שניהם חלוקה טריטוריאלית על בסיס 
הקו הירוק היא כיום הפתרון האפשרי וההכרחי היחיד לסכסוך הלאומי, ולאפשרות קיומן 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


32 


אורי רם 


של שתי החברות שנוצרו בפלסטינה־ארץ־ישראל תוך עימות זו עם זו. הגישה 
הקולוניזטורית העשירה את הסוציולוגיה הישראלית בנקודת־מבט גיאו־פוליטית, כזו 
הממקמת את החברה הישראלית בזמן וכמקום שהיא נמצאת בו, וחוקרת את ההשפעות 
המעצבות עליה של תנאי־היסוד שבתוכם נוצרה. זוהי האנטי־תיזה המובהקת לגישות 
כגון הגישה הציוויליוציונית של אייזנשטאדט המאוחר וכגון גישת המסורת הפוליטית 
היהודית, הממקמות את החכרה הישראלית מחוץ לזמן ולמקום, בגאלקסיית התרבויות 
הנצחיות. בהאירה את החברה הישראלית כחברה מתנחלת, היא מספקת לחקר חברה זו 
מסגרת היסטורית־השוואתית שבלעדיה לא תיתכן הבנה מלאה שלה. המחקר מנקודת־ 
המבט הזו עוד רתוק מלמצות את עצמו, וההיסטוריה המאוחרת, העכשווית, של ישראל 
מוסיפה לו תומר למכביר. 

יצויין כי הרדיקאליזציה הגוברת בסוציולוגיה הישראלית, בעיקר כפי שהיא מתבטאת 
בגישה הפלוראליסטית, בגישה המארכסיסטית ובגישה הקולוניזטורית, יצרה בסיס 
להידברות בין חוקרים ישראלים לבין חוקרים פלסטינים. עד כה טרם ניתן לאחרונים 
להשתלב באקדמיה הישראלית מבלי שייאלצו לוותר על הפרספקטיבה הייחודית שלהם. 
דיאלוג סוציולוגי ישראלי־ פלסטיני יתרום להעמקת ההבנה של שתי החברות שנוצרו זו 
בתוך עימות עם וו, ואף יתרום לשיפור ההבנה ביניהן. 14 

לקראת סוציולוגיה פוסט־ציונית: שוויין בין שונים 

כארבעה העשורים של קיומה כדיסציפלינה, עבר סדר־היום של הסוציולוגיה הישראלית 
שינויים מרחיקי לכת. הדיסציפלינה החלה כקהילה קטנה והומוגנית המרוכזת במוסד 
אחד והפכה לקהילה גדולה ומגוונת הפועלת מחוך מספר מדקרים אוניברסיטאיים (ואף 
מחוצה להם>. השינוי המכריע בסדר־היום שלה הוא היחלשות האוריינטציה הממסדית 
וההתחלקות המשמעותית של הזרמים הביקורתיים. מרכז הכובד של דיוניה עבר משאלת 
הסדר והקונסנזוס לשאלת ריבוי־הפנים של החברה הישראלית והניגודים השוררים בה. 
הסוציולוגיה המירה באופן חלקי אוריינטציה של שירות לאומי וציבורי באוריינטציה של 
אוטונומיה מקצועית וביקורתיות. היא המירה זיקה ונאמנות לממסד השליט באימוץ 
נקדדות־הראות של קבוצות בלתי שליטות שונות. 

הסוציולוגיה הממסדית בישראל הזדהתה עם הפרוייקט הלאומי הממלכתי כפי שהוא 
התעצב בתקופת היישוב ובשני העשורים הראשונים של המדינה תחת הנהגת תנועת 
העבודה. הפרוגרמה שלה, כמו זו של הנהגת היישוב והמדינה, התאפיינה בכפל־פנים: 
תמיכה מילולית בשוויוניות תוך תמיכה מעשית במדיניות בלתי שוויונית; תמיכה מילולית 
בפתיחות תוך תמיכה מעשית במדיניות של האחדה תרבותית; תמיכה מילולית בעקרונות 
דמוקרטיים תוך תמיכה מעשית בקיומן של דרגות אזרחות שונות בישראל; תמיכה 
מילולית בשלום תוך תמיכה מעשית כמדיניות המרחיקה את השלום ומתעלמת מצרכיו 
של הצד הערבי בסכסוך. 

בזרמים השונים של הסוציולוגיה הביקורתית אשר התפתחה בישראל מאז שנות 
השבעים גלום במובלע סדר־היום העתידי של הסוציולוגיה בישראל. הסוציולוגיה 
הממסדית דגלה בזהות בץ לא שווים, ואילו הסוציולוגיה הביקורתית הופכת פרוגרמה 
זו על ראשה ודוגלת בשוויון בין שונים. היא שוללת את שתי המגמות המתגברות כיום 
בתרבות הפוליטית הישראלית—המיליטריזם הלאומני והליברליזם הכלכלי, מגמות 


החברה ומדע החכרה: סוציולוגיה ממסדית וסוציולוגיה ביקורתית כישראל 


33 


שמחזקות את מדיניות הביטחון האגרסיבית של ישראל, אח אי־רסובלנות התרבותית 
ואת אי־השוויון החברתי בה. על הסוציולוגיה הביקורתית מוטל לזזנהיר את אפשרות 
קיומם של סולידאריות חברתית ושל שיתוף כלכלי בתנאים של דמוקרטיה פוליטית ושל 
פלוראליזם תרבותי. מוטל עליה להנהיר את התנאים הנחוצים למעבר מקונפליקט לאומי 
בן מאה שנים לתחילתו של דו־קיום, ואת ההשלכות החברתיות של מעבר כזה. אף אם 
אין זה מתפקידה לחבר מצע לחברה פוסט־ציונית הרי זה מחובתה לברר את דפוסיה 
האפשריים. משימות לא קלות בחברה כוחנית המתקיימת על חרבה באיזור מסוכסך 
ובעולם למוד האכזבות והפוסט־אידיאולוגי כביכול של שלהי המאה העשרים. 

הערות 

1 . פורמאלית 1 יתן לדון בסוציולוגיה תוך חלוקה לארבע שטחות המתקבלות כאשר מצליבים זה ב 7 ה את 

שגי המימדים: פניםיחלץ וחברתי־עיתי. להצגה של המטוד־ודאוריה הזו ר׳ 1988 וכן 4 ח 3 ¥0115 \ 

□ £100 . 1981 , כמיוחד עמ׳ 26-32 . יצויץ, עם זאת, כי איכותו של דיון סוציוגרפי ניכרת כעומקו הפרשני. 

ולאו דווקא ב״תיחכומו" המתודולוגי, וכי מיטב הדיונים בתחום הם דווקא אלה המתרכזים ככיתות מושגי 
ועיוני. גישה זו מקובלת בסוציוגרפיה האירופית יותר מאשר באמריקנית. על הגישות הלא^פוזיטיביסטיות 
לחקר החברה ח הפניות בהערה מס. 2 למטה, וכן ר׳ ; 1977 [) 1111 ח 6 ץ 3 ווז 311 ח 

חנ;׳\ו 011 ^ 1 ) 1111 ^ 1110 ( 11 ; * 1 , 1987 . 

2 . על סוציולוגיה ביקורתית ר׳ הורקהיימר 1993 ; 1973 (. £45 ) 804011 £ 001 ; 1970 ,־!סח 1 ) £10111 ; 

971 ! . 117 ^סזס 14 ; 1959 . 11115 ^ 1 ; 1970 . 5 ו 10411€1 ־ 1 £, 

3 . עט הסוציולוגים הבולטים באסכולה זי נמנו ימינה טלמון־גדבר. רבקה בר יוסף. יוסף בן דוד ואחרים. 

4 . הביקורת המתדמצתת כאן נמתחה בעיקר על ־יד י הסוציולוגים ד. ברנשטיין, ש, סבידסקץ ש, כרמי 
דה, רוזנפלד ואחרים, ונרחיב על כך כהמשך, 

5 . כ* 948/9 ו קיבלו 193 תלמידים תארים אוניברסיטאי□ כישראל, נ־ן 990/9 !. 13.633 . מספר מקבלי התואר 
השני עלה באותה תקופה מ־ 48 ל־ 2.762 ומקבלי התואר השלישי מ־ 10 ל־ 404 . הלשכה המרכזית 
לסטטיסטיקה, 1992 :לוח 42:22 , 

6 . לדיון על פרדיגמות במדעי החכרה ועל ההיסטוריה של מדעי החברה, ולהפניות נוספות, ר׳ 

1982 ,־ 1985 ;841^05 1974 ;^10x40401 י £411 ז 4 ו) ; 1980 ) 98 [ , 10011 * 1 1114 ; ¥011$ \. 

ל. בירסאות שונות של נישה בזר מצויות אצל 1970 . £011041111 ואצל [ 97 ! . 7135 ״ 10 ( 114 . 

8 . כמאמר מוסגר נציץ כאן כי התוואי שעברה הסוציולוגיה הישראלית רומה ביותר לזה שעברה הסוציולוגיה 
האמריקנית. האחרונה מהווה עבור הראשונה את מה שאפשר לכנות במושגים סוציולוגיים "קבוצת 
התייחסות״ (לעומת ההתייחסות המועטה לסוציולוגיה האירופית או הלטינית. למשל). להרחבה ר׳ . 4111 * 1 
994 *. על הסוציולוגיה האמריקנית ר׳ 1990 י ץ 10 !¥\ 1 ־ 990 [ ,ז 16 זחון 7 . 

9 . למרבה הצער אץ בנמצא עדיין מחקר על היבטים כוחניים ואידיאולוגיים של האקדמיה הישראלית ועל 
כן טענות מסוג זה יכולות להתבסס רק על התרשמות. נציץ. להמחשה, את עובדת קיומה בישראל של 
אוניברסיטה אחת, ואחת כלבד, הקשורה ביודעץ לאידיאולוגיה פוליטית־ רעיונית מסויימת ומוגדרת (יותר 
מהמחוייבות הכללית לציונות) — אוניברסיטת בר אילן. ולעומת זאת את עוברת מניעת הקמתה של 
אוניברסיטה ערבית. 

10 . על ביטויים שונים של פוליטיקה מזרחית בישראל ר׳ ברנשטיין. 119 79 הרצוג. 1986 ; חסון. 1987 ; אצל 
סמוחה ופרס. 1974 , ר׳ סקירת מצב של "הפער הערתי" בראשית שנות השבעים. על ערביי ישראל ר׳ 

בנזימן ומנצור, 1992 ; בשארה, 1993 ; ג׳רייס, 1966 ; לוסטיק. 985 נ. 

11 . תקופה וו בקמפוס התיפאי מתוארת אצל ש.סבירסקי. 1981 . והיא נחוותה על־ירי בסטודנט מתחיל 
לסוציולוגיה ולפילוסופיה באוניברסיטה זו— א.ר. 

12 . עורכי כתב־העת היו הנרי רוזנפלד שפרש לאחר גליון מס. 3 . רבודה ברנשטיין. שלמה סבירסקי. ודבורה 
קלקין. עם כותביו נמנו י.אלפנהיימר, שולמית כרמי. מיכאל לוטן. ברברה סבירסקי, מיכאל סולטמן. צ׳רלס 
קיימן, מיכאל שלו וסלים תמארי. גליונו האחרון של בתכדהעת יצא כ־ 1984 . 


ץ <] 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


34 


אורי רם 


גנ, עם המאמרים החשובים במחברות שעסקו בערבים בישראל ובמצב בשטחים נמנים; אופגהיימר, 1979 ; 
סולטמן, 1984 ן קיימן, 984 [ ; רוזנפלד, 1979 ; תמארי, 1980 . 

14 . כהקשר של התהוות מגמה מארבסיססית בסוציולוגיה הישראלית, מן הראוי להזכיר גם את עבודתו של 
אמיר בךפורח, מאוניברסיטת בן גוריוץ בנגב, אשר בנבדל משאר החוקרים הלארכסיסטים בארץ שאב 
אח השראתו מן המארבסיזס הסטרוקטוראליססי האלתהוסדק ולאחרונה מן המארכסיזם האנאליטי־אמפירי 
של א. אוליךרייט ( 1989 , 1986 , 31 ־ 01 ?-מם 0 ), 

15 . באוניברסיטת תל אביב הוקמה תוכנית ללימודי נשים כבר נד 7 ד 19 , באוניברסיטה העברית 1 ד 982 נ, 
דבאוניברמיטח תימה בע 198 , הסקציה למיץ וג^נדר באגודה הסוציולוגית הוקמה ב~ 1984 , 

16 . אודות הפרספקטיבה הפלסטינית על החברה הפלסטינית ויחסיה עם החכרה הישראלית ר׳ למשל 
1980 ,:י! 1:1 ־ 2111 £1111 11 ^ 11 ; 31 א ; 1980 ,^ 1 ^* 2111 . 


מקוררת 

אופנהיימר, יונתן. 979 *. "הדרוזים בישראל כערבי□ וכלא ערבים". מהנרות למתקה ולביקורת, 
3 : 58 ־ 1 4 . 

אייזנשטאדט, שמואל ב. 1948 . מבוא לחקר המבנה הסוציולוגי של עדות המזרח. ירושלים: מוסד 
סאלד. 

אייזנשטארט, שמואל נ. 1958 . המבנה החברתי של ישראל. בית המדרש ע״ש ברל כצבלסון. 

אייזנשטארט, שמואל נ. 1967 . החכרה הישראלית; רקע, התפתחות ובעיות. ירושלים; מאגנס. 

אייזנשטאדט, שמואל ב. ואחרים (עורכים). 1969 . המבנה החברתי של ישראל. אקדמון, ירושלים. 

אייזגשטארט, שמואל, 1 . ומ. קורלרו. 1982 . הסוציולוגיה: פרדיגמות ומשברים. ירושלים; מאגבס. 

אייזנשטאדט, שמואל נ. 1989 . החברה הישראלית בתמורותיה. ירושלים: מאגנס. 

אלוני, שולמית. 1976 . נשים בבני אדם. ירושלים: מבט. 

אלעזר, דניאל. 1991 . עם ועדה: המסורת המדינית היהודית והשלכותיה לימינו. ירושלים; ר.מס. 

ארליך אבישי. 1993 . "ישראל: סכסוך. מלחמה ושינוי חכרתי". בספר זה. 

בובר. מרטין. 1947 . נתיבות באוטופיה. תל אביב* עם עובד, 

בנזימן, עוזי ועטאללה מנצור. 1992 . דיירי משנה: ערביי ישראל— מעמדם והמדיניות כלפיהם. 
ירושלים: כתר. 

ברנשטיין, דבורה, 1978 . "הסוציולוגיה קולטת את העלייה: דיון ביקורתי באסכולה דומעאנטית של 
הסוציולוגיה הישראלית״, מחברות למחקר ולביקורת. 1 : 5-19 . 

ברנשטיין, דבורה. 1979 . "הפנתרים השחורים: קונפליקט ומחאה בחברה הישראלית". מגמות, 
25 : 80 * 65 . 

ברנשטיין, דבורה. 1980 . ״המעברות בשנות החמישים״. מחברות למחקר ולביקורת, 5 ; 47 ־ 5 . 

ברנשטיין, רבודה. 1983 . "החלוצה בין הררודים: מעמדן של נשים בכוח־העבורה בתקופת היישוב," 
מגמות, 1 ( 25 ): 19 ־ 7 . 

בינשטיץ, דבורה. 1987 . אשה בארץ ישראל: השאיפה לשוויון בתקופת היישוב. חל אביב: הקבוץ 
המאוחר. 

ברנשטיין, דבורה, 1 * 1987 . "המשרתת, העוזרת ועובדת הניקיון : התפתחויות בעבודות הניקיון בחברה 
הישראלית״. מגמות. ( 1 ) 30 : 7-20 . 

ברנשטיין, דבורה. 1993 . "אשה״אדס או אשת־איש: מעמד האשה במשפחה הפועלית העירונית 
היהודית בתקופת היישוב", בספר זה. 

בשארה, עזמי. 1993 . "על שאלת המיעוט הפלסטיני בישראל". בספר זה. 

גוטליב, אבי. 1986 . "ד״ר אבי גוטליב ראש המוקד לסוציולוגיה יישומית: הסוציולוגיה היישומית 
חייבת בעיקר לספק את רצונו של לקוח מוגדר״. סוציולוגיה תל אביבית, 1 : 13 ־ 10 , 

ג׳ריים, סברי. 1966 . הערבים בישראל. חיפה: אל אתיחאד. 

גרינברג, לב. 1993 . החםתדרות מעל לכל. ירושלים: נבו. 


החברה ומדע החברה: סוציולוגיה ממסדית וסוציולוגיה ביקורתית בישראל 


35 


דשן, שלמה (עורך). 1986 . מחצית האומה: עיונים בתרבות ובמעמד של יוצאי המזרח בישראל, 
רמת גן: אוניברסיטת בר אילן, המכון ליהדות ולמחשבה בת זמננו, 
דשן, שלמה ומשה שוקד (עורכים). 1984 , יהודי המזרח: עיונים אנתרופולגיים של העבר וההווה. 
ירושלים: שוקן, 

הורוביץ, דן. 983 נ, "הישוב וההכרה הישראלית— המשכיות ושינוי". מדינה. ממשל ויחסים 
בינלאומיים, 21 : 68 ־ 31 , 

הורוביץ, דן, 1985 , ״בכל זאת פתקצימליזם". מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים, 101:24 ־ 98 . 
הורוביץ, דן. 1993 . תכלת ואבק: דור תש״ח — דיוקן עצמי, ירושלים: כחד. 
הורוביץ, דן ומשה ליסק. 1977 . מישוב למדינה: יהודי ארץ ישראל בתקופת המנדט כקהילה פוליטית, 
תל אביב: עם עובר. 

הורוביץ, דן ומשה ליסק. 1990 . מצוקות באוטופיה: ישראל— חברה בעומס יתר. תל אביב, עם עובד, 
הורקהיימר. מקס. 1993 , "תיאוריה מסורתית וביקורתית". בתוך ת.ו. אדורנו דמ. הורקהיימר, אסכולת 
פרנקפורט — מבחר י בעריכת מ. מי״רן וא. יסעור. תל אביב: ספריית פועלים, 
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. 1992 . שנתון סטטיסטי לישראל 1992 . מס. 34 , ירושלים, 
המועצה להשכלה גבוהה, הוועדה לתכנון ולתקצוב. 1993 , דין וחשבון שנתי מס׳ 91 י תשנ״ב 92 ־ 1991 , 
ירושלים. 

הר אבן י שולמית, 1987 , "תפקיד האינטלקטואל". כתרן ש. הר אבן, משיח או כנסת. תל אביב: 
זמורה ביתן, 

הרצוב, חנה. 1986 . פוליטיקה עדתית—דימוי ומציאות. תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 
חסון, שלמה. 1987 , מחאת התר השבי; תנועות חברתיות עירוניות בירושלים. ירושלים: מחקרי מכון 
ירושלים לחקר ישראל, 26 . 

יזרעאלי, דפנה, א. פרירמן וד. שריפט (עורכות), 1982 . נשים במלכוד. תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 
יזרעאלי, דפנה. 1982 . "נשים בעולם העכורה". בתוך נשים במילכוד, שם. 

יזרעאלי, רפנה. 1984 . ״תנועת הפועלות כארץ ישראל מראשיתה עד 1927 ״. קתדרה, 32 : 140 ־ 109 . 
יזרעאלי, דפנה ואפרים תבורי. 1987 . "תפיסת מעמד האשה בישראל כבעיה חברתית". מגמות. 
( 4 ) 30 : 435 ־ 448 , 

כרמי. שולמית והנרי רוזנפלד. 1993 , "הכלכלה המדינית של הלאומיות המיליטריסטית בישראל". 
כספר זה. 

לוסטיק, איאן, 1985 . ערבים במדינה יהודית. ירושלים; מפרש. 

מיכאל, סמי. 1984 , אלה שבטי ישראל; שיחות על השאלה העדתית, תל אביב: ספריית פועלים. 
סכירסקי. ברברה. 1984 . בנוח חוה בנות לילית; על חיי נשים בישראל. תל אביב; המין השני. 
סבירסקק ברברה. 1987 . "נשים ישראליות בקו־היצור". בתוך אתרייך כרכרה ואנט פואנטס, נשים 
בקו הייצור העולמי. תל אביב: כריתת. 
סבירסקק ברברה, 1993 , "אלימות ושליטה; הכאת נשים בישראל". בספר זה. 
סבירסקי, שלמה. 1979 , "הערות לסוציולוגיה ההיסטורית של תקופת היישוב". מחברות למחקר 
ולביקורת 5:2 ־ 42 . 

סבירסקי, שלמה. 1981 . לא נחשלים אלא מנוחשלים: מזרחים ואשכנזים בישראל, שיחות עם פעילים 
ופעילות. חיפה; מחברות למחקר ולביקורת. 
סבירסקק שלמה. 1982 . קמפוס, חברה ומדינה. ירושלים: מפרש. 
סבירסקי, שלמה. 1990 . חינוך בישראל: מחוז המסלולים הנפרדים. תל אביב: ברירות, 
סבירסקי, שלמה. 1993 . "מחר". בספר זה. 

סכירסקי. שלמה ושרה קציר. 1978 . "אשכנזים ומזרחים : יחסי תלות בהתהוות". מחברות למחקר 
ולביקורת, 1 : 59 ־ 21 . 

סבירסקי. שלמה ודבורה ברנשטיין. 1980 . "מי עבד במה. עבור מי ותמורת מה? הפיתוח הכלכלי 
של ישראל והתהוות חלוקת העבודה״, מחברות למחקר ולביקורת, 66-5:4 . 
סבירסקי, שלמה ומנחם שושן. 1985 . עיירות הפיתוח: לקראת מחר שונה. יתד: חיפה, 


ץק 00 191131 □ 1 > 1111111£ 


36 


אורי רם 


סולטמן, מיכאל. 1984 . "דחוק וניקוי המצפון: השימוש בחוקי החרום המנדטוריים על־ירי ממשלת 
ישראל״. מחברות למחקר ולביקורת. 9 : 55-63 . 

סמוחה. סמי. 1976 . ״ערכים ויהודים כישראל—יחסי מיעוט ורוב״. מגמות, ( 4 > 22 : 423 ־ 397 . 
סמדחה, סמי. 1980 . ״מדיניות קיימת ואלטרנטיבית כלפי ערבים כישראל״, מגמות, ( 1 ) 26 : 36 ־ 7 . 
סמוחה, סמי. 1984 . ״שלוש גישות בסוציולוגיה של יחסי עדות בישראל״. מגמות.( 3 ־ 2 ) 169-206:28 . 
סמוחה, סמי. 1993 . "שסעים מעמדיים. עדתיים ולאומיים ודמוקרטיה בישראל". בספר זה. 
סמוחה, ס. וי.פרס. 1974 . ״פער עדתי כישראל״. מגמות. 20 ; 5-42 . 
פרידמן, מרשה. 1991 . גולה בארץ המובטחת. תל אביב: ברירות. 

פרס, י. ת. כרמון. 1981 . ״אתגרים ובעיות בסוציולוגיה שימושית״. מגמות,( 4 ) 26 : 375-389 . 
קון, תומס. 1977 . המכנה של מהפכות מדעיות. תל אביב: מפעלים אוניברסיטאיים. 
קיימן, צ׳ארלס. 1984 . ״אתרי האסון: הערכים במדינת ישראל 1948-1950 ״. מחברות למחקר לביקורת. 
10 : 5-91 . 

קימרלינג, ברוך. 1976 . "ניהול הסכסוך היהודי־ערבי ותהליכי בינוי האומה בתקופת המנדט". מדינה, 
ממשל ויחסים בינלאומיים, 9 : 35-66 . 
קימרלינג, ברוך. 1993 . "יחסי מדינה־חברה כישראל". כספר זה. 
קלנר, יעקב. 1978 . ״העליות הראשונות — מיתוס ומציאות״. כיוונים, 6 : 49-29 . 
קרן, מיכאל. 1989 . העט והחרב: לבטיה של האינטליגנציה הישראלית. חל אביב: רמות. 
רוזנפלד, הנרי. 1979 . "המצב המעמדי של המיעוט הלאומי הערבי בישראל". מחברות למחקר 
ולביקורת, 3 : 5-40 . 

רוזנפלד, הנוי ושולמית כרמי. 1979 . "ניבוס אמצעים ציבוריים ומעמד בינוני תוצר המדינה". מחברות 
למחקר ולביקורת, 2 : 43-84 . 

רופץ, ארתור. 1934 . הסוציולוגיה של היהודים.( 3 כרכים). ברלין־תל אביב: שטיבל. 
רופץ, ארתור. 1944/1947 . פרקי היי.( 2 כרכים). ערך א. כיין. תל אבים: עם עובד. 
רם, אורי(עורך). 1993 . החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים. תל אביב: ברירות. 
שוחט. אלה. 1991 . הקולנוע הישראלי: היסטוריה ואידיאולוגיה. תל אביב: ברירות. 
שוחט, אלה. 1993 . "לדובב את השתיקות: יצוג האשה והמזרח בקולנוע הישראלי". בספר זה. 
שוקד, משה, 1967 . מחמולה לאגודה: אירגונים משפחתיים כתהליך ההסתגלות למושב. ירושלים: 
האוניברסיטה העברית, ביה״ס ע״ש קפלן. 

שוקד, משה ושלמה דשן (עורכים). 1977 . דור התמורה: שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון 
אפריקה. ירושלים: יד יצחק בן צבי. 

שלו, מיכאל, 1993 . "עובדים, מדינה ומשבר: הכלכלה המדינית בישראל". בספר זה. 
שלף, רוח. ואחרות (עורכות). 1975 . אשה, נשים. נשיות. התנועה הפמיניסטית בישראל. 
שפיר, גרשון. 1993 , "עבודה. קרקע ואוכלוסיה בקולוניזציה הציונית: היבטים כלליים וייחוריים". 
כספר זה. 

שפירא, יונתן. 1975 . אחדות העבודה ההיסטורית: עצמתו של ארגון פוליטי. תל אביב: עם עובד. 
שפירא, יונתן. 1977 . הדמוקרטיה בישראל. רמת גן: מסדה. 

שפירא, יונתן. 1984 . עילית ללא ממשיכים: דודות מנהיגים בחכרה הישראלית. תל אביב: ספריית 
פועלים. 

שפירא. יונתן. 198411 . "האם היה הישוב היהודי בארץ ישראל דמוקרטיה קונסוציונאלית? תשובה 
לדן הורוביץ״. מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים, 23 : 85-92 . 
שפירא, יונתן. 1989 . לשלטון בחרתנו: דרכה של תנועת החרות. תל אביב: עם עובד. 
שפירא, יונתן. 1993 . "המקורות ההיסטוריים של הדמוקרטיה הישראלית: מפא״י כמפלגה דוממאנטית". 
בספר זה. 

תמאדי, סלים. 1980 . ״הפלסטינים בגדה וברצועה — סוציולוגיה של תלות". מחברות למחקר ולביקורת. 
5 : 49-71 . 


החכרה ומדע החכרה; סוציולוגיה ממסדית וסוציולוגיה ביקורתית כישראל 


37 


416x30(161 1570 ע 541 ס 3 ־*./ + ¥01 6 (^ 3061010 10 16 ^ 70 1601 ] 86076 ' 7 , 1982 ¥€ ץ 760¥6 ,־ , 
3765001 41005 05 <]ק X11 €1177601 €00170^675165. 86113 תז 0311€0 01 ץ $11 ז 6 ^ 01 !_ 1 :^ 616 ) 1 ־ 
£1*655. 

470100, ¥361, 30(1 1)3(03 וזו 1165 ) 8111 ) . 157061 10 ¥01060 \ . 1993 ,(. 15 )£) 171365 .א 
15305301100 ־ 1 1 : 7 א ,)[ 16 ^ 005 ) 8 ¥\ 6 א .( ¥1 . ¥01 י ץ 806161 ו 361 ז . 

8318 : 300 ) £00 + 7 ( 1607 ' 77 ) 160 ^ 3061010 004 464$6 \\ס 70 1 )?//ז 36160 . 1974 ,^ 1 ־ 831 , 065 ־ !€£, 
861 ) 00 ^ 660 ־ €31 :' 01 , 1 ז 0 ק ¥651 \ * ח 0$10 א 004 0055 660 ^ 861 . 1986 .ז 1 ווו 4 3£ ז £0 -ת 
£1*655. 

860 ס) 1948 157061/7070 10 81711611176 0055 : 310,04 ¥6 \ 1464 ^ 01 . 1989 .ז 1 וזז 4 , 3£ ז £0 ־ 
1116 19805 * \¥651655 ־ 1 * 1 1 ) 00 ^ 660 ־ 01 ; 07 , 1 ז 0 ק * 

861*051610, 0650(311 8- (£<£)* 1992* 1^006675 004 1407060108675: 46^153 \¥060 זס 
71006675 10 776*81016 157061. 055 ־ £1 ¥א! $1 ;; 3 ־ ¥01 \\ 6 א . 

861 ־ £3501 156 10 60 ו ¥00 \ 60371 ) 4551 1 ) 311 1011131 ־]()" . 1993 . 8 35 ־ 06501 , 051010 ־ 
¥131 1014 ,{. 15 )£) ז 1 ) 83 .£ . ¥1 1 ) 30 נ) 51 זד\\ 8 . 8 111 " 61 ) 1 ־ . 

801130105, £(]03* 1972. 11160^ 61 ) 1 *ו 43 \ ז £350 111 ק 8 150 ;ר 4013£00150 £15010 ^ס ". 

+4016716071 3061010^1601 86516^6, 37(5); 547*559. 

0^011, 1986. € 11 ^ 850 ±ז 0 )\ 0 +^ 111607 01111001 * 1 004 4570 ס 07 ק 7 ס . 

001(^, 3* 03\83510 ;) 1 ־ ¥01 ¥\ 6 א .׳{£ס 6101 ס 3 3041601 . 1971 .(. 15 )£) 80305 ,£. 3 5 ) 30 1 ) 1 ׳ 
8001(5* 

£>351011 ) £00 +(( 306161 1040517101 €00/110110 0055 004 €1055 * 1959 . 5 ק 831 ,זז 10 )ח 6 ז : 

8 *€?. 

0311 506101 004 00410% ) 1404675 . 977 ! .(. 15 )£) ץ 15 זג 10€ ^ . 7.4 1 ) 30 ־ 61 ץ 3 ות 
10€[14 £1655 3016 ( 1 6 ־ 011 א * 01 ץ! 51 ־] 0 ז\ 01 ט : 11303 ) 10 , 3016 ( 1 6 ־ 011 א .ץז . 

£11(303, ¥650(13* 1978* " 7\¥0-7161631 וח £1 1510 1 ) 30 86311510 51631 ק 50 ס £511 :§ 0 ו) 01 נ 5 ד-־ 
861311\309-326 ; 8 , 3616066 / 0 114165 ) 8 801401 "ן 150 ׳ * 

£0003011, ¥110561* 1970. 7116 07467 5 ) 8001 £3015600 :) 1 ז ¥0 ^ 6 א + 71110%5 /ס * 
£¥301(, €10 0(16 ׳ו\ 6 א . 01111100 ^ 86 07 01601 ?/ 0 ! 6 <\ €046746 : 40167160 70110 . 1969 * 4 ז 
¥0 , 655 ־ £1 ^ 16 ^ 86 ׳{ ¥100151 ;) 1 ז 

655 ז£ 66 ז£ :) 1 ז ¥0 ^\ 6 א .? 3061010$ /ס ? 8061010$ 4 , 1970 ,¥\ 1 * 80561 1055 4 ז 1 ) 16 ז£ , 
03 €1177601 .*' 8616066 800131 0€ 5100 ־ ¥61 ¥101110300031 " * 1985 * £1 )[ 0 ]ז 16 ) 6 ז£ , 630 ז 

3061010$?, 33(3): 1-165* 

0001(106183510 :^ז ¥0 ¥\ 6 א .?( 8061010% 1¥651670 /ס €71515 €07010% 7116 . 1970 . 10 /י 1 \/ ,־ 
8001(5. 

€3 655 *]£ ¥א 811 :)!*] ¥0 ^ 6 א . 157061 10 11570 ס 7 סק 7 ס€ ) 1 !ק 8 . 1991 . £015 ^י £6 ,יך] 1056 ז . 
00£11 □£, 03 004 7015015 קק 4 ; 011005 ! 0 <\ 86 004 7070416015 . 1980 .(. £61 ) ץז 
4 ץ 1 ו$ז 6 ע 11 זס : 03016 6 ז 01 א . 8616066 }ס ? 11 ^ 3114050 714015 0/71107005 05 ס 1 )ס 116 קק 
0655 ז£ 6 וזז 3 <£ 6 ז 01 א ז . 

14350 ״ 655 ז£ 863000 : 805100 . 10167651 0100 * 711 004 164$6 ט\ס 1£0 , 971 ! * 60 §תס 7 , 35 ןס־ז 
1 157061 /ס ?$ס 1 סקס 117 ) 40 806101 ? 770 , 1975 . 65560 ( 1 8510010 3061 00 ( 1 , 1610130 ) 130 ־ . 
761 4 511 ) 6 ^ 1101 161 ' :^ 1 ע }. 

170(0^117, 1)3^1(! (£61.), 1971. 7041001 80610(0%?: 40 101704061100 . 830 £¥3061560: 
€30 €161(1 £655 ז . 

17(3611, £>3103 ס 641 קס 61 ? 80€ 10 53 ־ 37 .ק£ \ 36£ ז 15 10 ס 6 סז ¥0 \ 01 813105 " . 1987 .א 
41140160 76071)008, !986€6161 ! ; 1 ח 05316 ח 76 * 87 ־ ** 

17x3611, £)3£03 157061306101 * 361 ־ 151 מ 1 160 סס¥\ ; 6613115806 ק 8 . 1987 ,(*] 1110 )£ €30651 ) ,א 
8616066 865607611, 5 ( 1 2 ־ ). 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


38 


אורי רם 


17(3611, 416 >\< .א 1 ז! ," 01 430336016 ? 10 מ! :ן 160 ת 10¥6 א 5 ' 160 ז ¥01 \ " - 1988 ,א ( 

3 0(1 0,1 א :) 1 ) ¥0 ¥\ 6 א . 146 ^ ¥0714 \ 716711 ז 0718$6 171 1€71 זז ¥0 \ י (. 45 }£) 3611 ) 12 .א .£. 

8113( כן €. 

12(3611, 1)31113 6 10 ") 66 ) €3 10 6611¥6 [ €01 £7010 :> 1 ) ¥0 \ 3011 ¥00160 \" . 1991 .א . 
8\¥1(51(1 30(1 ^4. £. 834]( {£(18.), (414. 

(<.1 €771107101 ? - $0€10 77 16 :ץ? 0 ) 71 ז? , ! 0714 210911581 . 1983 . 11611 ) 1 * 8 י 110£ ז 16 זזןןו 
0(771671510715 1165 ) 8111 03110031 ) 1016 ־ 01 1081111116 :ץ 6 [ 6 ) 1 ) £6 . 65 ) 0/4 ? ! 210711$ } ס , 
1_101¥6(511655 )? 013 ) €31140 ץ . 

10 04 06110111005 ¥11 !€ 116 ) 1 ) 30 61131 ) 00 ) 1 )£ 1116 ¥660 \ 861 " . 1985 . 0611 ) 83 ,£ת[ 1 ) 16 סןח " 
1116 €0116611¥6 1(16 , €01160 .£ 10 \ י ? 361 ) 1$ ?ס 81316 1116 ) 0 361 ) 15 612 )£ :ץ 111 ח 
ז 46 )! 800 . 0$ 80771165 800101 6 ?\)) 878 ק €0771 ,(. 5 ()£) ז 3£0 וזו!\/ . 11 1 ) 30 : £15531 . 1 א , 
€0: \¥651¥16¥✓ £(685. 

£101016(1102*, 133(0011. 1989. "8000(13101 ) €001 3611 ) 15 116 ) ^ 04 5 ) 00116 )£ 1 ) 30 165 ־ 
8 }0114 81016 !/? 0 י| 5 / ?! 77 ,(£>£) ^ 110 ) 0016 ) 1 ^ . 8 10 ."' €0001051005 11031 /י 31 ס^ : 51601 ז 
80(:16!$: 80071407(6507x4 ¥707111675. £11655 ) 8 ¥א 811 :¥א ץןז 3 ל , 

1£11 1 ? . 1969 .(. 15 )£) 8011111 .€ . 1 \ 1 ) 30 ,.£ %ו 6 ק x478115771 (71 4/7168. £61013 ) €31140 ,ץ 616 ) 1 ־ : 
1]655 )£ 013 ) €3170 זס ץ 1 נ 5 ) 1¥6 ןן . 

^1115, €. 0 .€!)/£ 67 ^ 0 ? 146 . 1956 €ו 1 § 1 ז¥ג x10(01: 0x10((! 1101¥6658 )£ ץ:ו 51 ז . 

141115, €. ¥^(1^61. 1959. 7716 8061010$1001 17 0 :) 1 ) ¥0 ׳*ישא .חס 1 ! 18$1710 ז x10(6 
1)0 . 655 )£ ץ ז ) 81 ז ¥6 ו 

. 17110/1$ ) 0105 ? 146 /ס 80610/0$$ ?) 771 . 1980 ,(. 15 )£) ) 611 ) 211 £113 3 > 30 413111 1£ , 111611 ) 31 א 
658 )£ 5 ' 110 ) 3 4 ! . 81 :) 1 ז ¥0 ¥\ 6 א , 

£3(5005, 7316011. 1951. 771? 800101 8$5 !6771. 658 )£ 66 )£ ;) 1 ) ¥0 ¥\ 6 א . 

£315100¥^, £3111 30(5 \¥!111301 14. 8 14071 ' 7 6 ע 1 !€?ק? 6 ) 1 ז 1 ? 771 . 1987 .(. 35 >£) 111¥30 ס : 

4 8000714 1.00/(. 86(1(616655 )£ 013 ) 0 ז €311 זס ץ 1 נ 8 ) 1¥6 תס :ץ . 

8301, 11(1. 1993. "7116 €01001731100 £63 >ת 3 031 ) 1016 : 50010100 3611 ־ 151 סו 16611¥6 ן 5 ז 
£x16( 3 ) 6 , 80610/0$$ 11 ) 10 ? 1/1510 )ס 7101 * 1011 . . <י 5 חס 3 !ז 3 קדדו €0 ] 3 ח ). 

8.301, 11(1. 1994. 771? €7 1871$ 10714 140010$$ ,? 771600 :ץ 80010 / 0 $ 1570011 /ס $07148 4 $ח 
1 4671!4$. 658 )£ ¥אע 8 :) 1 ) ¥0 61¥ א . 

£1176(, 060(2*6, 1988. "80610102*1631 !4 61311160(3 ע 6 1 ) 61161 80 3 ־ 04 13616066 ^ ;ץ 
136110631100 01 118 £3(3(0616(5" 80€1010$1€01 77 1007$, 6: 187-200. 

£1126(, 060(£6 (£0.). 1990. ?707111075 0/ 80€!0/0$(681 7/160/■$: 77 16 . 8$71416565 0 \ 0 א 
655 )£ ץ 811 ) 11¥6 ) 11 0613 ) €0111 .־) 1 ) ¥0 ^ 6 ¥ א . 

£0(110500, ?43X1106, 1973. 15706/: 4 €0107110786(1/6? 8(0(6? 1 ) 14003 :) 1 ) ¥0 ¥* 6 א 
£(655, 

. ¥101336 :) 1 ) ¥0 ¥\ 6 א . 0/15771 ! 1671 ? 0 . 1978 . 1 )) ¥3 ץ £0 , 1 ) 831 
:) 1 ) ¥0 ׳י 6 ¥ א . 0/11105 ? ) 57061 / 0787$ ^ 6771 ) €071 171 ! 0155671 041601 ? . 1979 £> 03¥1 , 86110311 

.) 3636 )£ 

סס י ) 00116 )£ ו* 6 ק 1 0 36£5 ז 15 4 ) 30 1 ס 3115 ת 3110 א 1303103 !€" . 1984 . 51100 ) 06 ,)[ 81134 

. 803-827 ;( 6 ) 3 ( ,$! 80616 0714 77 1607$ .") £301 ¥651 \ 1116 
? €071/116 816511711871 ?- 15706/1 0/1/16 5 ח 071$1 146 0714 ? 704014 , 08714 . 51100 ) €6 ) 811311 

. 655 )£ ?( 511 ) 1¥6 ח 0 6 *ן 4 >וזכ €3011 : 1£6 ) 1 ) 011 ) €3 . 1882-19/4 
1 ) 30 13010103066 ץ 1 ) £3 ) £3110 ־ 04 ץ 1 ז £60001 £01111631 7116 " . 1988 . 141611361 , 316¥ ו 81 
$! 07 ? 0716 : 65 ) 1 ) 044 067710678116 י(. 1 >£) 1 ) £10106 . 7,7 10 " 361 ) 15 111 0661106 
. 655 )£ ?( 511 ) 1101¥6 0611 ) €0 : 1111363 . 6 { \) 661 ^ 675 ? €<\ 1 ! 8 ? 8 ק €0/71 171 0077117187166 


החברה ומדע החברה: סוציולוגיה ממסדית וסוציולוגיה ביקורתית בישראל 


39 


5£316¥1992 .1 . 1011361 י x113011? 071(11110 801111€01£<0710771)1171 15?(261. 0x10^: 0x^0^ 

־וי{ ץ 511 * 1¥61 תס ©**. 

8 £31 , 1610130 ) 30 14 -ת 0£3 ת x3 (7111651 £(11101 £077111 ׳ 1111 171 > 1 ז ¥0 \ 014 קח 0 , 1986 ,(־ ? 
30 (1171%. 8000101 155116 07 1x7001 800101 801€7%€€ 805007(18^ 4, 

81101(511 ־ 1 ^ 11111 ־] 06116510 3 4 \ :־ 1¥13061105101 . 0 ^ 07110 ) 1 1101 ( 1 7710 , 1971 . 105110 ^ ,( 1 !ס ^ 
?¥055, 

5(101(61<£ !¥105116. 1988, 9. 157001 , 7 ,. 301 ־ 151 1 ) 30 03 ח 1 \< 10 ! 4801100 \ 1 7116 ״ 
500101 8€1€ 23 ־ 9 :( 1 ) 6 _ן/ 0 ׳ן #£$€1 1 €£ח . 

80100113, 8301 1 1 . 1978 .ץת x7001: 81147011x771 0711 ! ('07 01 ץ; 511 ־ 11¥61 ז 11 :ץ 010 ^ז 80 .) 11€ /ך 
0*11(0 655 * £1 13 ודו . 

811100113, 5310 1711 5 ^ 0 ^ 1 ) 08$ 071 ? 4 . 1989/92 .ץ 1 ח x7001. ¥01*5. 1 30(1 11, £0111(161 ; 00 ,־ 

055 ־ £1 ¥\ ¥651¥16 ץ . 

80100113, 830101}' 30(1 1430£ 711001101*. 1992. 11 1110 0 0000101 07 105 ) 10 ^ 6 צז 6 \נ 
£6£1 0 ^ 1 )ס 7 סק 771 ס€/ 0 301177101 107101 ) 07710 )! 17 5001611657 1 >ס 01 ו/ינ< 1 ץ 1 ק 1966 הו ח 13110 נ 
80070/08)7, 33(1 26-47 :( 2 ־ , 

8 8114 ץ £$140111 80 ) €011171$ . 1991 .(.צ 1 )£) * 11 ) 53 .£ 1 נץ 11 ז 13 א 1 ) 30 3 ז 3 ל 1 ז £3 , 1 ^ 5 ז 1 ^י //: 

(¥0771071 171 1x71401. £1 6 § 116 ס 0 5 * 70301101 : 7 ו ¥0 ¥\ 6 א x55. 

8\^ י ?,א 3001 1 ) 51 ז ¥1 \ 8 . 11 10 7 1 ) 01 1 ) 311 ׳* 01 א £610101501 1 ! 36 ז 15 " . 1991 . 3 ־ 1131 ־) 133 ,]^צחנ 
8371 117141 ,(, £115 ) ז . 

1 00 §£€7711711 , 1989 , £0560131:16 י X7 771014% 111: /! €'(>? . 1071 !' 1017011144 0 ע 71£1 ? 8 ? 7 קח 
655 ־ £1 : 70 > י 10¥ ) 111 ס£ , 

7111:061% 300311130, 1990 . |+ 7(16 ?351, £17 ץ 5001010£ וז 03 ח 6 מ 1 \< ) 0 6 ־ £0101 1 ) 30 ] 6560 ־ 
10 0. £117x116 ,(£)£) ־ /(/, 

\¥31161*5 [61 7 ( 8 $¥07141 0410771 £80 , 991 1 / 1974/1980 0061 101013 י ח x70771. (¥015 1, 1( 
30(1 11!), £1 16 וזז 16 ) 03 ^ :) 1 ז ¥0 ׳*\ 0 א x55, 

\¥6115, £.11 3 0(1 7.8. £1600, !981, 477707(0071 $0€1010£)7: 111 ('074'!1401 07141 
¥10(80010(0^1001 8(7140(1470. \¥ 3 3 £01 £100, !>0: 001¥6¥161103 !^ ) 0 655 ־ £1 ^ 511 ז . 
\¥116)% 7 '{*] 17160 1631 ^ 8061010 £66601 07 £0111165 1 ) 30 ץז 11510 ־ 1 766 "* . 1990 , 1 ־) £6 *) 0 א 
10 0. £117x1% (£(1,)161 י (/. 

£01X11(., £113. 1978. 180 801?$( 171(07!$ 171 [$?0€1: 4 811441)? 171 1711 €7710( €0107110115771 . 
£00(100: £!(£. 



ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


המקורות ההיסטוריים של הדמוקרטיה 
הישראלית: מפא״י כמפלגה דומיבאנטית 


יונתן שפירא 


על־פי המיתוס הרווח בארץ, החברה הישראלית המודרנית ממשיכה מבחינה פוליטית 
ותרבותית את המסורות עתיקות היומין של החברה העברית הקדומה ושל הממלכות 
שבסיפורי התנ״ך. אך האמת היא כי לעבר היסטורי מרוחק דה היתה השפעה מועטה 
בלבד על עיצובה של החברה הישראלית בת זמננו, ועוד פחות מכך על עיצוב המבנה 
הפוליטי שלה. באלפיים שנות פיזורם בין האומות פיתחו היהודים את אומנות ההישרדות 
הפוליטית, אך גם לוו היה שימוש מועט בלבד ביישות הפוליטית החדשה שנוצרה בארץ 
ישראל במאה העשרים. במאמר זה ברצוני להסביר כיצד הקהילה היהודית בארץ ישראל 
עוצבה כחברה דמוקרטית ואיזו דמוקרטיה היתה זו. אטען כי זו היתה דמוקרטיה לוקה 
בחסר— חסרת מהות דמוקרטית ליברלית וחסרת מפלגה אופוזיציונית חוקה, המהווה 
ערובה לקיומה של מהות כדו. 

החברה היהודית החדשה בארץ ישראל נוצרה על־ידי גלי הגירה של יהודים מאירופה. 
ראשוני גלים אלה היו בעיקרם ממזרח ־אירופה ובשנות השלושים גבר משקלם של העולים 
ממרכז־אירופה. מספר קטן של עולים מארצות האיסלאם הגיע לפני קום המדינה, אך 
העלייה המאסיכית מארצות אלה התחוללה רק אחרי 1948 . הגל הראשון של מהגרים 
יהודים שבכוונתם להקים כיח לאומי יהודי הגיע לארץ ישראל, אז פרובינציה של 
האימפריה העות׳מאנית, בשנות השמונים של המאה ה* 9 ו. הקהילה היהודית החלה 
להתפתח כמבנה חברתי ופוליטי נבדל רק לאתר מלחמת העולם הראשונה. ניתן לומר 
כי התקופה שבין סוף מלחמת העולם הראשונה וסוף מלחמת העולם השנייה היא התקופה 
הפורמאטיבית של החברה היהודית החדשה, זד שבה נקבעו הדפוסים העיקריים של 
המבנה החברתי והפוליטי שלה. 

בתקופה זו אף נוצרו המוסדות הדמוקרטיים של החברה החדשה. מבנה המוסדות 
הפוליטיים שעוצבו בתקופה, וסיגנון המנהיגות הפוליטית שרווח בה, השפיעו השפעה 
מכרעת על הדמוקרטיה בישראל עד שנות השבעים. רק בשנות השבעים חל שינוי מהותי 
ביחס לתקופת העיצוב הראשונית. האבות המייסדים של החברה החדשה הגיעו לארץ 
ישראל ברבע הראשון של המאה ושלטונם בישראל נמשך עד מלחמת יום הכיפורים 
ב־ 973 !. אנו נבחן את העולם האידאי והמעשי של קבוצה זו. 


המקור; (>ח 0 מוג!ס 111 $ת 1£1 ' 01 1 ו::>רו 0 ) 915 11£ ז " . 0 ־ו!ין 1 * 11 א 

ז:>ח 1 זשו 11 סח וו ץ, 1 : 13 00 ץ 8€ ז 10€ זז 0€ ו/זו 0 יוז£ .(. 15 >£) 1:111111 

ץ 3€ ז 0€ וו 061 ו 1 ^זצ 1 ש 111 1993 !ת^חץקסס . 1993 תרגום מאנגלית: אורי רם. 




המקורות ההיסטוריים של הדמוקרטיה הישראלית: מפא״יי במסלגה דרמיבאבסית 


4! 


מהגרים אלה הגיעו כולס מרוסיה (לכד מאחדים שהגיעו מארצות המערב). הקבוצה 
הראשונה מביניהם הגיעה בעקבות מהפכת הנפל של 1905 , השנייה הגיעה לאחר מהפכת 
אוקטובר 1917 ומלחמת האזרחים שלאחריה, והשלישית יצאה מברית־המועצות בין 
1923 ו־ 1926 , לאחר שנוכחה בהפיכת ברית־המועצות לדיקטטורה קומוניסטית. בולם 
היו חברים בתנועות השמאל בארצות מוצאם, או מקורבים אליהן. יחד עם זאת היו 
מודעים לכך כי רדיפת היהודים ואפליית□ לא יחחסלו אפילו כרוסיה הסובייטית ועל כץ 
גמלו בדעתם כי על היהודים להקים מדינה סוציאליסטית משל עצמם בארץ ישראל. הם 
ראו עצמם כסוציאליסטים וכלאומיים גם יחד, ואת האידיאולוגיה שלהם הכתירו כציונית־ 
סוציאליסטית. תפיסת הדמוקרטיה שלהם היתה מעוגנת באידיאולוגיה זו. 

דמוקרטיה פרוצדורלית ודמוקרטיה ליברלית 

סוציולוגים מבחינים בין שני סוגי תרבויות פוליטיות: כאלה שכהץ שוררים עקרונות 
קולקטיביסטים וכאלה שבהן שוררים עקרונות אינדיבידואליסטים ( 1971:173 ,סחצ, 1 ). 
קולקטיביזם היה העיקרון השולט הן במשטרים סוציאליסטים והן במשטרים הלאומיים 
במזרח אירופה. העיקרון הסוציאליסטי הבסיסי, כפי שהסביר זאת אחד האידיאולוגים 
של התנועה, גרס כי "אדם ממלא את יעודו רק אם הוא משרת את החברה"(יומן המחנות, 
1938 ). קולקטיביזס היה אף העיקרון הבסיסי של הלאומיות המזרח אירופית. שלא 
בלאומיות המערבית, שבה קיימה זהות בין לאומיות לבין אזרחות, בלאומיות המזרחית 
זוהה הלאום עם קהילה אתנית. סוג זה של לאומיות, לאומיות אינטגראלית המדגישה 
את השייכות של הפרט לקבוצה, מנוגד ללאומיות המערבית המדגישה את זכויות האזרח 
( 1976:23-36 ,?זג״חשוח^(?), 

בצד הלאומיות האינטגראלית והסוציאליזם הקולקטיביסטי דווח בתרבות הישראלית 
יסוד נוסף— הדת היהודית. אלא שדת זו מנותקת, עד כמה שהדבר נוגע לרוב הישראלים, 
מתכנים דתיים מסורתיים ומשמשת למעשה כחיזוק ללאומיות (לדידן על הגדרת היהדות 
ר׳ שבייד, 1972 ). זיקה זו בין לאומיות לדת מבדילה את האידיאולוגיה הלאומית הישראלית 
מזו האופיינית לחברות אירופיות. באירופה הלאומיות באה כתחליף לדת, תחליף חילוני 
לתרבות המסורתית. כישראל, בניגוד לכך, הדת היהודית מהווה נידבך מרכזי בתרבות, 
והקשר בינה לבין הלאומיות הוא שורשי ביותר. במערב אירופה דת ומדינה הופרדו 
במהלך המודרניזציה והפרדה וו היא סימן ההיכר של הדמוקרטיה הליברלית. בישראל, 
לעומת זאת המזיגה המתמשכת בין מדינה לדת מחזקת את היסודות הקולקטיכיסטיים. 

הדומינאנטיות של העיקרון הקולקטיביסטי בתרבות הישראלית מבוססת, אם כן, על 
שלושה מקורות — האידיאולוגיה הלאומית, האידיאולוגיה הסוציאליסטית והדת היהודית. 
לדומינאנטיות זו נודעה השפעה מכרעת על הדמוקרטיה בישראל. היא מסבירה מדוע 
תפיסת הדמוקרטיה בישראל שונה מזו האופיינית למערב אירופה. במערב יש לדמוקרטיה 
שני רכיבים— רכיב פרוצדורלי ורכיב ליברלי. הרכיב הפרוצדורלי מתבטא בזכות הבחירה 
האוניברסלית, בתהליכי הבחירות, ובשמירה על תחרות מוסדרת והוגנת בין הקבוצות 
המתחרות על השפעה והשתתפות בקבלת ההחלטות. הרכיב הליברלי מתבטא בכיבוד 
וכויות הפרט והמיעוטים. בשילובם של שני רכיבים אלה לא רק מובטח שלטון הרוב, 
אלא אף מובטחות זכויות המיעוט באמצעות הטלת מיגבלות על הרוב השולט. דמוקרטיה 
אמיתית משלבת את שני הרכיבים הללו. כעוד היא מסדירה את שלטון הרוב, היא אף 



42 


ימתן שפירא 


מגבילה אוחו ומבטיחה את זכויות הפרט, את ההתבטאות החופשית, את חופש האמונה 
ואת הזכות לפרטיות. 

בדמוקרטיות המערביות קשה להפריד, או להבחין בהפרדה, בין הרכיב הפרוצדורלי 
לבין זה הליברלי. הזכות של האזרחים להתאגד כאופוזיציה לשלטון היא חיונית לקיום 
הרכיב הפרוצדורלי, ואילו הזכות להתאגד למטרה כלשהי חיונית לקיום הרכיב הליברלי. 
שתי זכויות אלה בשילובן אופייניות לדמוקרטיות המערביות. בחברות אלה, יש לזכור, 
הרכיב הליברלי היה קיים קודם להתפתחותה של דמוקרטיה פורמאלית ועל כן הוא 
מושרש ביותר. 

הליכים דמוקרטיים פורמאליים התבססו במערב רק כמאה ה* 19 ובתחילת המאה 
ה־ 20 . במרכז הליכים אלה ניצבת זכות האזרחים לקבוע את נציגיהם במוסדות השלטוניים 
הנבחרים. בחירות מסוג זה מבטיחות את קיומה של אופוזיציה המפעילה השפעה מרסנת 
על המשטר. קיומה אף חיוני כיוון שהוא נותן לבוחרים ברירה בין חלופות שלטוניות. 
אופוזיציה עצמאית אף מהווה ערובה לשמירה על החרויות האזרחיות של הפרטים. יחד 
עם זאת יש לזכור כי, על פי ה וקרי הדמוקרטיה, ההליכים הפורמאלי□ משמשים אך 
בתבלינים לדמוקרטיה הליברלית ( 1974:37 ,ח 1£ ) 1101 ). 

במזרח אירופה, שלא כבמערבה, לא התחוללה התפתחות מליברליום לדמוקרטיה 
פורמאלית. כאן השלב הליברלי היה חסר. יוצאת מן הכלל במובן זה היתה המחצית 
השנייה של המאה ה* 19 ברוסיה, שבה חוגים אינטלקטואליים אימצו את הרעיון הליברלי, 
יחר עם אימוץ עקרונות האינדיבידואליזם והקפיטאלידם. אך תקופה קצרה זו חלפה 
משעה שהמאבק בשלטון הצארי עבר בעיקרו לידי המהפכנים הסוציאליסטים 
והקולקטיביסטים. הללו ייחסו חשיבות רבה לזכויות סוציאליות ופוליטיות, אך דחקו 
לשוליים את הזכויות האזרחיות. 

להיסטוריה תרבותית זו יש הסבר מבני. הרעיון הדמוקרטי נתמך ברוסיה על־ידי חוגים 
רדיקאליים אשר היו נוהגים לבחור את מנהיגיהם בהליך דמוקרטי. בחירת מנהיגים בדרך 
זו נתנה בידם לגיטימציה ללחום בשם הדמוקרטיה במשטר הצארי האוטוקראטי. הליכים 
דמוקרטיים אומצו לאחר המהפכה הליברלית הראשונה של פברואר 1917 , אך הליברלים 
היו בשלטון תקופה קצרה מדי מרדי לקדם ולבסס את נושא זכויוח הפרט והמיעוט. 
כאשר תפסה המפלגה הקומוניסטית את מוסרות השלטון היא מייד שללה את הזכויות 
הפוליטיות של האצולה והמעמד הבינוני, זכות הבחירה הוענקה רק לפועלים ולאיברים. 
זוהי משמעותה של "דמוקרטיה מעמדית" במינוח קומוניסטי. אך דמוקרטיה שבה יש 
זכויות מלאות רק לשיככה אחת כאוכלוסיה, ואפילו זו שיככת הרוב, סותרת את הרעיון 
הליברלי של זכויות מלאות לכל. 

המהגרים היהודים שהגיעו לארץ ישראל מרוסיה ייסדו בה דמוקרטיה פרוצדורלית 
אך לא דמוקרטיה ליברלית. לנכונותם לאמץ דפוס כלשהו של דמוקרטיה בכלל יש הסבר 
סטרוקטוראלי גם כן. גם הם ייסדו ארגונים פוליטיים וולונטריים בתחום שלטונן של 
מעצמות זרות —עד 1918 האימפריה העות׳מאנית ואחר כך שלטון המנדט הבריטי. 
בתנאים אלה קיומה של דמוקרטיה פרוצדורלית נתן למנהיגים אלה לגיטימציה להפעלת 
סמכות, בערר שאלות הדמוקרטיה הליברלית — זכויות הפרט והמיעוט—היו מחוץ לתהום 
שליטתם. כאשר הקהילה היהודית השיגה עצמאות ב־ 1948 התבססה בה דמוקרטיה 
פורמאלית, אך הדמוקרטיה הליברלית נשארה בה ללא אחיזה. 



המקורות ההיסטוריים של הדמוקרטיה הישראלית: מפא״י כמפלגה דומינאנטית 43 


המפלגה וההסתדרות 

דאגתם הראשונה של המהגרים היהודים שהגיעו לארץ ישראל העות׳מאנית והמנדטורית 
היתה למצוא לעצמם תעסוקה. רבים מהמהגרים הראשונים, אלה שהגיעו בשלהי המאה 
ה* 9 ! ובראשית המאה ה* 20 , היו לחוואים ולבעלי מטעים. המהגרים שהגיעו לאחר 1905 
רצו להיות פרולטארים ולפיכך ביקשו עבודה כפועלים שכירים, מהגרים אלה שזה מקרוב 
באו, היו יוצאי משפחות מן המעמד הבינוני אך הם הגיעו ארצה חסרי רכוש וביקשו 
תעסוקה במישקיהם של האיכרים היהודים שהקדימו אותם. כאן ■הם היו צפויים לאכזבה. 
רבים מהאיכרים העדיפו להעסיק פועלים ערבים בשכר נמוך ולפיכך השיבו ריקם את 
פני המהגרים היהודים, המורגלים כאורח חיים אירופי, אשר דרשו שכר גבוה יותר. 

האתגר הראשון כפני אלה אשר ביקשו להיות מנהיגים בקהילה היה מציאת פתרון 
לבעיית חוסר התעסוקה של ציבורם, את המימון הדרוש להשקעה כלכלית ניתן היה 
להשיג רק מן ההסתדרות הציונית העולמית. ארגון וה נוהל על־ידי גופים נבחרים. כדי 
לזכות בו במעמד הקימו המנהיגים הסוציאליסטים מפלגות אשר יכלו להשתתף כגופים 
בבחירות לקונגרסים הציוניים. 

מבחן קשה נכון למנהיגי מפלגות אלה עם הגיעו של גל חדש של מהגרים סוציאליסטים 
מרוסיה אחרי מהפכת 7 ( 19 . אל קהילת הפועלים היהודים כארץ ישראל, שמנתה כחמשת 
אלפים בני אדם, נוספו עתה כחמישה־עשר אלף צעירים, המנהיגים הוותיקים ניסו למשוך 
את הציבור החדש למפלגותיהם, אך לציבור זה היו אידיאלים ומנהיגים משלו והוא לא 
אווה להיות ספיח של הקהילה הקיימת מכבר. הניסיון של מהפכה מוצלחת שבו השתתפו, 
או שחוו אותו זה עתה, העניק להם את התחושה כי הם יודעים היטב כיצר לנהל את 
ענייני החברה החדשה וליישם בה את העקרונות המהפכניים. בין שתי קבוצות אלה של 
פועלים יהודים— אנשי העלייה השנייה ואנשי העלייה השלישית — התנהל מאבק על 
המנהיגות ועל הדרך הנכונה לארגון הפועלים והקמת חברה סוציאליסטית בארץ ישראל. 

קבוצת המהגרים הסוציאליסטים החדשה העריסה רגם שונה של התארגנות פוליטית. 
תחת מודל המפלגה הם העדיפו את המודל של הסובייטים הרוסיים. הסובייט איגד כתוכו 
עובדים מסקטורים שונים, תעשייתים כחקלאיים, ודאג לענייניהם הכלכליים המשותפים 
כפועלים ללא אבחנה מפלגתית או רעיונית. הסובייט עצמו נוהל כ״דמוקרטיה מעמדית" 
כאשר נערכות בו בחירות פנימיות על בסיס מפלגתי. המעמדות הבינוניים לא השתתפו 
כמובן בסובייטים ואף נמנע מהם להתאגד במפלגות. בתקופה שבה עזב גל הגירה זה 
את בדית המועצות נחשבו הסובייטים לזרוע חשובה של המדינה הקומוניסטית. אפילו 
המפלגה הקומוניסטית עצמה ראתה להשיג לעצמה שליטה בסובייטים באמצעות בחירות 
ונרתעה מהשתלטות עליהם ברגל גסה ( 1906:237,251 ,׳\ 0 ח 2 ו 1 > 1 ז 10 ע\/). 

המנהיגות הוותיקה בארץ ישראל דחתה גישה זו, שבה קויימה אבחנה בין ההיבטים 
הפוליטיים הצרופים (המפלגות) לבין ההיבטים הכלכליים (הסובייטים) וקיוותה לגייס 
את המהגרים החדשים לשורותיה. רק כאשר ניצבה נוכח סכנה של הקמת ארגונים נפרדים 
מתחרים ואובדן מעמדה, החליטה מנהיגות זו להתפשר ולהקים ארגון רב מפלגתי ותד 
מעמדי משותף, מעין סובייט גדול. ארגון זה— הלוא היא ההסתדרות—הוקם ב־ 1920 . 
תוך מספר שנים הוא איגד כשלושים אחוזים של האוכלוסיה היהודית בארץ ישראל. 
מתחילתו נשלט ארגון זה על־ידי המפלגה המובילה של המנהיגות הפועלית הוותיקה — 


44 


יונתן שפירא 


מפלגת אחדות העבודה(אשר ב־ 1930 היתה למפלגת פועלי ארץ ישראל, מם א ״י, וב־ 1968 
למפלגת העבודה הישראלית). 

ככל שהלכה וגברה עוצמתה של ההסתדרות, שהתבססה תוך זמן קצר כארגון הגדול 
והחזק בחברה היהודית הארץ ־ישראלית, הלכה וגברה אף מודעותם של מנהיגי העלייה 
השנייה ליתרונות הצומחים להם ממעמדם בה. ההסתדרות הקימה איגודים מקצועיים 
חזקים, רשת מוסדות רווחה, קומונות חקלאיות (קיבוצים), קואופרטיבים חקלאיים 
(מושבים), חברות בנייה ומפעלי ייצור גדולים. כאשר התעוררה דרישה מצר האופוזיציה 
השמאלית באחדות העבודה כי המפלגה תהדק את אחיזתה בהסתדרות התנגד לכך מנהיג 
המפלגה, שהיה אף המזכיר הכללי של ההסתדרות, דוד בן גוריון, אשר דגל עתה 
בדמוקרטיה המעמדית הפורמאלית. בנאום מ־ 925 ו הוא עמד היטב על מהות הארגון 
החד־מעמדי ורב־מפלגתי שעמד בראשו ועל משמעות קיומו של ארגון זה: 

כוח השלטון שהיה מקודש למפלגה הודות למפעליה הכלכליים והישוביים 
ושבזכותם היתה מאלצת ומכרחת את הציבור להתחשב איתה, בלי קשר עם 
השקפותיה, כוח זה ניטל ממנה ... ןכתוצאה מכך)... אין המפלגה יכולה 
עוד לעשות דבר קטן או גדול על דעת עצמה— היא תלויה בבחירות בדעת 
הקהל שמחוצה לה. אישי המפלגה ומנהיגיה יש להם תוקף רק במידה 
שהציבור הגדול שלא מחברי המפלגה נותן בהם אמון ובוחר בהם. 

(בן גוריון, 200:1925 ), 

אך לאחר תקופה מסויימת השתנו שוב התנאים. משבר כלכלי ושורה של אירועים 
פוליטיים בהסתדרות הציונית גרמו לראשי ההסתדרות לשוב ולהדגיש את התפקיד 
המכריע של המפלגות הפוליטיות. 

אירועים אלה החלו ב־ 1924 עם גל חדש נוסף של מהגרים, הפעם גל שכלל מספר 
רב של יהודים בני המעמדות הבינוניים שהביאו עימם אמצעים עצמאיים, אף כי צנועים, 
וביקשו להמשיך ולעסוק בארץ במקצועותיהם ולהמשיך ולקיים בה את אורח חייהם. 
כתוצאה מכך חל שינוי משמעותי בפרופיל הסוציו־כלכלי של הקהילה היהודית בארץ 
ישראל. לשינוי זה היתה השלכה חמודה על מעמדה של ההסתדרות, אשר עצם יכולת 
קיומה הועמדה עתה כספק. בתקופה זו זרם לארץ הון רב ממקורות פרטיים אשר חיזק 
את הסקטור הכלכלי הפרטי. אפילו הקרנות של ההסתדרות הציונית, שבעבר הזרימו 
מימון לסקטור הפועלי, החלו עתה לפנות לאפיקים אחרים ולתמוך במשקיעים פרטיים, 
כין אם לצורך רכישת קרקעות והתיישבות פרטית, ובין אם ליוזמות עסקיות אחרות. 
עתה כבר לא היה מובן מאליו כי החברה היהודית הנוצרת בארץ ישראל תהיה בהכרח 
חברה סוציאליסטית (ביין 954 ( : 306 ). 

מגמות אלה של התחזקות הסקטור הפרטי והחלשוה הסקטור הציבורי נבלמו בשנים 
1926-7 עם פרוץ המשבר הכלכלי. עסקים רבים פשטו את הרגל ואבטלה חמורה השתררה. 
מהגרים רבים נאלצו להשיב פניהם אחור ולשוב לארצות מוצאם. כל המפעל הציוני 
נראה כתלוי על בלימה ומט ליפול. נוכח מצב זה החליטה הנהגה חדשה של ההסתדרות 
הציונית לאמץ קו פעולה חדש אשר בין השאר פגע בהסתדרות. ההנהגה הציונית החלה 
לפעול לאיזון תקציבה שגרעינו הלך ותפח והקטינה את תמיכתה בהסתדרות ובמפעליה 
הגרעונייס השונים, שחלקם נאלץ להסגר. 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


המקורות ההיסטוריים של הדמוקרטיה הישראלית: מפא״י כמפלגה דומינאנטית 45 

היחסים בין ההסתדרות הציונית לבין ההסתדרות לא היו מעולם אידיאליים ושיתוף 
הפעולה ביניהם היה יותר מאונס מאשר מאהבה. ההסתדרות הציונית היתה תלויה 
בהסתדרות העובדים כיוון שהאחרונה היתה הארגון היחיד שהיה כיכולתו לקלוט עולים 
וליישבם בארץ ישראל ובכך לממש את מטרת הציונות. יחד עם זאת לא שררה בהסתדרות 
הציונית אהדה רבה למטרות הסוציאליסטיות של הסתדרות העובדים. בעליית פעילותו 
והשפעתו של המעמד הבינוני באמצע שנות העשרים ראתה ההסתדרות הציונית הזדמנות 
לשבור את המונופול של ההסתדרות על ההתיישבות כארץ והיא החלה, כאמיר. לסייע 
לסקטור הפרטי. כחלק ממדיניות זו תבעה ההסתדרות הציונית בסוף 1925 כי יישובים 
חקלאיים המקבלים ממנה תמיכה פיננסית המועברת באמצעות ההסתדרות יחתמו חוזה 
עיסקי ישירות עם מחלקת ההתיישבות שלה. היה זה ניסיון מכוון לחתור תחת מעמדה 
של הנהגת ההסתדרות וליצור זיקה ישירה בין היישובים וההסתדרות הציונית, ללא תיווך 
ההסתדרות. ההסתדרות, לעומת זאת, הציגה דרישה נגדית לפיה יעברו היישובים החקלאים 
על כל נכסיהם לבעלותה שלה. לפי הצעה זו תהיה הבעלות בפועל בידי חברת אחזקות 
אשר מחצית ממניות הייסוד שלה יהיו בידי הוועד הפועל של ההסתדרות. כמובן שלשם 
ביצוע מדיניות זו ניזקקה ההסתדרות להסכמת המתיישבים החקלאיים עצמם, שכן לא 
היה באפשרותה לכפות עליהם "הלאמה". 

כדי להחליט בעניין זה היה צורך לכנס אסיפה נבחרת של הפועלים החקלאיים. 
ההסתדרות היתה מודעת לכך כי קיימת בקירבם התנגדות להצעתה ועל כן היתה מודאגת 
מן התוצאה הצפויה בהחלטת האסיפה הכללית. אחדים מראשי ההסתדרות הביעו 
בהזדמנות זו את מורת רוחם הגוכרת מן הדמוקרטיה הפורמאלית. אחד מהם התבטא 
גלויות: "להפקיד את העם לשומר על הערכים שלגו זה אומר איפה להסתלק מהם". 
אתר אמר בפני אסיפת הפועלים החקלאיים: "מעל להליכים של הדמוקרטיה הפורמאלית, 
קיימים יעדים, מטרות וערכים שכדי להגשימם מותר גם לפגוע בה״ <דבר, 10.1.1926 ). 

למרות אווירה זו, ובהעדר כוח בפייה, התקשו מנהיגי ההסתדרות לשכנע אפילו את 
אנשי מפלגותיהם שלהם לוותר על הבעלות על רכושם לטובת ההסתדרות. רק במאמץ 
רב עלה בידיהם לבסוף להשיג רוב באסיפה להצעתם. אלמלא הצליחו להשיג רוב לא 
היתה תוכניתם מתממשת. דמוקרטיה פורמאלית ושלטון הרוב היו הבסיס הלגיטימי של 
הסמכות שלהם. 

המשבר הכלכלי הלך ונמשך ובמהלכו הלכו והורעו היחסים בין הנהגת הסתדרות 
העובדים לבין הנהגת ההסתדרות הציונית. ככל שהורע המצב התערערה גם סמכות 
הנהגת הפועלים מבית. במצב נואש זה חלה תפנית ברבע השני של שנות העשרים. 

התפנית החלה עם הגיעו לארץ של גל מהגרים סוציאליסטים חדש מברית המועצות. 
מרבית מהגרים אלה נולדו בערך בתחילת המאה ועזבו את ברית המועצות בין 1923 
ל־ 926 נ. אישיותם הפוליטית עוצבה במאורעות אותם חוו בארץ מוצאם בתחילת שנות 
העשרים, טרם עזיבתם אותה. מאורעות אלה החלו ב־ 1921 כאשר החל השלטון 
הקומוניסטי בראשות לנין ליישם את המדיניות הכלכלית החדשה (ס 1 ותסתס £0 ■*י 3 >א 
י).*!.א י ץ 0 ! 01 י 1 ) אשר כללה את ביטול הקולקטיביזציה של חלק מן הקרקע החקלאית 
מתוך כוונה לתמרץ את האיכרים כדי שהתוצרת החקלאית תספק את צרכי הערים, 
העוברות תהליכי תיעוש וגידול אוכלוסיה מואצים. כן בללה התוכנית עידור של יוזמה 
פרטית בתחומי המיסחר ובתי העסק הקטנים והבינוניים, לצד קיומו של סקטור ממשלתי 
מתרחב, ואף ואת לצורך עידוד הפעילות הכלכלית המצוייה במשבר עמוק. 


46 


יונתן שפירא 


מרווח נשימה זה שניתן לכלכלה נוצל בידי הקומוניסטים לביצור ארגון המפלגה 
באמצעותו חתרו להשגת שליטה מוחלטת במדינה. המפלגה גייסה חברים חדשים והקימה 
תאים בכל מוקדי הכוח החשובים: כצבא, במשטרה, באדמיביסטרציה הממשלתית 
ובאיגודים המקצועיים. התאים נישלטו על־ידי מנגנון מפלגתי מרכזי אשר באמצעות 
שליחיו אלה חלש על מוסדות רבים. ב־ 924 נ כבר היתה אחיזת המנגנון הממשלתי 
במדינה מוצקת. 

העולים לארץ ישראל למדו מניסיון היסטורי וה. ב־ 1927 עם ההחרפה של המשבר 
הכלכלי הם הציעו להנהגת מפלגת אחדות העבודה וההסתדרות מספר פתרונות, ראשית, 
הם הציעו להקטין את תלות ההסתדרות בהסתדרות הציונית באמצעות התייעלות משקית 
של ההסתדרות, סגירת מפעלים הפסדיים חנימצום פעילותה הכלכלית. בד בבד, הם 
הציעו לחזק את המנגנון המפלגתי ואת שלוחותיו בכל ענפי ההסתדרות. הם נתנו עדיפות 
לפעילות המפלגה באיגודים המקצועיים מתוך מחשבה שתמיכת ציבור העוברים העירוני 
חיונית לשליטתם בהסתדרות. כמובן שחסרו להם אמצעי האכיפה שהיו למשטר הסובייטי 
ועל כן הם הציעו לרכוש את לב הפועלים באמצעות דאגה והבטחה לשיפור תנאי עבודתם 
ורמת מתייתם. בתמורה הם דרשו מן הפועלים נאמנות למפלגה ולהנהגתה, בפרט ביום 
בחירות. 

ההנהגה הוותיקה של מפלגת אחרות העבודה אימצה את התוכנית הארגונית של 
הקבוצה החדשה והשאירה בידי האחרונה את הניהול השוטף של חיי המפלגה. קבוצה 
זו כוננה תאים מפלגתיים באיגודים המקצועיים ובמועצות הפועלים(הללו נוהלו במשותף 
על׳ידי האיגודים המקצועיים ברמה המקומית ביחד עם אגפים מקומיים אחרים של 
ההסתדרות). כל תאי המפלגה במוסדות השונים היו קשורים ישירות למטה המפלגה 
המרכזי וקיבלו ממנו הוראות הפעלה. ארגון "אנכי" זה שקשר את התאים כנפרד לצמרת 
(ולא "אופקית" אחד לשני) הפך את המפלגה לצומת התאום העליונה של האינטרסים 
של העוברים, והללו נדרשו להשיב בתמיכה אלקטורלית. 

מאמצי המגגנון המפלגתי הניבו פרי. בבחירות של 1927 לוועידת ההסתדרות השיגה 
מפלגת אחדות העבודה רוב מוחלט. מצב זה נשמר לאורך תקופה ממושכת כיותר. 
ב־ 1930 התאחדה מפלגת אחדות העבודה עם מפלגת הפועלים השנייה בגודלה, הפועל 
הצעיר, והמפלגה המאוחדת נקראה מפלגת פועלי ארץ ישראל (מסא״י). איחוד זה חיזק 
את אחיזתה של המפלגה בהסתדרות עוד יותר. מספר שנים אחר כך זכתה מפא״י בבחירות 
לקונגרס הציוני ונעשתה המפלגה הדומינאנטית בהסתדרות הציונית העולמית. 

ממפלגת רוב למפלגת מנגנון דומיבאבטית 

לאחר שביססו את המנגנון המפלגתי פנו ראשי מפא״י להתמודדות עם בעייה נוספת 
שפתרונה היה חיוני לשלטונם ולסמכותם, הן בהסתדרות והן בהסתדרות הציונית העולמית. 
ההשתייכות לשני הארגונים היתה וולונטארית וכל קבוצה או מפלגה היתה יכולה לעזוב 
את הארגונים בכל עת ואף להקים ארגונים מקבילים או מתחרים. מצב זה שבו השליטה 
והסמכות תלויים ברצונם הטוב של כל המשתתפים נתן בידי הקבוצות והמפלגות המישניות 
ואף הקטנות כוח וטו והחליש באופן משמעותי את מעמדה של מפא״י והנהגתה. את 
נוסחת הפתרון פיתח מנגנון המפלגה. נוסחה דו נוסתה לראשונה ביחסים שבין מפא "י 
לבין סיעת השומר־הצעיד(השוה״צ) בהסתדרות. סיעה זו זכתה רק בכ־ 15 עד 20 אחוזים 


המקורות ההיסטוריים של הדמוקרטיה הישראלית: מפא״י כמפלגד דומינאנסית 47 

מקולות מצביעי ההסתדרות, אך כוחה הממשי נבע מכך שהיחה לה תנועה קיבוצית מחד 
וסניפים עירוניים מאידך. לו היתה עוזבת את ההסתדרות ומקימה ארגון מתחרה היא 
היתה מחלישה ביותר את אחיזתה של מפא״י בציבור הפועלים היהודי ובקהילה כולה. 
לפיכך, למרות היותה במיעוט מספרי נודע לסיעה כוח רב. 

נוסחת הפתרון שגובשה היתה חליפין בין מפא״י להשוה״צ — מפא״י סיפקה לאחרונה 
את המשאבים החומריים שהיו כה חסרים לה הן בקיבוץ והן בעיר, ובתמורה סיפקה 
השוה"צ למפא״י תמיכה פוליטית. בעידוד מנגנון מפא"י פותח גם בהשוה״צ מנגנון 
מקביל, ושני המנגנונים יכלו לנהל ביניהם מערכת חליפין מורכבת וממושכת, אף אם 
לא רשמית ומוצהרת ככזו. השוה״צ זכתה בקרקעות לקיבוציה ובמשאבים נוספים שהקלו 
על התבססותה; אנשיה זכו במישרות הסתדרותיות שהקלו על קיום היחסים השוטפים 
רינה לבין מפא״י, ואשר העמיקו את נאמנותם לארגון הגג המשותף; ב־ 1934 אפילו 
הסכימה מפא״י לצרופם של נציגי סיעת המיעוט הדו לוועד הפועל ששימש למעשה 
כממשלת ההסתדרות. אין צורך לומר, כי בתמורה לנדיבות הזו הפגין השוה "צ נאמנות 
למנהיגות מפא״י — אף אם לעתים עסקו מנהיגיו האידיאולוגיים ברטוריקה ביקורתית. 

כמובן שמסגרת החליפין הזו לא מנעה מהשוה״צ לקיים ארגון אוטונומי בעל 
אידיאולוגיה מובחנת משלו. למעשה, כפי שכבד נרמז לעיל, סיגלה אף תנועת השוה"צ 
את דפוס המכנה הכפול של מפא "י: מן הצד הגלוי, ומבחינת מוסדותיה הפורמאליים, 
התקיימה התנועה כתנועת חברים אידיאולוגית; בו כזמן, מן הצד הסמוי, ובאופן לא־ 
פורמאלי, פעל בה מנגנון אשר עסק בעיקר בהשגת משאבים חומריים ובחלוקתם. כאשר 
התנועה גדלה מבחינה מספרית גדלה בד־בבד תלותה בהקצאת המשאבים שזרמו אליה 
ממפלגת השלטון, במקביל, הלך ותפח אף המנגנון שהיה למרכיב החשוב בתנועה. 

בדי לקיים את המבנה הכפול הזה— שבו פועלים במקביל תנועה אידיאולוגית הנוטה 
לבקר את מפא״י ומנגנון לגיוס משאבים ולהקצאת□ השואב את חיותו ממפא״י — היה 
על השוה "צ למצוא את הדרך למתן את חילוקי הדעות האידיאולוגיים ולמנוע מהם 
מלגלוש לדרגת חריפות ועדינות כזו שיהיה בה כדי לסכן את שיתוף הפעולה הממוסד 
בין מנגנוני שתי המפלגות. אופוזיציה רדיקאלית מדי מצד השוה״צ היתה עלולה להאפיל 
על מערכת היחסים שנוצרה בין עסקני המפלגות. כתוצאה מכך נמנעה השוה״צ משיתוף 
פעולה עם הזרמים הקטנים האופוזיציונייס אשר תבעו קיום אופוזיציה מיליטאנטית 
למפא״י. השוה״צ קראה לעצמה "אופוזיציה מזדהה" ואפילו טרחה להכחיש כאילו יש 
לה יומרה להשיג רוב בהסתדרות ולהנהיגה, מאוחר יותר אף הפיצה מנהיגות השוה״צ 
את האימרה שהתנועה שואפת להיות "קורקטיבה" (תיקון) למפא״י ולא "אלטרנטיבה" 
(חלופה) לה, בכך פירקה עצמה השוה״צ מראש מהאפשרות שתתפתח ממנה אליטת־נגד 
או אידיאולוגייודנגד ואיפשרה למפא״י לשלוט ללא המיגבלות והבלמים שהיתה יכולה 
אופוזיציה ממשית לספק, כפי שמקובל במשטרים דמוקרטיים. 

כאשר היתה מפא״י למפלגת השלטון כהסתדרות הציונית היא הנהיגה בה עם מפלגות 
אחרות את אותו הסדר גומלין שיושם כהצלחה עם השוה״צ בהסתדרות. בהצלחה רבה 
יושם ההסדר עם המפלגות הציוניות הדתיות המזרחי והפועל־המזרחי (שלאחר הקמת 
המדינה אוחדו למפלגה הדתית הלאומית — המפד״ל). המפלגות הללו הכירו במנהיגותה 
של מפא״י והצטרפו לקואליציות שבהנהגתה כשותפים זוטרים. כתמורה קיבלו חברי 
המפלגות הדתיות את הזכות ליהנות משירותי ההסתדרות, כגון לשכות עבודה וקופת 
חולים, וכן קיבלו הקצאת קרקעות להתיישבות ותמיכה כספית ביישוביהם. מפא"י אף 


48 


יונתן שפירא 


הסכימה לחת להם תגמולים סמליים בתחום החרבותי — שמירה על השבח ועל חוקי 
הכשרות בכל הארגונים הנתמכים על־ידי ההסתדרות הציונית (מה שכלל אף את 
ההסתדרות). ולבסוף, אך לא בסוף מבחינת החשיבות, מפא "י הסכימה להקצות מספר 
מוסכם של משרות בביורוקרטיה של ההסתדרות הציונית לחברי המפלגות הדתיות 
(מפא״י, פרטיכל של ישיבות הוועדה המרכזת של מפא״י, 1933 ). 

מישרות פקידותיות אלה אויישו על־ידי שלוחי המפלגות אשר היו לגרעץ של מנגנוני 
מפלגותיהם. שיתוף פעולה הדוק במסגרות האדמיניססראטיביות של הארגונים השונים 
יצר קרקע פורה למשא־ומתן רצוף ומפורט והידק את מערכת היחסים בין המפלגה 
שבשלטון לבין המפלגות הקטנות יותר, בעיקר ברמת המנגנונים. כתולדה של מערכת 
חליפין זו הפכו גם המפלגות הציוניות הדתיות, כמו השוה״צ לפניהן, למפלגות מנגנון. 
כל מערכת המנגנונים המפלגתיים הללו היתה תלויה לחלוטין במנגנון של מפא״י אשר 
חלש על התקציבים, אומנם כך פותחה גם תלות של מפא״י בתמיכת המפלגות המקורבות 
לה, אך כיוון שהיא חלשה על שני מוקדי הכוח המרכדיים—הסתדרות העובדים 
וההסתדרות הציונית—היה לה מרחב תמרון רב יותר מאשר למפלגות האחרות. 

גם מצד המפלגות הציוניות־דתיות נדרשה פשרנות אידיאולוגית דוגמת וו שנדרשה 
מהשוה״צ. כשותף הזוטר במערכת היחסים עם מפא"י נדרשו המפלגות הדתיות לוויתור 
עקרוני— ויתור על הדרישה כי בקהילה היהודית בארץ ישראל ובמדינה העתידה ינהג 
חוק ההלכה. במקום זאת הסתפקו המפלגות הדתיות בתביעה לכבד את השבת ואת חוקי 
הכשרות במוסדות ציבוריים. לא רק זאת, המפלגרח הדתיות הסכימו לאמץ באופן חלקי 
את האוריינטאציה הציונית־סוציאליסטית לפיה הסקטור הכלכלי הציבורי נהנה מעדיפות 
על פני הפרטי כיון שתרומתו למפעל הציוני גדולה יותר. על רקע זה הסכימו המפלגות 
הדתיות כי כל הקרקע הנרכשת על־ידי הקרן הקיימת לישראל תהייה קרקע לאומית וכי 
מירב המקורות הכספיים המתנקזים בהסתדרות הציונית יוקצו להתיישבות חקלאית ולשאר 
הפעילויות הכלכליות של ההסתדרות, ולא ליוזמה הפרטית. 

ההסכם שנערך כץ מפא״י לבין המפלגות הדתיות ב־ 933 ו שימש כמודל להסכמים 
דומים שנצרכו בין מפא״י לבין מפלגות אחרות. בדרך דו נעשתה מפא״י למפלגה השלטת 
בקהילה היהודית, בעוד שאר המפלגות. הקטנות יותר, נעשו תלויות בה. כמפא״י עצמה 
וכיתר המפלגות התפתחו מנגנונים אשר ניהלו את חיי המפלגה ואת מערכת יחסי הגומלין 
בין המפלגה השלטת ומפלגות הלוויין שלה. מבנה מפלגתי זה נשאר על כנו גם לאחר 
הקמת המדינה. 

דמוקרטיה כשליטה מפלגה דומינאנטית 

המערכת המפלגתית הישראלית, למרות מאפייניה היחודיים שתוארו לעיל, הולמת את 
טיפוס המערכת הפוליטית המכונה מערכת בשליטת מפלגה דימינאנטית. הסוציולוג־ 
הפוליטי מורים דוברג׳ר הגדיר מפלגה דומינאנטית כמפלגה שאינה בהכרח זוכה ברוב 
קולות הבוחרים (היינו יותר מ־ 50 אחוזים) אך הזוכה למספר קולות גדול ביותר ביחס 
למפלגות אחרות, ובהנית משיעור התמיכה היחסי הגבוה הזה במשך זמן רב. יתרון יחסי 
ומתמשך זה מאפשר למפלגה כזו להיות המפלגה השלטת היחידה, אף שהיא ניזקקת 
לתמיכה ממפלגות אחרות כדי לקיים את הקואליציה הממשלתית. יש להבחין היטב בין 
מפלגת רוב— היינו מפלגה הזוכה ברוב קולות המצביעים ככחירות מסויימות, אך עלולה 


המקורות ההיסטוריים של הדמוקרטיה הישראלית: מפא״י כמפלגה דומינאנטית 49 

לאבד תמיכה זו בבחירות אחרות, לבץ מפלגה דומינאנטית— שאף אם אץ היא זוכה 
ברוב הקולות הרי שיעור הקולות שהיא זוכה לו באופן קבוע קונה לה חזקה מעשית 
על השלטון, אם כי כמחיר פשרות עם שותפים קואליציוניים (־)€§ז 6 ׳ו 11 כ 1 
312 ־ 1955:307 ). מה שמתואר לעיל הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק כדי להיות מפלגה 
דומינאנטית. 

דוברג׳ר מבהיר כי מפלגה היא דומינאנטיח "כאשר היא מזוהה עם תקופתה; כאשר 
הדוקטרינות שלה, האידיאות שלה, שיטותיה וסיגנונה, הולמים את רוח התקופה" 
(שם: 308 ; ר׳ גם 1990 , !סקגוזסי!). דומינאנטיות מציינת, אם כך, לא רק מצב אלקטורלי, 
אלא אף מצב אידיאי. דומינאנטיוח כזו יכולה להיות תולדה של התנאים ההיסטוריים 
והמבניים אשר שררו בתקופת העיצוב של המערכת המפלגתית. הסוציולוגים ליפסט 
ורוקאן גורסים כי לכל מערכת מפלגתית יש תקופה פורמאטיבית המאופיינת בהתגייסות 
גבוהה של קבוצות חברתיות למפלגות. כמשך זמן רב ממשיבה מערכת זו להתקיים 
בתבניתה המקורית, גם כאשר הנסיבות ההיסטוריות והחברתיות שעיצבו אותה השתנו 
כתכלית ואף הפכו את המתכונת הראשונית לפחות ופחות רלוואנטית (£> 1 ס 5 ק 14 
1967:51-52 , 30 ^ 110 }. מערכת מפלגתית בשליטת מפלגה דומינאנטית עשויה להתהוות 
כאשר קבוצת פוליטיקאים מצליחה בתקופה הפורמאטיבית של המערכת להתוות את 
כלליה ולהגדיר את יעדיה כך שיהלמו את אופן התיפקוד הארגוני ואת המסרים האידאיים 
של מפלגתם. 

ישראל איננה, כמובן, המקרר היחיד של מערכת מפלגתית בשליטת מפלגה דומינאנטית. 
מערכות כאלה היו גם ביפן ובאיטליה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה(ז€׳<או!' 1 ', 
1970 ,נט^ 11 ?ז 1979 ,ו 31 וז 1 ז£> 1 נ>ס 2 ; 1974 ,$שח־ 831 & ת 3 ג־ז 1 / ; 1969 ). בארצות אלה 
נוצרו מערכות מפלגתיות בשליטת מפלגות דומינאנטיות לאחר שדמוקרטיה פרוצדורלית 
הוטלה על חברות אלה על־ידי כוחות חיצוניים, אשר השאירו לכוחות פנימיים להגדיר 
את אורח הפעילות הפנימי בה. קבוצות אלה ביססו את כוחן הפוליטי באמצעות ארגון 
החיים הפוליטיים והכלכליים בארצן באופן שהעניק להן יתרונות ברורים על קבוצות 
ומפלגות מתחרות. בין השאר הן השיגו דאת באמצעות שימורו החלקי של המבנה החברתי 
המסורתי, המבוסס על יחסי קליינט-פטרון, תוך הסתייעות בתמיכה כלכלית של חוגי 
התעשיינים והעסקים, ובתמיכה רוחנית של כוהני הדת. בישראל הפיקו המנהיגים 
הסוציאליסטים תועלת דומה דווקא מן הניתוק שחל בין אוכלוסיית המהגרים לבין 
המסגרות המסורתיות שלה. בהגיעם לארץ ישראל היו המהגרים היהודים תלושים 
ומבודדים וצמאים למסגרת שתספק את צרכיה□. מנהיגי מפלגות הפועלים, ומפא "י 
בראשם, השכילו לנצל מצב זה ליצירת מערכת תלות שבה היה לרם תפקיד דומינאנטי. 

מאפיין נוסף של מערכת מפלגתית בשליטת מפלגה דומינאנטית הוא קיומן של מפלגות 
אנסי־מערכתיות. הסוציולוג הפוליטי סא רטורי מגדיר מפלגה אנטי־מערכתית כמפלגה 
"המחוייכת למערכת אמונות שאינה עולה כקנה אחד עם המערכת הפוליטית שבה היא 
פועלת". מפלגה כזו חינה "אופוזיציה עקרונית", להבדיל מאופוזיציה לצורך עניין זה 
או אחר ( 1976:133 ,ת 10 ז 83 ). המחקר ההשוואתי מלמד בי קיומה של מפלגה אנטי־ 
מערכתית, המאיימת על הסהר הפוליטי הקיים ועל מערכת הערכים המקובלת, מהווה 
תנאי מסייע להתגבשות כוחות מאחורי המפלגה הדומינאנטית כדי לבלום את האיום. 
האתגר המוצב למערכת משמש לליכוד האידיאי של תומכיה. כך היה המקרה הן באיטליה 
והן ביפן, במקומות אלה קיומן של מפלגות קומוניסטיות וסוציאליסטיות שמאליות אשר 


50 


יונתן שפירא 


שללו את הסדר הקיים, את המערכת הפוליטית, האידיאית והחברתית כולה, סייע 
להתפתחות מפלגה דומינאנטית ומערכת מפלגתית בשליטת מפלגה זו, המפלגה הליברלית־ 
דמוקרטית ביפן והמפלגה הנוצרית־דמוקרטית באיטליה, שתי מפלגות שנהיו 
לדומינאנטיות בארצן, נוצרו תחילה כדי להגן על המערכת מפני האיום הנשקף מן 
הקומוניסטים והסוציאליסטים. 

סארטורי השתומם ביותר על כך שלא עלה בידו לזהות מפלגה אנטי־מעדכתית בישראל, 
אולם טעות היתה בידו. ניתן אכן לזהות מפלגות כאלה: המפלגה הרביזיוניסטית כתקופת 
היישוב ומפלגת חרות, יורשת המפלגה הרביזיוניסטית, לאחר הקמת המדינה. המפלגה 
הרביזיוניסטית היתה אנטי־סוציאליסטית ושללה רבים מן הערכים המקובלים על 
הקואליציה השלטת: שהחברה צריכה להיבנות בעיקר על־ידי הון לאומי, ושההסתדרוח 
על קיכוציה ואיגוריה המקצועיים היא שחסלול את הדרך למדינה. היא עמדה על כך 
שלאומיות היא העיקרון המוביל היחיד והאחד של תנועה לאומית, וכי עיקרון זה מוציא 
את כל שאר העקרונות, בפרט את הסוציאליזם. כאשד השקפותיה של המפלגה 
הרביזיוניסטית נדחו על־ידי מפלגות הרוב בהסתדרות הציונית, פרשה ממנה המפלגה 
ויצרה ארגון נפרד משלה, אפיזודה זו רק גרמה לכל שאר המפלגות להתלכד כיתר שאח 
סביב מנהיגי מפא "י שהיו אף מנהיגי הציונות. 

מפלגה אנטי־מערכתית זו לא הציגה איום ממשי על המפלגה הדומינאנטית או על 
המערכת המפלגתית שתחת שליטתה. בשנותיה הראשונות ניסתה המפלגה הרביזיוניסטית 
לגייס את תמיכת המעמד הבינוני למאבק במפלגות הפועלים. מנהיגה, זאב דבוטינסקי, 
הכריו כ־ 927 ו כי ״אס יש מעמד הנושא את העתיד ... הרי זה אנו הבורגנים, אוייבי 
מדינת המשטרה שמעל לכל, האידיאולוגים של האינדיבידואלידם" (שבטמן ובנארי, 
223:1970 >. 

אך לרוע מזלה לא היה ביישוב היהודי מעמד ביגוני שיכול היה לשאת מפלגה. אנשי 
המעמד הבינוני בקהילה היהודית היו, ברוב המקרים, זעיר־כורגנים, כעלים של רכוש 
יצרני או מסחרי בקנה מידה קטן. עיקר מניינו של המעמד הבינוני היהודי, כולל אלה 
התומכים בציונות, בתר להשאר מחוץ לארץ ישראל. המעמד הזעיר־בורגני הקים מפעלים 
קטנים, ואילו היוזמה הכלכלית בקנה מידה גדול— הקמת מפעלי בניין, חקלאות 
וחרושת—זו הושארה בידי ההסתדרות בעלת העוצמה הכלכלית הרבה. אפילו חלק מן 
התומכים ברעיונות הלאומיים של הרביזיוניסטים העדיפו לראות הסתדרות יציבה 
ומשגשגת—שכן כל כלכלת הארץ, ואיתה מעמדם הם, היתה תלויה בה. ראשי מפא״י 
ניצחו על איגוד מקצועי חזק ביותר, ומשנות השלושים גם על ההסתדרות הציונית, 
שנסמכה כמידה לא קטנה על תמיכה כספית של תעשיינים וסוחרים גדולים. על כך הלין 
במרירות המנהיג הרביזיוניסטי באומרו כי "סוף סוף אי אפשר לנו להגן על המעמד 
הכינוני כשהוא עצמו טינופת״ (שכטמן. 11:1959 * 235 >. 

בתחילת שנות השלושים נעשה על־ידי הנהגת מפא"י ניסיון להגיע עם ההנהגה 
הרביזיוניסטית להסדר הדומה כעיקרו להסדר שבין מפא״י למפלגות אחרות. למפלגה 
הרביזיוניסטית היה איגוד מקצועי משלה, ובן גוריון, מדכ״ל ההסתדרות, היה מוכן להניח 
לה להמשיך ולקיים את לשכות התעסוקה שלה. יתרה מכך הוא אף היה מוכן להסכים 
כי בכל מפעל שיש בו כין 15 ל־ 25 אחוזים פועלים רביזיוניסטים (הפרטים הושארו 
למשא ומתן נוסף) תהיה להם הוכות להכריע בער בוררות לפני שמוכרזת שביתה. היתה 
זו מחווה משמעותית ביותר מצירו של בץ גוריון הסוציאליסט לאידיאולוגיה 


ץק 00 191131 □ 1 > 1111111£ 


המקורות ההיסטוריים של הדמוקרטיה הישראלית: מפא״י כמפלגה דומינאנטית 


51 


הקורפוראטיסטית של ראשי האיגוד המקצועי הרבידיוביסטי, שדגלו בשמירת ההרמוניה 
כיחסי עבודה באמצעות בוררות חובה. 

הוויתורים שעשה בן גוריון במגעיו עם ז׳כוטינסקי הרחיקו לכת יותר מאלה שהיה 
מוכן להם כלפי מפלגות אחרות. הסיבה הברורה לכך היתה חששו כי אופוזיציה 
מיליטאנטית רביזיוניסטית תערער את סמכותו הלאומית. יחד עם זאת, קרוב לוודאי 
שהוא קיווה כי מערכת יחסים כין האיגוד המקצועי הרביזיוניסטי החלש לבין ההסתדרות 
בעלת העוצמה יביא בסופו של דבר להתפתחות מנגנון כמפלגה הרביזיוניסטית, אשר 
בדומה למקרים אחרים, ייפתח תלות כמפא״י ובמוסדות שבשליטתה. 

ראשי המנגנון במפלגתו של בן גוריון לא היו שותפים להערכה זו וחששו כי האיגוד 
הרביזיוניסטי יוכל להיבנות מן העולים החדשים שיעלו לארץ ללא זיקה לתנועת העבודה 
(שפירא, 315-317:1978 ). כיוון שהמנהיגות לא הצליחה לפתור את הפלוגתה הזו בינה 
לבין עצמה היא ניזקקה לדרך הדמוקרטית. הוחלט לערוך מישאל בקרב חברי ההסתדרות 
שבו יתבקשו לאשר או לדחות את הסכם בן גוריון־ז׳בוטינסקי המוצע, כפי שמלמדים 
אחוזי ההצבעה הנמוכים, יוזמה דמוקרטית זו לא נתקבלה בהתלהבות. בניגוד לשיעורי 
ההשתתפות הגבוהים ברגיל בבחירות הסתדרותיות, ההשתתתפות במישאל היתה בשיעור 
נמוך. בקרב אלה שאכן השתתפו במישאל היה רוב לשוללי ההסכם. 

בן גוריון היה כמובן מאוכזב מתוצאות המישאל. הוא היה משוכנע שאי אישרוד 
ההסכם המוצע היה שגיאה קשה. אך בהבינו כי הדמוקרטיה הפרוצדורלית היא הבסיס 
לסמכות והמקור ללגיטימיות של שלטונו, בחר— בנאום שנשא כפני ההנהלה הציונית— 
לשבח את התהליך הדמוקרטי של קבלת החלטות במפלגתו. ״אני מתגאה״— כך אמר — 
״בתנועה שאינה כסופה לשום דיקטטורה ופקודה של מנהיגים״ <בן גוריון, 1935 : 
316-317 ). הוא גם הבין שהיה עליו לעבוד תוך שיתוף פעולה הדוק יותר עם שאר חברי 
הנהגת המפלגה. ייתכן ולו עשה בך, ולא היה מנהל את המשא ומתן עם ז׳בוטינסקי 
באופן אישי לחלוטין, לא היה המנגנון מערער על מנהיגותו. ואכן כן גוריון הפיק את 
הלקח ומתקופה זו ואילך שמר על קשר הדוק עם הפונקציונרים במפלגתו. קשרים אלה, 
הוא ידע לומר "יש לטפח על־ידי מגע ממשי, פגישה בעניינים, בפעולה, במסיבות חברים, 
בטיפול בענייני ציבור״ (בן גוריון, 1969 : 138-139 ). 

יחד עם ואת, בן גוריון הבין כי לא יוכל להמשיך בניסיון הקואופטציה של המפלגה 
הרביזיוניסטית למערכת שבשליטת מפא״י. כיוון שכך החליט להרחיק את המפלגה 
היריבה אל מחוץ למערכת הפוליטית, באמצעות שיכנוע המפלגות האחרות והציבור כי 
זוהי מפלגה פאשיסטית אשר קיצוניותה עלולה לסכן אפילו את השגת היעדים הציוניים, 
מהלך זה להוצאה אל מחוץ לגדר של הרביזיוניסטים ואחר כך של חרות עלה יפה. בעוד 
שחרות קיבלה באופן קבוע כ־ 12 עד 13 אחוזים מן הקולות בבחירות לכנסת, היא בודדה 
לחלוטין ממוקדי ההכרעה וההשפעה. חרות היתה מוחרמת על־ידי רוב המפלגות והקבוצות 
הפוליטיות וכך נותרה בשולי המערכת הפוליטית. 

סיכום 

על פי התיאוריה הדמוקרטית קיומה של מפלגת אופוזיציה הינו חיוני לקיומה של מערכת 
פוליטית דמוקרטית. מפלגח אופוזיציה מציעה לבוחרים השקפה, מדיניות וצוות הנהגה 
חלופיים לשלטון הקיים. כמצב זה, המפלגות שבשלטון ומנהיגיהן פועלים מתוך ידיעה 


52 


יונתן שפירא 


שעינם הפקוחה של הבוחרים עוקבת אחר מעשיהם* וכי ביום הבחירות יתנו אח הדין — 
לזכות או לחובה. מפלגת אופוזיציה חזקה היא מרכיב חיוני לדמוקרטיה, אם כן י משום 
שקיומה מעניק לבחירות משמעות. בנוסף לכך קיומה מהווה ערובה לשמירת החרות 
והזכויות של האזרחים* כיוון שהיא מרסנת את השימוש של מפלגת השלטון בכוחה. 

בישראל חסרה היתה האידיאה של דמוקרטיה ליברלית, אשר מטפחת את זכויות 
הפרט והמיעוט כנגד כוח השלטון והרוב, וכן חסרה היתה מפלגת אופוזיציה אפקטיבית, 
המוסד המשמש ערובה לקיומה של דמוקרטיה ליברלית. זאת ועוד, בהעדרה של מפלגת 
אופוזיציה היכולה להציג בפני הציבור אליטת־נגד ואידיאולדגיית־נגד, חיה הציבור חשוף 
לחדירה עמוקה של האידיאולוגיה השלטת ללא מכניזם של סינון והגנה. מצב זה של 
דומינאנטיות שלטונית, המתבטאת הן כשליטה מוסדית והן בשליטה תרבותית, שאין לה 
מיגבלות סובבות חזקות, היה מצבה של המערכת הפוליטית הישראלית תחת שלטון 
המפלגה הרומינאנסית, הלא היא מפא "י. 

מלחמת ששת הימים וכיבוש השטחים הנרחבים ב־ 967 ו< הביאו לתפנית היסטורית 
בתולדות המערכת הפוליטית הישראלית. תוך דמן קצר הגיעה לקיצה המערבת שבשליטת 
מפלגה דומינאבסית, והחל פרק חדש בפוליטיקה המפלגתית הישראלית (ר׳ שפירא 1984 ; 
1990 ). 

מקורות 

ביין, אלכם. 1954 . תולדות ההתיישנות בארץ ישראל, גבעתיים: מסרה 
בן גלריון, רוד. 1925 . ״ההסתדרות והמפלגות״. קונטרס. 2 בינואר, מס, 10 . 
בן בוריון, דוד. 1935 . מישמרות. תל אביב: דבר. 
כץ גוריון, דוה 1969 . מכתבים לפולה ולילדים. תל אביב: עט עובד. 
יומן המחנות. מס. 8 , 29 ביוני, 1939 . 

מפא״י. פרטיכל הוועדה המרכזת, 17 בדצמבר, 1939 (ארמון שרת, בית ברל). 
שכייד, אליעזר. 972 ו. "מהו להיות יהודי". כתוך מ. סאמט (עורך), מדינה ודת, תל אביב: ש. זק, 
שכטמן, יוסף. 1959 , מורד ומדינאי — סיפורו של זאב ז׳בוטינסקי ( 3 כרבים). תל אביב־ קרני. 
שכטמן, יוסף, ויהודה בנארי. 1970 . תולדות התנועה הרביזיוניסטית. כרך 1 , תל אביב: הדר. 
שפירא, ימתן. 1978 . הדמוקרטיה בישראל. גבעתיים: מסדה. 
שפירא, יונתן. 1984 . עילית ללא ממשיכים. תל אביב: ספריית פועלים. 
שפירא. יונתן, 1990 . לשלטון בחרתנו. תל אביב: ספריית פועלים. 

:וו! 0 ) 5 ^ 8 ׳()זג? 1 ח 3 וו 1 ודו 0 (ח סר) די 11 . 1974 . 0$ חז 2 * 1 . 4 ) 1 ^ 311111 ^ 5 1 ) 311 11111 ^ .ח 13 ז\< 
. 36:592-614 5 -> 1 ) 7011 (ס .י ו ץ 1111 < 8131 3.110 ־ 001 וה 00 זס 0^100100 ^!1x101 ^] \ 

: 14 ־ ¥01 !/ '{)? 0 ? 11$1 ז 111 ח 1 זז €0 7110 , 1966 .ח 3 תז €11 גרוג 11 ) 6 \/ י ע 0 ו 1 ^ו 1 ) 1 ז 10 ע 4 נ 

.ץ־] 0 ת£€> 1 . 14 

. 80115 £ ץ ¥110 \ 401111 : 14 ־ ¥01 ^ 10 ^ 1 701 ) 7011 . 1955 , 100 ז 1311 \ .זס£זסע 011 

ע 0111 * 1 1€ )ס־/€ס 1 זז 0 ס 01 ^ 71 77 10 7(1^0(10x0 :ז 0 ט\ס 7 ת 1 /()׳ 701 . 1970 .סזו 111 ת 3 א , 111 ) £111 

, 055 ־ 1 ? ^ 51 ־ 01 ^ 11111 ץ 010 ) 4 ו 8£ :ץ 01 £ ) 1 ז 80 ■ 1# <ו 4/0£ 

, 19015011 : 1011 ) 1.011 .? 0€ ז 0171 0 € <£ /ס 0 ז 14 )סא ? 711 , 1974 * 11010011 

. 1:055 ? 00 ז£ :£! < 000 ח 010 . 4/0/1 701111101 . 1971 . 1106014 . £11110 
5 ? ¥01€ ? 111 1 >ח 0 ץ)ז 70 , 1967 ,(, 15 )£) ת 014143 ? ת 8101 1 ) 1111 ,. 1 ^. 8 י 501 ק £1 

. 055 ־ 1 ? 00 ־ז : 1 :. 11 .סס סח 010 . 2$ ^ €€11 ק 3 ? 70 11 > 1110/1 >א 0 :)ה 1€ ז/ 1 ז 11£ \/ 

ץ $11 ז 0 /י 1 ח( €0106111 :¥^ז, 1111303 .^ 1 ) 70 ) 10 מ^ 0 מסמו 1 מס 0 ח 0 . 1990 .(. 1 >£),!״ €1,1 נן 1 וו 6 ? 

. 055 ז? 


המקורות ההיסטוריים של הדמוקרטיה הישראלית״ מפא״י כמפלגה דומינאנטית 53 

י (. 1 >. 12 } 11£3 זשודנ £3 ש 1 ז £0££ ת 1 ." 10113115111 ) 3 ^ 1 )ס , 1976 ,חו 301 י 2 ) 13 ז 6 מ 131 * 1 

1 ) 01 חז\/ : 1 ז 0 [^ח 0 ^ 1 . $€0 )! חס/ס 1 * 10 ! 0114 ע£ 1 )ח 0 ?? 1114 )א ? 7 11 :ךה 1011$ ז 10 ) 0 א 
01 ץ) 51 ז 176 וזע :ץ 16 ^ 1 ? 86 . 51€1715 ץ$ *{)?ס? 09161 11€3 ? 8 * 1 . 1976 . 11 ) 0107311 , 1011 * 531 

. $5 שח 8 13 תז 0 )ו 031 

: 3 א ,הסזששחח? < 1 ז 30$0 ^/ע?/ $* 1 ע 1 )סע?? 5 ח €0 ? 111 י^ס// . 1969 . 1£1 ו) 3 ו 311 א ,. 8 <ז€ ז < 3 ור 1 

. 655 ז? ץ)נ 5 ׳ 1761 וז 11 ת 0 ) 1€£ ז 1 ז 8 

91 ) ?/ע? 7 1€ ) 0 ? 10€ ח 0€ 0/ 191511091 : 5 ךז £0€110 / 0 11€5 \ ¥01 ? 7/1 . 1979 .ו 131 \/ , 10311 ־ 21101161 

, 6$$ ־ 81 י <) 51 זש 17 ח 11 ¥316 , 137611 ־ 1 7 \ 6 א .?( 1181 


ץק 00 191131 □ 1 ) 11111116 


הערות לסוציולוגיה ההיסטורית 
של תקופת היישוב 

שלמה סבירסקי 


בשנים האחרונות— בעשור האחרון, לערך—הולכת ונוצרת ספרות ענפה במדעי החכרה 
בארץ אשר נושאה המרכזי הוא התפתחות היישוב היהודי בארץ ישראל. לראשונה 
מתפתחת בארץ סוציולוגיה היסטורית המתמקדת בתהליכי ההתהוות של החברה 
הישראלית. חשיבותה של ספרות זו נובעת משני גורמים: ראשית, זהו נסיון ראשון בארץ 
לערוך ניתוח שיטתי של תהליכי התהוות החכרה הישראלית שלא על־ידי גיבורי האפוס 
הציוני עצמם. שנית, ספרות זו משתמשת ככלים של מדעי החברה, ועוברה זו מעניקה 
לה את ההילה של אובייקטיביות, מהימנות ושיטתיות אשר מקובל ליחס למדע. שני 
גורמים אלה, בחברם יחדיו, מעניקים לספרות זו נופך של ניפוץ מיתוסים, תיקון עיוותים, 
גילוי עובדות לאשורן, והצגת הדברים "כפי שהיו באמת". נוצר הרושם של התגבשות 
גירסה היסטורית מדעית של תקופת היישוב. 

מטרתו של מאמר זה לבחון בחינה ביקורתית כמה מן העבודות המרכזיות בספרות 
וו. הדיון יתמקד ביסודות המושגיים והמתודולוגיים של העבודות הללו, במטרה להראות 
כי יסודות אלה רעועים ביותר. כתוצאה מכך, אטען, אין עבודות אלו מגיעות לכלל 
סוציולוגיה היסטורית של ממש, והן מהוות לא יותר מאשר נוסח שונה — מתובל במונחים 
מדעיים—של גירסה היסטורית מסוימת הנפוצה בישראל, 

בחרתי להתרכז בעבודות הבאות: ש.נ. אייזנשטאדט, החברה הישראלית( 1967 ); יוסף 
גורני, אחדות העבודה 1919 ־ 1930 ( 1973 ); דן גלעדי, היישוב בתקופה העלייה הרביעית 
( 1973 ); יונתן שפירא, אהדות העכורה ההיסטורית ( 1975 ); ודן הורוביץ ומשה ליסק, 
מישוב למדינה ( 1977 ). עבודות אלה הן רק חלק מן העבודות אשר יצאו לאור בשנים 
האחרונות. , בחרתי בהן משום שהן נראות לי החשוכות ביותר לביקורת, אם מבחינה זו 
שהן מציכות ומייצגות את כיווני המחקר המרכזיים, ואם מבחינה זו שהן מהוות דוגמאות 
מחקר מרכזיות, 

עבודות אלו שונות זו מדו בנושאיהן, בזיקות הדיסציפלינריות שלהן, ובניתוחיהן 
הספציפיים, סיפרו של אייזנשטאדט הוא מעין היסטוריה סוציולוגית כוללת של החברה 
היהודית בישראל עד תקופתנו, עם דגש על ניתוח מוסדי מפורט. 2 עבודתו של גותי 
עוסקת בתיאור העמדות הרעיוניות של אחדות העבודה במספר נושאים מרכזיים. סיפרו 
של גלעדי הוא נסיון לצייר תמונת מצב מפורטת של המבנה הכלכלי והפוליטי של 
היישוב היהודי כתקופת שנות העשרים. שפירא מתמקד בחיפוש אחר מקורות העוצמה 


במקור: מחברות למחקר ולביקורת. מם, 2 . (פברואר) 1979 . פורסם ברשות. 



55 


הערות לסוציולוגיה ההיסטורית של תקופת היישור 

של המנגנון המנהיג של תנועת העבודה, לבסוף, הורוביץ וליסק נותנים תיאור מקיף של 
המערכת הפוליטית היישובית תוך שימוש בטרמינולוגיה של מדעי החברה בני זמננו. 

עם כל השוני בין העבודות, ניכרת ככולן עמדה דומה ביחס לשלוש נקודות מרכזיות, 
אשר סביבן יתמקד הדיון שלי: ראשית, ההגדרה של הפרוייקט הציוני־סוציאליסטי 
ב"אידיאולוגיה"—ובחירה באינטרפרטציה המנהיימית של משמעותה של אידיאולוגיה; 
שנית, ראיית תקופת היישוב כנידבך בבניין של החברה הישראלית הנוכחית; שלישית, 
ראיית היישוב היהודי בארץ ישראל כיחידת ניתוח מספיקה להבנת תהליכי התהוותה של 
החכרה הישראלית. 

ניגש לדיון בכל אחת מן הנקודות הללו בנפרד. 

הפרוייקט הציוני־ סוציאליסטי כ "אידיאולוגיה" 

הדיון בגישתם של המחברים שלפנינו ל״אידיאולוגיה", הוא אולי החשוב ביותר, מכיוון 
שמושג וה משמש אותם בהתייחסות למהות של הפרוייקט הציוני בכללותו, ולמהותה 
של הציונות הסוציאליסטית בפרט. החתירה לעצמאות מדינית, לשיבה לארץ ישראל, 
להפיכת הפירמידה, להקמת חברה שוויונית, לקולקטיביזם ושיתופיות—נתפסים אצל 
המחברים שלנו כנובעים מ״אידיאולוגיה״. כדברי הורוביץ וליסק: ״... החברה היישובית 
כבחינת קולקטיב כעל זהות משל עצמו קמה מכוח דחף אידיאולוגי" (הורוביץ וליסק, 
180:1977 ). ויותר מאוחר; "גם (האירגון המוסדי של חיי החברה היישובית) לא היה 
בעיקרו פרי מורשת נתונה של עבר היסטורי, אלא תולדת פעילות מכוונת ומודעת של 
תנועות שהתארגנו על בסים של מכנה משותף אידיאולוגי״ (שם, 180 ). אייזנשטאדט 
מסכים עמם בהערכה וו. בדברו ספציפית על אנשי העלייה השנייה, הוא אומר: 
"האידיאולוגיה שחושלה על־ידיהם נעשתה נקודת המוצא בשידוד המערכות החברחי 
והמוסדי של היישוב...״ (אייזנשטאדט, 1967 : 11 ), ומאותר יותר: "אפשר לומר שתקופת 
העלייה השנייה היתה, בתולדות התפתחותו של היישוב, התקופה שבה הפעילות החברתית, 
המדינית והאירגונית היו טבועות במידה רבה מאוד בחותם יצירתם של ערכים, פירושם 
והדגשתם״ (שם, 15 ). מעמד חשוב זה שהמחברים מעניקים לאידיאולוגיה — היסוד 
המייסד של החברה היהודית החדשה בישראל— מחייב דיון בתפיסתם את המושג. 

כל המחברים משתמשים במושג כאילו מובנו מוסכם, ברור ולא בעייתי. רובם גם לא 
טורחים להציג הגדרה כלשהי. הספר של גורני, העוסק בולו באידיאולוגיה של אחדות 
העבודה, אינו כולל דיון כלשהו במשמעות המושג. הוא מתייחס קצרות לאוטופיה — אך 
לא למשמעות המושג עצמו, אלא לאוטופיזם כתנועה חברתית (ר׳ גורני, 66:1973 ־ 68 ). 
שפירא גם הוא לא דן כשאלה מהי אידיאולוגיה, ורק מסתפק בציון השימוש העיקרי 
שלה, לדעתו — ״השגת מטרות מעשיות מסויימות״(שפירא, 13:1975 ), היחידים המציגים 
הגדרה כלשהי הם הורוביץ וליסק, ועל פיה אידיאולוגיה היא "מערך של רעיונות 
שבאמצעותו בני אדם מציבים, מפרשים ומצדיקים מטרות ואמצעים של פעולה חברתית 
מאורגנת במטרה לקיים, לתקן, לעקור משורש או לבנות מחדש מציאות נתונה"(הורוביץ 
וליסק, 180:1977 ). 

היעדר דיון רציני במשמעות המושג אצל המחברים שלפנינו אין פירושו שאין הם 
נוקטים כל עמדה ביחס למשמעותו. פירושו רק שהם רואים כמובן מאליו את אשר כלל 


56 


שלמה סבירסקי 


וכלל לא מובן מאליו. כפי שנראה, יש לעמדתם, עם כל היותה בלתי מפורשת, השלכות 
צמוקות ביותר באשר לניתוחם את התפתחות הפרוייקט הציוני־סוציאליסטי. 

הוויכוח סביב מהותה של האידיאולוגיה נמשך מאז צמיחת המושג בתקופת ההשכלה 
באירופה. בוויכוח זה מקופלות גישות פילוסופיות שונות להיסטוריה, מדע ופוליטיקה. 
בייסוד הוויכוח עומדת שאלת היחס בין מחשבה ופעולה, ובאופן כללי יותר שאלת היחס 
בין אובייקט וסובייקט. ניתן לעשות הבחנה כיום בין שתי גישות יסוד לשאלת 
האידיאולוגיה: 5 זו של הסוציולוגיה של התודעה, ביחוד כפי שהיא באה לידי ביטוי 
בכתבי קרל מנהיים ( 1936 ,וו 1 נ£ו 1 חמ 1913 >, ווו של התיאוריה הביקורתית, המוצגת ככתבי 
קרל מרכס, ומאוחר יותר קודש ( 1930 , 8011 ז £0 ), ליקאץ׳ ( 1923 , 38 ^ 1.110 ), מרכוזה 
( 1941 , 6 <! 011 ־ 131 \) והאסכולה הפרנקפורטית באופן כללי(ר , 1976 ,ח 10 ז 6 חח €0 ). 

הגישה של הסוציולוגיה של התודעה מניחה הפרדה בין סובייקט לאובייקט, בין 
מחשבה ופעולה, בין תודעה ומציאות. הפרדה וו מגושרת בשני הכיוונים; מחד, תכני 
התודעה המם פונקציה של המציאות בה אדם נתון: מאידך, תודעתו של האדם מספקת 
לו כיוון כדרכו במציאות, על פי מנהיים כל חשיבה היא אידיאולוגית, במובן שהיא 
משקפת את האינטרסים החברתיים הקונקרטיים של נושאה. כיווץ שבמציאות יש אינטרסים 
שונים, הרי שיש גם אידיאולוגיות שונות. האידיאולוגיה, בהיותה משקפת אינטרסים 
קיימים, הריהי שמרנית מטבעה. השינוי בהיסטוריה בא כתוצאה מצמיחתן של 
אוטופיות — צורת חשיבה שאין התאמה בינה לבין המציאות שבתוכה היא מתרחשת 
( 1936:192 | גמ 61 ו 1 מח 13 \). הגדרתן של צורות התודעה באידיאולוגיות מספקת את 
הבסיס לסוציולוגיה של התודעה: בחינה מדעית של אידיאולוגיות. דיסציפלינה זו עיקר 
עיסוקה — כמשתמע מן ההנחות שזה עתה ציינתי—במציאת הקשר בין אידיאולוגיה 
מסויימת לנסיבות היסטוריות־חברחיות מסויימות, ומעקב אחרי גילגוליו של קשר זה. 
באשר לאוטופיות, הדיסציפלינה רואה כמשימה עיקרית מעקב אחר תהליך 
ה״אידיאולוגיזציה" שלהן, בדומה לחקר הרוטיניזציה של הכריזמה אצל ובר— אשר 
ממנו הושפע, אמנם, מנהיים. 

התפיסה הרווחת של אידיאולוגיה במדעי החברה בפרט ובכתיבה אינטלקטואלית־ 
פוליטית בכלל תואמת את תפיסתו של מנהיים. ההגדרה שצוטטה לעיל מתוך הספר של 
הורוביץ וליסק הינר דוגמה טובה אחת. בדרך כלל מצויץ שמדובר במערכת רעיונות 
מעוגנת בערכים ותפיסת עולם רחבה יותר, האמורים לכיוון פעולה: רעיונות אלו מהווים, 
כדברי ליין, ״רציונליזציה של אינטרסים קבוצתיים״ ( 15 : 1962 . 1.306 ). בדרך כלל, כפי 
שמוסיף ליין, נמצא אידיאולוגיות כשהן מנוסחות ומגובשות בתעודות מקודשות, פרי 
הגותם של ״גיבורים״: אבות מייסדים, פרשנים גדולים, וכיו״ב (שם, 15 ). 

מנהיים מציג את תפיסתו כפיתוח רעיונותיו של מרכס: הן טיעונו הידוע של מרכס 
כי אין התודעה קובעת את ההווייה, אלא להיפך, והן נסיונות של מרכס להראות את 
הפילוסופיה והכלכלה המדינית של תקופתו כאידיאולוגיה, דהיינו, כמבנים רעיוניים אשר 
מטרחס לשרת את האינטרסים של הבורגנות. אלא שבהיתפסו לקביעות המטריאליסטיות 
של מרכס, מתעלם מנהיים מן הדיאלקטיקה של מרבם. ראשית, אין מרכס גורס את 
ההפרדה בין אובייקט וסובייקט, בין הווייה ותודעה: "לעולם אין התודעה יכולה להיות 
אלא ההווייה המודעת — והווייתם של בני האדם היא תהליך חייהם המציאותי"(אבינרי, 
232:1965 ). שנית, עבור מרכס הצורה האידיאולוגית של המחשבה איבנה תכונה אנושית 
"טבעית" או אוניברסלית כפי שהיא אצל מבהיים. מחשבה אידיאולוגית הינה מחשבה 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


57 


הערות לסוציולוגיה ההיסטורית של תקופת היישוב 

שאינה מסוגלת לתפוס את הקשר בין התנועה שלה עצמה לבין התנועה של הכוחות 
החברתיים. כיוון שמרכס רואה את התודעה כמומנט של הפרקסיס החברתי, פירושו של 
דבר שהוא מניח מראש שכל הפרדה בין פעילות תיאורטית ופעולה מעשית של בני 
האדם איננה אלא תוצאה של התפתחות היסטורית ספציפית <ר' 1971:26 ,^ח 1,6 ). הצורה 
האידיאולוגית של המחשבה הינה, אם כן, תוצר של החברה המעמדית, בו היא משמשת 
במחזקת את המשטר הקיים. 

בהגדירו כל מחשבה כאידיאולוגיה, תוך הסתמכות כביכול על עבודתו של מרכס, 
עיוות מנהיים את כוונתו של זה. בתפיסתו הדיאלקטית של מרכס את היחס בין תודעה 
והווייה טמונה האפשרות של שינוי, של פריצה מן היחס ההשתקפותי־סטאטי שבין 
השתיים(פריצה אשר אצל מנהיים מוצגת בצורה מכאנית על־ידי ההבחנה בין אידיאולוגיה 
לאוטופיה — כאשר מקורה של זו האחרונה מעורפל). מרכס הרי לא ראה את עצמו מפתח 
עוד אידיאולוגיה אחת, פועלית, אשר תעמוד מול האידיאולוגיה הבורגנית. הוא ראה 
עצמו מפתח תיאוריה ביקורתית, שמטרתה להביא, תוך חדירה מעבר למסך האידיאולוגי 
הבורגני, למיגורו של הקפיטליזם, ולהקמתה של חברה נעלה יותר. חשיבה ביקורתית 
אינה נפרדת מן ההווייה: היא חלק אינטגראלי שלה. מחשבה ביקורתית הינה אחד 
הביטויים של המאפיין הבסיסי של המין האנושי: עבודה, שפירושה יצירה, היווי, היכולת 
לראות צורות ותכנים שונים מאלה הקיימים, היכולת לעצב וליצור. האבחנה העיקרית, 
אם כן, על פי מרכס, איננה האבחנה בין תודעה זהווייה, כיוון ששתיהן אינן אלא מומנטים 
בשלמות תודעה־הווייה. האבחנה המרכזית היא זו שבין אידיאולוגיה למחשבה ביקורתית, 
או, במובן רחב יותר, בץ אידיאולוגיה ועבודה: בין הנסיון להציג את הקיים ככל האפשרי, 
לבין הנסיון להראות את האפשרי מעבר לקיים. האידיאולוגיה, אם כן, משמשת כהגנה 
על אשר התהווה, מול אשר מתהווה, מול אשר נאבק להיוולד ( 1971:27 מול 

תוכנית העבודה של הסוציולוגיה של התודעה— תיאור היחס בין ההודיה והתודעה — 
עומדת תוכנית שונה לגמרי של התיאוריה הביקורתית: חשיפה התודעה הדומינאנסית 
בתקופתנו כמשקפת הודיה ספציפית, לא אוניברסלית, לא הכרחית, על מנת להביא 
לשינוי ההודיה הזו. 

מתוך דיון זה, מתבררות שתי גישות אפשרויות לחקר התפתחות הפרוייקט הציוני־ 
סוציאליסטי בארץ ישראל. על פי הגישה האחת, בה אנקוט, נחקור את המאבק המתמיד 
בין אידיאולוגיה ועבודה, דהיינו בין המאמץ לשמר את ההווה, לבין המתהווה, או הרוצה 
להתהוות, כאשר מאבק זה כולו מציאותי, במובן זה שגם תודעה וגם הווייה המן מומנטים 
של ההיסטוריה הנפרשת. נחקור, בקיצור, את המאבק לעיצוב דפוסי חיים חברתיים 
חדשים. 

על פי הגישה השנייה, בה נוקטים המחברים שלפנינו, נתחיל באיבה ון האלמנטים 
האידיאולוגיים מן האלמנטים המציאותיים, ונערוך מעקב אחר הקשר ביניהם, כאשר אנו 
מתרכזים בהתמודדות המתמדת בין האידיאולוגיה למציאות. אין בכוונתי לערוך כאן 
עימות מלא בין שתי הגישות. בהצגת שתי הגישות התכוונתי בעיקר להראות ער כמה 
המחברים שלפנינו מתעלמים מפרובלמטיקה רצינית או מחליקים על פניה. עם זאת, 
אעיר שתי הערות בקצרה; 

ראשית, השאלה ההיסטורית נשאלת רק על־ידי הגישה הראשונה -- ולא על׳־ידי הגישה 
השנייה, וזאת בשני מובנים. ראשית. במובן זה שהפרובלמטיקה של האישידות 
ההיסטוריות הפועלות היא הפרובלמטיקה של העימות בין דפוסי חיים שונים או 


58 


שלמה סבירסקי 


אלטרנטיביים, כפי שהם כאיס לביטוי כפעולה של אנשים וקבוצות קונקרטיים. לעומת 
זאת, הפרובלמטיקה של העימות בין מציאות ואידיאולוגיה היא פרובלמטיקה של החוקר: 
הוא זה הנוטל על עצמו את מלאכת ההפרדה כין שני האלמנטים לגבי חתך זמן היסטורי 
נתון. לא רק זאת: תוצר עבודתו של החוקר במקרה זה אינו רלבנטי כלל לגבי אותו 
קטע היסטורי, מכיוון שכל מטרתו של המחקר היא קביעה כללית לגבי הקשר בץ מציאות 
ואידיאולוגיה, בקטיגוריות תיאורטיות מופשטות, בצורה היפה לכל התקופות, לכל מהלך 
ההיסטוריה. הגישה הראשונה היא הגישה ההיסטורית גם במובן נוסף: כגישה וו החוקר 
מציב בדרך כלל שאלה הרלבנטית לו עצמו כפועל בהיסטוריה, כשהוא רואה את עצם 
מחקרו כחלק מן המאבק המתמשך לעיצוב דפוסי חיים חדשים. לעומת זאת בגישה 
השנייה, החוקר "מוציא" את עצמו אל מחוץ להיסטוריה, כביכול, על מנת להגיע לעמדה 
שתאפשר לו לערוך בדיקה "מדעית" ו״אובייקטיבית" של תקופה נתונה. 

כפי שנראה במהלך הדברים, א־היסטוריות זו של הגישה של הסוציולוגיה של התודעה 
באה לביטוי חזק ביותר אצל המחברים שלנו, גם במובן זה שאין הם מגיעים לכלל דיון 
מעמיק בהתפתחות ההיסטורית של תקופת היישוב, וגם במובן זה שאין הם מקשרים 
כלל בין נושא מחקרם לבין הבעיות מולם הם עצמם עומדים כחלק מן החברה הישראלית 
בת ימינו. 

ההערה השנייה שאעיר נוגעת לסכנת הוולגריזציה הטמונה בהפרדה בין אידיאולוגיה 
ומציאות, והנובעת מן המשמעות היום־יומית של שני המונחים. הסכנה היא שהמציאות 
תיתפס כחלק החזק שבעימות, עקב המשמעות המקובלת של המונח. ואין ספק שפירוש 
כזה אומנם מתקבל בדיונים הסוציולוגיים. לדוגמה: בראשית שנות הששים התפתחה 
בארצות הברית אסכולה שטענה ל״קץ האידיאולוגיות". קשה להניח אסכולה מקבילה 
שהיתה טוענת בזמן כלשהו ל״קץ המציאות". ההנחה של אנשי האסכולה היתה שהמציאות 
כתמיד, עדיין שם, מתמשכת ומתהווה תדיר, אלא שללא הכוונה של "אידיאולוגיה". 
וכאן באה נקודה נוספת: כיוון שפעולה ללא כל חשיבה לא חיתכן—יש הבחנה כין 
תודעה והווייה, אך לא תיתכן האחת ללא השנייה— הרי שמתגנבת אבחנה כין "חשיבה 
רגילה" לבין "חשיבה אידיאולוגית". חשיבה רגילה היא תשיבה "מציאותית", צמודה 
למהלך החיים ה״טבעי", המובן מאליו. יוצא מכאן שאידיאולוגיה היא צורת חשיבה לא 
רגילה, לא "טבעית", חריגה ויוצאת דופן, אופיינית לתקופות מסויימות בהיסטוריה ולא 
לאחרות. מהבחנה בין אידיאולוגיה ומציאות אנו מגיעים, אם כן, להבחנה בין נורמאלי 
ולא־נורמאלי. ההבחנה הנפוצה בכתבים היסטוריים בין תקופות אידיאולוגיות לתקופות 
לא־אידיאולוגיות שואבת משימוש וולגארי זה, ומחזקת אותו. 

ניגש, אם כן, לדיון בעבודות של המחברים שלפנינו. כאמור, נוקטים כולם בגישה של 
הסוציולוגיה של התודעה, דהיינו, רואים אידיאולוגיה כמובחנת מן המציאות. נוסיף 
מייד, כי אין עמדתם המנהיימית של המחברים מצויינת במפורש על־ידם, כפי שאץ אצל 
אף אחד מהם דיון משמעותי במושג האידיאולוגיה. עמדתם עולה מתוך ניתוח השימוש 
שלהם במושג. מכאן גם שאין עבודות אלה נעזרות בניתוח הספציפי של הסוציולוגיה 
של התודעה, בכל העבודות, כאמור, הביסוס התיאורטי של הדיון באידיאולוגיה הוא 
אלמנטרי ביותר, ומסתמך על מקורות מישניים. 4 

אם נראה במנהיים את הדובר המרכזי של הסוציולוגיה של התודעה, הרי מרגע שרואים 
המחברים שלפנינו את הציונות הסוציאליסטית כגוף רעיונות העומד מובחן מן המציאות 
ההיסטורית, עומדות בפניהם שתי ברירות: האחת, להתייחס אל הציונות הסוציאליסטית 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


59 


הערות לסוציולוגיה ההיסטורית של תקופת היישוב 

כאל אידיאולוגיה טוטאלית, במוכן של מנהיים, דהיינו, כלל הרעיונות המאפיינים מעמד 
או תקופה, ולערוך את העימות בין אידיאולוגיה זו לבין המציאות לאורך כל תקופת 
היישוב. זוהי הדרך בה הולך גורני. הברירה השנייה היא לראות את האידיאולוגיה 
הציונית־סוציאליסטית כאוטופיה, כמוכן של מנהיים, דהיינו, כפריצה מחשבתית אל 
מעבר למציאות של תקופה מסויימת, ולעקוב אחר תהליך הרוטיניזציה של האידיאולוגיה, 
דהיינו, תהליך התאמתה למציאות. זו הדרך בה הולך אייזנשטאדט, בדרך כלל. מבחינת 
התוצאה הסופית, אין הבדל עקרוני בין אייזנשטאדט וגורני — אצל שניהם יוצאת המציאות 
כאשר ידה על העליונה. ההבדל מתבטא בתפיסת התהליך הכולל: בעוד שאצל גורני 
מדובר בהתאמה מתמדת בין המציאות והאידיאולוגיה, אצל אייזנשטאדט מדובר בתהליך 
איטי אך רצוף של שחיקה של האוטופיה. הבדלים אלה מקורם בהבדל רחב יותר בין 
העבודות של השניים: בעוד גורני עוסק רק כתיאור השינויים באידיאולוגיה, אייזנשטאדט 
בונה הסבר מקיף של דפוסי ההתפתחות של החברה היישובית. אלא שכהתייחסויות 
הקונקרטיות של השניים לאידיאולוגיה הציונית׳סוציאליסטית לא ניכר הבדל עקרוני. אף 
אחד מן השניים לא עורך בירור עקרוני בסוגיה זו, ולא מציין באיזו משתי האלטרנטיבות 
המנהיימיות הוא בוחר, ומדוע. המונחים בהם הם משתמשים דומים, ותיאור ההתמודדויות 
הקונקרטיות גם הוא דומה. הגישה ה״אוטופית" של אייזנשטאדט מצטיירת מן האלמנטים 
הוובריאניים שבניתוחו—הבלטת תהליכי רוטיניזציה — יותר משהיא מתבהרת מדיון ישיר 
בפרובלמטיקה של אידיאולוגיה. 5 

מעבר להבדלים עקרוניים אלו, אשר, כאמור, אינם באים לידי ביטוי רצוף ועקבי 
בספרים השונים, מציגים כל המחברים את האידיאולוגיה הציונית־סוציאליסטית כצורה 
רומה. אליבא רמחברים אלה, אידיאולוגיה זו מקורה הראשוני זר—ברעיונות שרווחו 
בתחילת המאה במזרח אירופה—והיא יובאה לארץ על־ידי אנשי העלייה השנייה. עולים 
אלו נתנו לה את גיבושה הסופי, בסידרה של כתבים והחלטות אשר הפכו להיות הדוגמה 
של תנועת העבודה מאז ואילך. אולם דוגמה זו, בעומדה מול המציאות הארץ ישראלית, 
נתבררה כבלתי מתאימה. נוכח מצב זה, נקטו אנשי העלייה השנייה— ולאחריהם אנשי 
העלייה השלישית והרביעית—כסדרה של צעדים שפירושם היד, התפשרות עם המציאות. 
חל, אם כן, מעבר מדוגמאטיות למעשיות. מעבר זה הוא אשר איפשר לגשר על הסער 
בין האידיאולוגיה למציאות. תהליך גישור זה, המתואר על־ידי המחברים שלנו כהתפתחות 
או כהתפקחות, הוא אשר איפשר הקמתה למעשה של החברה היהודית בישראל כפי 
שאנו מכירים אותה. 

הנקודה הראשונה בעלת חשיבות היא שאלת מקורה הדר של האידיאולוגיה. לדברי 
הורוביץ וליסק, "בחינת ההשפעות של זרמים אידיאולוגיים על תנועות פוליטיות כיישוב 
היהודי בארץ ישראל מלמדת, כי האידיאולוגיה הפוליטית והחברתית של תנועות אלו 
הושפעה בעיקר מדגמים אידיאולוגיים שמקורם בסביבה הלא־יהודית" (הורוביץ וליסק, 
8:1977 ( 2 ). שפירא מציין כי "אין ספק שמייסרי אחדות העבודה, שעברו את תקופת 
התבגרותם ברוסיה, הושפעו מהתרבות הפוליטית הרוסית ומהאידיאולוגיות והמבנה של 
האירגונים הפוליטיים בארץ־מוצאם״ (שפירא, 32:1975 ). 

היותה של האידיאולוגיה זרה, מיובאת, מספק למחברים שלנו נקודת מוצא נוחה 
ביותר לדיון שלהם, בהתחשב בהבחנה התיאורטית העומדת ביסוד גישתם— בין 
אידיאולוגיה למציאות. הנה יש לנו הבחנה ״טבעית״ שההיסטוריה עצמה מספקת לנו - 
האידיאולוגיה באה משם, מן החוץ, בעוד שהמציאות היא כאן, בארץ; לא יכול להיות 


60 


שלמה סכירסקי 


כל ספק בהפרדה כין השתיים. המתכריס שלנו אמנם נתפסים לפתרון קל זה, וכתוצאה 
מכך נמנעים מהתמודדות רצינית עם מספר שאלות. בראש ובראשונה, אין הם מתמודדים 
עם שאלת מקורותיה וצמיחתה של האידיאולוגיה במקום צמיחתה. האידיאולוגיה נשארת 
עבור הקורא דבר מיסתורי, אשר כל הידוע עליו הוא כי מקורו שם. לאחר ציון המקור 
הזר, עוכרים כל המחברים מייד לדיון על קורות האידיאולוגיה בארץ. אולם איזכוד זה 
איננו מספיק, מכמה סיבות. 

ראשית, גס אם אתה נוקט בעמדה של אבחנה בין אידיאולוגיה ומציאות, אין אתה 
פטור מלהסביר את מקורותיה של האידיאולוגיה. שהרי תמיר יש קשר בין השניים — קשר 
שאותו יש לתאר ולהבין. הקשר קייס לאורך זמן: לכן, אם רוצים להבין את טיב הקשר 
בתקופה נתונה, יש לדעת מה היה טיבו בתקופה הקודמת. המחברים שלנו חותכים את 
הרצף ההיסטורי בצורה מלאכותית, נוטלים את האידיאולוגיה כפי שהתפתתה בתקופה 
שקדמה לעלייה השנייה כנתון, ומתחילים את הניתוח שלהם רק עם בוא העולים ארצה. 
ניתוק זה של האידיאולוגיה מן ההיסטוריה של עצמה הופך אותה לאחד מאותם בלי 
מטען שהעולים הביאו אתם: כמותם, הריהי טובה וחזקה בהתחלה, אך עם עכור הזמן 
היא מתבלה ונשחקת, עד שאין בה יותר שימוש. ואומנם, מרגע שאין המחברים רואים 
את האידיאולוגיה כדבר חי ודינאמי הצומח (על פי הנחותיו של מנהיים) על רקע מציאות 
היסטורית נתונה— אלא כמוצר מיובא מוגמר—קשה להס גס להציגה כצורה חיה 
ודינאמית ביחס למציאות בארץ. על כן מוצגת האידיאולוגיה, כפי שנראה, ככלי העובר 
התאמה, שינוי ושחיקה. דהיינו, שאלת מקורותיה של האידיאולוגיה חשובה לא רק 
מנקודת ראות של ידע היסטורי גרידא, אלא גם מנקודת ראות של ניתוח התקופה בה 
המחברים עצמם עוסקים. 

אלא שלא רק האידיאולוגיה, גם האנשים— אנשי העלייה השנייה— באים משם. האם 
אין זה מצריך התחקות אחר מקורותיה של האידיאולוגיה בארץ מוצאה? הרי היהודים 
היו חלק אינטגראלי של השם. התשובה המשתמעת שיש למחברים שלבו על כך שוב 
קלה: האנשים שלנו אמנם באו משם, אך הרי הם רצו לנתק את עצמם משם, מעצם 
היותם ציונים ! יוצא שהמחברים שלנו גורסים ניתוק כפול בין האידיאולוגיה והמציאות: 
ראשית, הניתוק בין הסוציאליזם של אנשי העלייה השנייה והמציאות במזרח אירופה — 
בהיותו סוציאליזם ציוני, דהיינו, שואף להתנתק משם. שנית, הניתוק בין הציונות 
הסוציאליסטית כפי שהובאה משם, לבין המציאות בארץ. עם התחלה כזאת, כשהיא 
מנותקת מן המציאות הן שם והן כאן, לא פלא הוא שהאידיאולוגיה הציונית־סוציאליסטית 
מוצאת את עצמה, עם עבור זמן מה, מוטלת בצד דרכו של היישוב המתגבש ככלי שאין 
בו עוד שימוש—כפי שהדבר קורה אומנם אצל מחברינו. 

לאחר דיון בשאלת מקורותיה של האידיאולוגיה, נותרו שתי שאלות נוספות: ראשית, 

מה באשר לקשר בין האידיאולוגיה והמציאות שם? המחברים שלנו אינם דנים בשאלה 
זו, והקורא נשאר עם הרושם שהם מניחים כי שם היה קשר בין השניים. ההנחה היא 
שכולם יודעים ששם היתה מהפיכה, ששם יש קומוניזם, והרי אם כך, סימן שהאידיאולוגיה 
הסוציאליסטית מתאימה להם, שם. מדוע? כיצד? האם לא כדאי לחקור את האפשרות 
שמא הסוציאליסטים הרוסים הם אשר תרמו לעיצוב המציאות שהתפתחה שם? אין על 
כך תשובה. אנו נותרים, אם כן, עם ניתוק לא רק בין האידיאולוגיה והמציאות בשם 
ובכאן, אלא גם עם ניתוק בין השם והכאן, בין ההיסטוריה הישראלית וההיסטוריה 
הרוסית. התוצאה היא, מחד, הסתגרות של הסוציולוגיה הישראלית (ולכך נחזור מאוחר 


הערות לסוציולוגיה ההיסטורית של תקופת היישוב 


61 


יותר) ומאידך, רושם מצטבר שלדעת המחברים שלנו האידיאולוגיה הסוציאליסטית אולי 
היתה בעלת משמעות אז, ואולי היא מתאימה לשם, אך ודאי שאינה מתאימה לכאן, 
עכשיו. משתמע כי במציאות הארץ־ישראלית, אידיאולוגיה זו היתה לא יותר מאשר 
קוריוז היסטורי. 

השאלה השנייה נוגעת לקורותיה של האידיאולוגיה בהמשך הדברים, לאחר הגיע העולים 
ארצה. כאמור, נחשבים אנשי העלייה השנייה לבעלי האידיאולוגיה. בדברי אייזנשטאדט 
(שימו לב להבחנה בין אידיאולוגיה ומציאות}: "בהיתקלם בבעיות מעשיות רבות ושונות 
בענייני עבודה, צורכי יוס־יום וממון, ניסו חלוצי העלייה השנייה למצוא להן פתרונות 
אירגוניים. ואולם הנסיונות נעשו בעיקר במושגים של ערכי יסוד, סמלים ואוריינטציות 
רעיוניות ורק במידה זעומה כתגובה על בעיות היום־יום הממשיות של הסתגלות הקבוצה 
לסביבה הקיימת״(אייזנשטאדט, 13:1967 ). אך כאשר תקופה וו חולפת מתחיל תהליך 
השחיקה— הרוטיניזציה— של האידיאולוגיה האוטופית. נשאלת השאלה, מהם תכני 
החשיבה של האנשים בתקופות המאוחרות יותר? לו ידענו כיצד צמחה האידיאולוגיה 
במקורה הזר, יכולים היינו לנחש ניחושים ולשער השערות לגבי מצבים כאלה, אולם 
כיוון שהאידיאולוגיה מוצגת לנו על־ידי המחברים כדאוס־אקס־מאכינה, אנו נותרים ללא 
כל אפשרות להתמודד עם הבעייה. ואמנם המחברים שלנו בלל לא שואלים את השאלה. 
נותרות, על פי הנחות היסוד שלהם, שתי אפשרויות: האחת, שהאידיאולוגיה ממשיכה 
להיות התוכן העיקרי של החשיבה, אלא שכל פעם נשאר ממנו פחות. עד אשר, לדוגמה, 
עם הקמת המדינה מהווים תכני החשיבה של האנשים נאמר, 1/8 מהתכנים של האנשים 
בעלייה השנייה. אפשרות שנייה היא שהחלל המתהווה מתמלא על־ידי סוג חשיבה 
אחר— חשיבה "לא־אידיאולוגית", "נורמאלית". אוי אנו נותרים עם השאלה מה מקורה 
של חשיבה זו ומה טיבה. שהרי על פי מנהיים כל חשיבה היא אידיאולוגית. האם מוחם 
של האנשים מתמלא ב״סציאות עצמה"? 

סיכומו של דבר, ההבחנה העקרונית בין מציאות ואידיאולוגיה, העומדת בייסוד גישתם 
של המחברים, מוליכה אותם לקראת הבחנה מלאכותית בין השם, כמקור האידיאולוגיה, 
לכאן—המציאות שאיתה עליה להתמודד, כביכול. היתפסותם המוטעית לזיהוי הפרדה 
גיאוגרפית־היסטורית עם הבחנה מהותית־תיאורטית עומדת בייסוד הבעיות שזה עתה 
סקרנו. 

נעבור עתה להתייחסות של המחברים לאידיאולוגיה עצמה. כאן אנו מוצאים 
שהמחברים שלנו מתייחסים אליה, כמקרה הטוב, כאל משהו "לא מעשי", בעל כושר 
התנגדות קל ביותר מול המציאות, ובמקרה הרע, כאל אשליה— אם לא שקר. הרושם 
המצטבר הוא כי המחברים לא מייחסים לאידיאולוגיה זו ממשות יתרה, וניתן לומר 
באופן כללי שהם רואים בה מעין מכשיר שהיה חיוני, אולי, בהולדת החברה הישראלית, 
אך מרגע שזו יצאה לאוויר העולם, לא נותר בו שימוש רב. 

נתחיל מן הדיון הוולגארי ביותר, זה של שפירא. נציין מייד שאין וולגאריזציה זו 
מתאפשרת אלא כתוצאה מן ההסכמה הבסיסית כינו לבין שאר המחברים כאשר להנחות 
היסוד שהועלו בתחילת פרק זה. שפירא, מגמתו אחת— להראות שאנשי אחדות העבודה 
לא פעלו מתוך דחף אידיאולוגי טהור, אלא מתוך מגמה לצבור כוח ועוצמה, שיאפשרו 
להם להשתלט על מוסדות היישוב. מתוך כך הוא מגיע לנקיטת העמדה השלילית ביותר 
מבין כל המחברים לגבי מהותה של האידיאולוגיה: 


62 


שלמה סכירסקי 


... יש לזכור, בי עסקנים אלה עזבו את רוסיה בעשור הראשון של המאה. 
כתקופה זו הצטיינה רוסיה במספר רב של אירגונים פוליטיים ואידיאולוגיות 
פוליטיות, בלי שאירגון אחד או השקפה אחת היו דומינאנטיים. העלייה 
השנייה ייצגה נאמנה מצב זה. אנשיה, כפי שציינו, תמכו באידיאולוגיות 
רבות ושונות. גם אותם אנשי העלייה השנייה בעלי השאיפות הפוליטיות 
לא באו עם השקפות־עולם מגובשות. ב. כצנלסון מספר לנו, כי בתקופת 
התבגרותו, לפני שעזב את רוסיה, נדד ממפלגה למפלגה ובדק את רעיונותיהן 
בלי שמצא סיפוק אף כאחת מהן. כאשר החלו בפעילותם הפוליטית בארץ 
ושאפו לארגן את תומכיהם, היה להם אוצר גדוש של רעיונות ודגמים של 
אירגונים פוליטיים אותם הביאו מרוסיה. בארץ בחרו לעצמם, תוך כדי 
עבודתם הפוליטית, אותם רעיונות שהתאימו למצב המיוחד בו מצאו את 
עצמם בארץ. (שפירא, 33-32:1975 ) 

הפיתוח התיאורטי של מנהיים הופך כאן לקריקטורה של עצמו. הקשר בין מציאות 
ואידיאולוגיה מוצג כאן כקשר של רכישה— האידיאולוגיה היא דבר המצוי בסביבתו של 
הארס, והוא בורר לו מתוך המבחר את מה שנראה לו. שנית, המציאות קובעת לו לארם 
איזה מן הרעיונות השונים שרכש לו עליו לשלוף לשם שימוש בכל רגע ורגע. וכל זאת 
על מנת להראות שהסיפור הנפוץ על אנשי העלייה השנייה — שהיתה להם אידיאולוגיה 
אמיתית, מגובשת, רצינית—איננו אלא מיתוס. הקורא נותר עם שתי שאלות: ראשית, 
אם המצב ברוסיה היה כשל סופרמרקט, איך הגיעו הדברים שם לאן שהגיעו? שנית, 
מה הקריטריון המציאותי שקבע לאנשי העלייה השנייה לאיזה רעיון להזדקק בכל רגע 
ורגע? מה מתאים ומה לא? על זה דווקא יש לשפירא תשובה; כל מה שעוזר להגדיל 
את עוצמתך, מתאים. תשובה זו אמורה להיות מספקת, מכיוון שעיקרון העוצמה הוא 
עיקרון אוניברסאלי, הפועל בכל חברה ובכל אירגון, "בכל תקופה ובכל מקום"(שפירא, 
33:1975 ), מה. אם כן, ההגיון שבאידיאולוגיה? התשובה, כנראה, היא שזו משמשת 
בסות על הדחף הבסיסי לצבירת עוצמה. אלא שמדוע צריך כסות? שאלה קשה• עמדתו 
של שפירא יוצאת דופן רק במידת הוולגאריזציה שבה; באשר לעמדה העקרונית, כאמור, 
ההבדלים קטנים. הקטע הבא מתוך סיפרו של גלעדי ממחיש זאת היטב: 

בתקופת העלייה השלישית שלטה האידיאולוגיה האוטופית־קיצונית, שנולדה 
על רקע הציפיות המופלגות להתגשמותו של החזון הציוני עם כינון המנדט 
והאווירה המהפכנית־משיחית בעקבות גל המהפיכה הגואה בעולם. היו 
שהאמינו אז בסיסמאות ובתכניות כקומונה של כל פועלי ארץ ישראל, בקיום 
שכונות עובדים המרכזות המוני פועלים בעיר ובהתיישבות חקלאית שיתופית 
המקיפה את רוב הפועלים־החלוצים. תקופת העלייה הרביעית הביאה 
להתפקחות מסויימת מאמונות וציפיות אלו, מבלי שהן נמוגו לחלוטין. את 
מקומן תפסה ההכרה בצורך להיאבק על מעמדה של תנועת העבודה כגורמים 
ציבוריים ופעמים אף עויינים. הצורות והשיטות של מאבק זה נקבעו, בעיקר, 
על־ידי המציאות החדשה שנוצרה כעקבות העלייה הרביעית, כגון עליית 
משקלם וחשיבותם של הערים והמקצועות העירוניים. לא עוד דבקות 
כחלומות מראשית שנוח העשרים, כמו האפשרות להגשים מן היסוד חברה 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


הערות לסוציולוגיה ההיסטורית של תקופת היישוב 


63 


חלוצית ונטולת מעמדות, אלא התארגנות וליכוד לשם השתלטות על מוקדי 
כוח והשפעה ביישוב הגדל. (גלעדי, 263:1973 ; הדגשות שלי. ש.ס.) 

נשים לב לתיאורים להם זוכה הסוציאליזם של אנשי תנועת העבודה: "אוטופיה קיצונית", 
"ציפיות מופלגות", "מהפכנות משיחית", "סיסמאות", "אמונות וציפיות", ולבסוף 
"חלומות". תכניות קונקרטיות שונות, שהיו מעוגנות כפעילות של קבוצות ואנשים 
קונקרטיים — הקומונה של כל פועלי ארץ ישראל, התיישבות שיתופית, שכונות עובדים 
עירוניות — מוצגות כ״סיסמאות" וכ״חלומות". דהייו, כדברים לא רציניים, שמאפיינים 
שלב מסויים בהתפתחות של חברה (רב הפיתוי להוסיף כאן שלב הילדות, ועל כן 
"חלומות ילדות"}. מולם עומדים ביטויים כגון "התפקחות", "הכרה בצורך", "מציאות". 
בעוד ששפירא וגלעד' מבטאים אח דעתם, לפיה אין להתייחס אל האידיאולוגיה של 
אנשי העלייה השנייה והשלישית ברצינות יתרה, בצורה בוטה, ולפתות במקרה של שפירא 
גם גסה— הרי אצל גורני, הורוביץ וליסק, ואייזנשטאדט כא הדבר לידי ביטוי בצורה 
מעודנת. מחברים אלה נוקטים כולם בהבחנה כין גישה אידיאולוגית וגישה מעשית, 
הבחנה המעוגנת כזו שבין אידיאולוגיה ומציאות. כאשר הם רוצים לומר שהאידיאולוגיה 
מוגבלת באפשרותה לכוון פעולה, הרי הם אומרים שאין היא מעשית. לכאורה, יש כאן 
צמידות לתוכנית המחקר של הסוציולוגיה של התודעה, דהיינו, בדיקה מתמדת של הקשר 
בין מציאות ואידיאולוגיה. אלא שבידי המחברים שלנו, קשר זה הופך להיות לעליונות 
ברורה ואיפריורי של המציאות על פני האידיאולוגיה. השימוש במונח "מעשי" ודאי 
מסייע לכך רבות, בהיותו רווח יותר בשימוש היום־יומי מאשר המונח "מציאותי": "רעיון 
לא מעשי" הינה מטבע נפוצה ביותר בישראל. אלא שההבחנה בין "אידיאולוגי" ו״מעשי", 
עם כל היותה קלה וברורה מאליה בעיני המחברים שלנו, אינה עונה על השאלות 
ההיסטוריות המרכזיות. כפי שנראה להלן. 

נתחיל בציטוט הבא מתוך גותי המציג בתמציתיות את הגישה שציינתי: 

התפתחות מתמדת חלה במפלגת פועלי ציון כארץ בתפיסת תפקידו של 
מעמד הפועלים כבניין ארץ ישראל— מנקודת מוצא דוגמאטית ועד 
לקונצפציה אידיאית גמישה ומעשית. זו הדוגמאטית נוסחה בוועידת רמלה. 

עיקרו של "מצע רמלה" היה, נסיון ליישם עקרונות מרכסיסטיים־ 
בורוכוביסטיים במציאות של הארץ, תוך כדי התעלמות מאי ההתאמה שבין 
ההנחות התיאורטיות לבין המציאות. 

וממשיך לאחר מספר שורות: 

אם כי במשך כל תקופת קיומה העצמאי לא הסתלקה המפלגה.רשמית 
מ״מצע רמלה", הרי זמן לא רב אחרי הוועידה— חדלה להתייחס אל הנחות 
היסוד של המצע ועסקה יותר ויותר בפתרון בעיות מעשיות, בהכרח המציאות 
היום־יומית וכעיקרון גם יחד. (גורני, 1973 : 23 , הדגשות שלי, ש. 0 .) 

ראשית, נשים לב שאין גורני מדבר בשינוי אלא בהתפתחות; דהיינו, מה שקרה לא רק 
קרה, אלא גם צריך היה לקרות— ואם נזכור כי למילה התפתחות נימה חיובית, הרי גם 
טוב שקרה. ההתפתחות היא מעבר מאידיאולוגיה למעשיות, מ״חלומוה", אם ננקוט 
בלשונו של גלעדי, להכרה במציאות. לשון אחרת, התבגרות, במובן המקובל לפיו 
התבגרות פירושה קבלת חלק מן הדברים כפי שהם. אלא שהקבלה ביוגרפית זו היא 


64 


שלמה סבירסקי 


בעייתית כיותר. מה קנה המידה למעשיות; כיצד אני יודע מה מציאותי ומה לא? מתוך 
התיאור של גורני עצמו, מסתבר שהאנשים, גיבורי העלילה, לא כל כך יודעים זאת, 
שהרי הם מוצגים במשנים גישתם תדירות, ההסבר של גורני כמובן, יהיה שהמציאות 
היא מאוד דינאמית. אלא שתשובה זו רק מסיטה את החיפוש שלנו מן האידיאולוגיה 
אל המציאות: מהי מציאות זו, מה מכוון אותה— האם יד על־אנושית נעלמה? אם כי 
גורני לא מתמודד עם השאלה הזאת ישירות, יש בתיאור שלו תשובה: המציאות היא 
המאבקים בין מנהיגות אחדות העבודה לבין קבוצות וכוחות אחרים: איכרי המושבות, 
נציגי ההסתדרות הצידנית, העלייה הרביעית, גדוד העבודה, וכיו״ב. מציאותיות, מעשיות, 
פירושן, אם כן, הכרה ביחסי כוחות משתנים בשטח. תשובה משתמעת זו מותירה אותנו 
עם שאלה נוספת: אם להיות מעשי ומציאותי פירושו להכיר ביחסי כוחות משתנים, מה 
זה "לא מעשי", "לא מציאותי"? האם האנשים באחדות העבודה שדבקו באידיאולוגיה 
המקורית לא הבינו, לא ראו מה מתרחש בשטח? האם הבעייה שלהם היתה שכלית־ 
תפיסתית, או פסיכולוגית, או שמא ביולוגית? שוב התשובה טמונה בדבריו של גורני 
עצמו, בהמשך לקטע המצוטט לעיל: 

המפנה ההדרגתי כתפיסה האידיאית לא עבר ללא ויכוח וביקורת מצד קבוצה 
אופוזיציונית להנהגת המפלגה. האופוזיציה, שסירבה לנטוש את התפיסות 
הדוגמאטיות, נטתה להמעיט כחשיבות המעשה הקונסטרוקטיבי. כוועידה 
שנערכה ב~ 3 ו 9 ! הגן הרוב במפלגה על חפיסתו המעשית־ 
הקונסטרוקטיביסטית. (גורני, 23:1973 , הדגשות שלי, ש.ס.) 

ובבן, הבעייה של האופוזיציה איבנה שכלית, ולא פסיכולוגית, ולא ביולוגית: היא מספרית. 
כאן, אם כן, טמון המפתח לקריטריון בו משתמש גורני לקריעת דרגח ה״מעשיות" או 
ה״מציאותיות": מי שניצח, סימן שהיה מציאותי, הידיעה על מי שניצח באה לו, לגורני, 
כמובן, מכך שהוא חי וכותב לאחר המעשה, זוהי דוגמה מובהקת של הסבר פוסט־פקטום. 

קביעת הניצחון, העליונות, כקריטריון למציאות, מעלה שאלות עקרוניות לגבי טיב 
כתיבת ההיסטוריה של גורני ושל שאר המחברים שלנו. אם מציאותי הוא בעל הרוב, 
והמיעוט הוא כלתי מציאותי, הרי ההיסטוריה הופכת להיות תהליך של מחיקת המיעוטים, 
הוצאתם אל מחוץ למציאות. מרגע שפעולה נכשלת, היא נמחקת מן ההיסטוריה, מועברת 
אל הלא־מציאות ההיסטורית; הפעולה האלטרנטיבית, מכיוון שהצליחה, מוכרת כחלק 
מן המציאות. ההישארות בחיים היא המבחן למציאותיות. זהו, כמובן, דרוויניזם היסטורי 
מובהק. אולם הכעייה העיקרית של גישה זו היא שבייסודה עומדת לא רק הנחה מסויימת 
לגבי העבר— אלא בראש ובראשונה הנחה מסויימת לגבי ההווה: בי הקריטריון העיקרי 
לקביעת העליונות בעבר הוא הידיעה למי העליונות כיום. כיוון שהעמדות בהן אנו דנים 
נכתבו בשנים בהן תנועת העבודה היתה בשיא הפרגמטיזם הביצועיסטי שלה, הרי בראייה 
הרטרוספקטיבית של גורני ושאר המחברים שלנו נתפסת כל מגמה בכיוון זה כמציאותית, 
וכל מגמה נוגדת כבלתי מציאותית. לכן גם נקרא ספר דה של גורני כגלוריפיקציה של 
הכן־גוריוניזם, המוצג תמיד כ״מעשי", כ״מציאותי", כבחירה המוכנת מאליה, כמייצג 
את ההתפתחות ה״טבעית" של תנועת העבודה. 

בסופו של דבר, מובילה היסטוריוגרפיה כזו של גורני לשלילת עצמה. אם המציאותי 
הוא הדומינאנטי, כיצד נציג את אחדות העבודה בראשיתה, כאשר לא היתה דומינאנטית; 
או את המגמות שיותר מאוחר נתגלו כדומינאנטיות, כאשר לא היו כאלה עדיין? הברירה 


הערות לסוציולוגיה ההיסטורית של תקופח היישוב 


65 


שמעמיד בפנינו גותי היא לראותן כלא מציאות, כלא הווה, מכיוון שלא היו דומינאנטיות. 
דהיינו, ההיסטוריוגרפיה של גורני איננה מאפשרת לנו לענות על השאלה ההיסטורית 
המעניינת ביותר—כיצד ואיך התרחש השינוי ההיסטורי שתנועת העבודה מייצגת. 

הורוביץ וליסק נוקטים בגישה דומה לזו של גורני, אם כי הס עושים נסיון להתעלות 
מעל ההבחנה בין אידיאולוגיה למעשה. הם עושים הבחנה בין המימד הפונדמנטלי 
והמימד האופרטיבי של אידיאולוגיות, כאשר "המימד הפונדמנטלי מתייחס למטרות 
הסופיות ולאופקים הרחבים של מימוש האידיאולוגיה ואילו המימד האופרטיבי עוסק 
בעקרונות המנחים את הפוליטיקה בפועל״. והם מוסיפים: "הבחנה זו נראית כעדיפה 
מההבחנה בין גישה ׳אידיאולוגית׳ וגישה ׳פרגמטית׳. המימד האופרטיבי גם הוא 
אידיאולוגי מפני שהוא מתייחס לפעולה חברתית מאורגנת ולמערך של רעיונות המשפיע 
עליה״(הורוביץ וליסק, 181:1977 . הדגשה במקור, ש.ס.). לכאורה, יש כאן שתי. למעשה, 
בבחינה של השימוש אשר הורוביץ וליסק עושים בקטיגוריזציה זו, מתברר כי אין זו 
אלא אותה גברת כשינוי אדרת. ניקח כדוגמה את הקטע הבא: 

המשאבים והמאמץ שאפשר היה לגייס לא היו כלתי מוגבלים ולא ענו על 
מלוא תביעותיה של האידיאולוגיה, שהיו מעורבים בה יסודות אוטופיים 
בולטים. עם זאת, השפיעו יסודות אוטופיים אלה על יצירת צורות אירגון 
חברתי יחודיות שנהפכו לסימן היכר של היישוב היהודי כדוגמת הסתדרות 
העובדים, הקיבוץ והמערכת המסועפת של מוסדות לאומיים הפועלים על 
בסיס וולונטרי; אלא שיסודות אלה. שהיו כעלי גוון פונדמנטלי, אי אפשר 
היה לתרגם ללשון של צווי־עשה אופרטיביים, אלא בדרך של ויתורים 
ופשרות. על רקע זה נוצרו סתירות בין התביעות המקוריות של האידיאולוגיה 
וביטוייה הפוליטיים והחברתיים בתהליך ההגשמה. האידיאולוגיה הצרופה 
הוסיפה להיות מכשיר חינוכי בתהליכי הסוציאליזציה הפוליטית ומניע רב־ 

עוצמה להזדהות תנועתית. (הורוביץ וליסק, 1977 : 219 ) 

נשים לב שכמו שאר המחברים, אין הורוביץ וליסק מקפידים על ההבחנה כין אידיאולוגיה 
ואוטופיה, והם משתמשים בשתיהן בערבוביה, אולם לא זו הכעייה העיקרית שלפנינו. 
השאלה המרכזית כאן היא במה עוסק התרגום: אם התרגום הוא הרגום מהמימד 
הפונדמנטלי לאופרטיכי, הרי שהפונדמנטלי איננו הסופי אלא העכשווי; דהיינו. שהסופי 
איננו אוטופיה, במובן של לא קיים כמציאות, אלא מציאותי, במובן שניתן לקיימו 
במציאות. שהרי אם אין זה כך, והסופי הוא כמות שהוא נשמע, דהיינו, מתאים לזמן 
הרתוק, אך לא לכאן ולעכשיו, אין כלל צורך בתרגום. נותרת השאלה מדוע הפשרות, 
ומה הקשר בין תרגום לבין פשרה. אם אי אפשר לתרגם ללא פשרה, פירושו לא שיש 
בעיות תרגום, אלא שיש בעיות ביצוע, הגשמה. מסתבר שהבעיות שבתרגום נובעות לא 
מכך שהמימד הפונדמנטלי של האידיאולוגיה הוא סופי, אלא מכך שיש כוחות חברתיים 
עם רעיונות אחרים. בדרכם הם, חוזרים אם כן הורוביץ וליסק לבעייתו של גורני, המזהה 
מציאותיות עם הצלחה. מה שהצליח (הוגשם תוך כדי פשרה) הוא אופרטיבי <מעשי, 
מציאותי); מה שלא הצליח (לא תורגם) פירושו שהוא פונדמנטלי, אוטופי (לא מעשי, 
לא מציאותי). 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


66 


סבירסקי 


אינטרפרטציה זו מוצאת חיזוק בקטע מאפיין נוסף מתוך הורוביץ וליסק. בדיונם 
בשאלת מקומה של האידיאולוגיה בבינוי המוסדות החברתיים של היישוב, לאחר שהם 
מציינים את מקורה הזר של האידיאולוגיה, הם אומרים: 

תרומתה הסגולית של המערכת הפוליטית והחברתית של היישוב היהודי 
עצמו לאידיאולוגיות של התנועות הפוליטיות שפעלו בקרבו בלטה בעיקר 
בתרגום העקרונות האידיאולוגיים הכלליים ללשון של נורמות פעולה ודרכי 
ביצוע. (הורוביץ וליסק, 1977 : 218 . הדגשה במקור, ש.ס.) 

דהיינו— משם באו האוטופיות: באן, בארץ ישראל, היתה המציאות. האידיאולוגיות היו 
טובות ויפות, אלא שהן היו אוטופיות, בלתי מציאותיות. ברגע בו נתקלו במציאות, צריך 
היה לשנותן (לתרגמן), להופכן למציאותיות יותר, למעשיות יותר (אופרטיביות), 

מצאנו בסקירתנו עד בה, אט כן, שהציונות הסוציאליסטית, הנתפסת על־ידי המחברים 
שלנו כאידיאולוגיה, במובן בו היא מובחנת מן המציאות, מקורה זר, היא איננה מתאימה 
למציאות ה ארץ ־ישראלית, ואין היא יכולה לשמש כפי שהיא להכוונת מהלך החיים 
המציאותיים. יש לשנותה, להופכה לאופרטיבית־מעשית, להתאימה למציאות. בתיאורם 
של המחברים את התהליך הזה הם גם מציינים, בדרך כלל, נקודת מיום: קיצה של 
האידיאולוגיה. ראינו ואת כבר אצל גלעדי וכן אצל ליסק והורוביץ. אייזנשטארט הוא 
הפסקני כיותר כהכרזתו על קיצה של האידיאולוגיה: 

ואולם מובן מאליו שלא ייתכן היה לשמר את האידיאולוגיה במלא טהרתה 
ותמימותה, משעה שהתפתח מבנה מוסדי רב צדדי מתוך הכיתות והתנועות 
החברתיות, עצם כוחה וחיותה של האידיאולוגיה בתקופת העלייה השנייה 
נבע במידה לא מעטה מן ההיקף המוגבל של הקבוצות החלוציות השונות, 

מן העובדה שלא היו מעורבות בבעיות ובצרכים הממשיים של המבנה 
החברתי הקיים ומטוהר האוריינטציות והשאיפות שלהן לעתיד־לבוא. כאשר 
התפתח מבנה חברתי מתקדם, גדול ומגוון, יצר בהכרח קבוצות חדשות, 

וכל אחת מהן העלתה אף היא בעיות והעמידה דרישות משלה בפני משאביה 
של האוכלוסיה. (אייונשטאדט, 38:1967 ) 

המטאפורה האורגאנית בולטת כאן ביותר: כאשר גוף חברתי גדל, מתבגר, מתרחב וצומח, 
אין הוא יכול לחיות עוד על פי אותן מגמות שכיוונו אותו כאשר היה רך בימים. 

מה קורה לאידיאולוגיה משהפסיקה להוות מדריך לפעולה ממשית? היא איננה נעלמת 
כליל. היא הופכת להיות, כפי שראינו אצל הורוביץ וליסק. "מכשיר חינוכי בתהליכי 
הסוציאליזציה הפוליטית ומניע רב עוצמה להזדהות תנועתית". גורל די דומה מצפה לה 
מידי אייזנשטאדט: "בנוסף לשימוש הסמלי שלה. היא גם חודרת ומשפיעה בצורה 
סלקטיבית לכל תחומי החיים בארץ: טיולים בחיק הטבע, הברת הארץ, פעילות בתנועת 
נוער, סגנון לבוש וסגנון חיים בכלל.״ (אייזנשטאדט, 39:1967 ). 

אותה האידיאולוגיה אשר בעשור השני והשלישי למאה היתה היסוד המייסר של 
החכרה היהודית החדשה, הופכת להיות, לאחר שניים־שלושה עשורים, במקרה הטוב 
לסיפורים אותם מספרים לילדים. ובמקרה הגרוע למתחרה של בתי האופנה האירופיים. 
מעגל ההגיון של המחברים שלנו מגיע כאן להשלמתו: האידיאולוגיה אשר התאימה 
לשלב הילדות במישור ההיסטורי— היא אשר גיבשה את הקבוצות הראשונות לפני 


הערות לסוציולוגיה ההיסטורית של תקופת היישוב 


67 


שהגיעו לכלל התמודדות עם ה"מציאות"—נמצאת מתאימה היום לשלב הילדות כמישור 
הביוגרפי, דהיינו, מספרים אותה לילדים ולנערים בשלב בו אין הם צריכים עדיין להתמודד 
עם המציאות. 

לפני שנסיים חלק זה של העבודה. ראוי לעמוד על בעייה נוספת העולה כתוצאה מן 
ההבחנה בין אידיאולוגיה ומציאות: לא רק שבצמד זה המציאות נוטה להיתפס כחוקה 
יותר, כפי שראינו עד כה, אלא שהיא נוטה גם להיתפס כברורה ובידועה יותר. האידיאולוגיה 
היא מורכבת, מפותלת, ניתנת לפירושים שונים ולסילופים. מולה עומדת המציאות, חד 
משמעית, מוכנה להיקרא על־ידי כל אחד המעוניין בכך— אם הוא רק מוכן להשתחרר 
מדעות קדומות אידיאולוגיות. גישה כזו מוצאת ביטוי אצל רוב המחברים שלפנינו, אשר 
מעמידים את עבודותיהם כנסיונות מדעיים לפירוש העבר, מול הכתיבה האידיאולוגית 
שאיפיינה את המשתתפים במעשה, אולם היא מוצאת את ביטוייה כעיקר בסיפרו של 
גלעדי, הנוטל על עצמו לתקן את הדימוי המעוות שרווח בציבור על העלייה הרביעית, 
והנובע, לדעתו, מדעות קדומות. הדרך כה הוא בוחר לעשות זאת היא להראות "מה 
היתה המציאות באמת״. אולם, כפי שיתברר מייד, אין זו מלאכה קלה כלל ועיקר — ולא 
רק בגלל הבעייתיות שבמשימה כזאת, כפי שהיא מוצגת, לדוגמה, על-ידי הסוציולוגיה 
של התודעה, ואשר גלעדי אינו מודע לה כלל. גם על פי כללי המשחק של גלעדי עצמו 
אין הדבר פשוט. עבור גלעדי, ה "מציאות" הינה התפלגות מספרית של הכוחות השונים 
ברגע נתון. על פי זה, הוא בודק אספקטים שונים של החיים בתקופת היישוב, והדימוי 
שהצטייר עליהם במשך השנים, ושופט באיזו מידה הדימוי נבון או לא. ניקח לדוגמה 
נושא מרכזי, המעסיק את גלעדי משך כל סיפרו: מדוע היה הימין חלש כל כך מבחינה 
פוליטית, בעוד שמבחינה כלכלית היה הגורם הדומינאנטי בכלכלת היישוב? הוא מגיע 
לשאלה זו לאחר בדיקה המראה שמירב ההון כתקופת היישוב היה פרסי, ולא לאומי. 
אלא שיש כאן הטעייה עצמית, הנובעת מן התפיסה שהמציאות היא התפלגות מספרית 
פשוטה של הכוחות— תפיסה סטאטית וחסרת משמעות, המתעלמת מכן שב״מציאות" 
יש גם מגמות ושליטה, אשר אינן פועל יוצא ישיר של יחסי כוחות מספריים. על פי 
ספירה פשוטה, ההון הפרטי בתקופת היישוב היה אמנם הגורם הגדול ביותר— אך האם 
היה גם הדומינאנטי? לשם הבהרת הכחנה זו, נזכיר כי בהרבה מן הקורפורציות הגדולות 
בעולם המערבי, דומינאנטיות איננה קשורה בהכרח למספר המניות שבבעלותך. קכוצות 
קטנות, משפתות, שולטות על קורפורציות גדולות למרות שבידיהן אחוז קטן ביותר מן 
המניות, וזאת בגלל ששאר המניות מפוזרות בידי מספר גדול מאוד של בעלים. בכלכלת 
היישוב היה מצב דומה, וגלעדי עצמו עומד על כך: ההון הפרטי היה גדול יותר, אך 
מפוזר כץ מספר גדול של אנשים, בעוד ההון הלאומי היה מרוכז בשליטת תנועת 
העבודה— דבר שאיפשר לה לקבוע מגמות התפתחות במשק כולו, או שליטה כענפים 
בהם בעלותה היתה מצומצת ביותר. אם אנו מעמידים את הדברים כך, הרי שהשאלה 
שמטרידה את גלעדי מפסיקה להיות מעניינת, ובמקומה עולה שאלה אחרת: מרוע, עם 
כל השליטה הכלכלית, ולא רק פוליטית, שלהם, לא הצליחו אנשי תנועת העבודה 
בהגשמת תוכניותיהם המקוריות? 

אם כן, ההבחנה בין אידיאולוגיה ומציאות המנחה את העבודות של כל המחברים 
שלנו בעייתית ביותר, לא רק מנקודת הראות של עצם הא כחנה והקשיים הכרוכים בה, 
אלא גם מנקודת הראות של ניתוח כל אחד מן האלמנטים בנפרד. 


68 


שלמה סבירסקי 


לסיכום פרק זה נאמר כי ניתוח הפרוייקט הציוני'סוציאליסטי בעבודות שלפנינו עומד 
על יסודות מושגיים ותיאורטיים רעועים ביותר. הניתוחים מתבססים על גירסה פשטנית 
של האבחנה המנהיימיח בין אידיאולוגיה ומציאות. על בסיס זה הם מציגים אינטרפרטציה 
של הציונות הסוציאליסטית על פיה לא היה לה מעולם סיכוי רב, בהיותה מערבת רעיונית 
מובחנת מן המציאות, וחלשה ממנה. האבחנה בין המציאות והאידיאולוגיה מובילה 
אותם, מחד, לניתוח חסר חיות ודינאמיות של האידיאולוגיה, ומאידך, לתיאור חד־מימדי 
של המציאות. אולם כעייתן העיקרית של העבודות הללו טמונה לא בכך שהן מייצגות 
גירסה מעוותת של ניתוח מנהיימי, אלא בכך שאין הן מתעלות מעל ניתוח מנהיימי. 
האידיאולוגיה והמציאות נתפסות כנתונים ושאלת המחקר היא מהו תהליך ההתאמה 
ביניהן. כתוצאה מכך אין מגיעים כלל להבנת הציונות הסוציאליסטית כפרוייקט חברתי 
המצוי כל הזמן בתהליך של גיבוש, של ניסוח, של מימוש, כאשר כל צעד בו ייצר הן 
את האפשרות לראייה של צעד אחר, שונה והן את הרצון לגבש את הקיים; כאשר כל 
צעד הוא פתיחה מאבק הן בין הקו בו נעמדים לבין הקו הנראה באופק, והן בין הקווים 
של אנשים וקבוצות שונות: כאשר כל צעד מכשר, על כן, מהות שונה של השלמות 
התודעתית־ חווייתית ששמה ציונות סוציאליסטית. 

העבר כנדבכים בבניית ההווה 

ראיית הפרוייקט הציוני־סוציאליסטי כאידיאולוגיה, והשימוש בהגדרה של אידיאולוגיה 
המבחינה בינה לבין מציאות, מוביל את רוב המחברים שלנו, כפי שראינו, לראות את 
ההיסטוריה כתהליך סלקציה מתמיד, כשהקריטריון לסלקציה נגזר מן הדומינאנטיות של 
זרם אחד בתנועת העבודה כיום. עתה נראה כי צורת פרשנות ואת משתלבת עם מגמה 
כללית יותר של המחברים להסתכל על תקופות שונות בעבר לא כפרקים שאותם יש 
להבין כל אחד בפני עצמו, אלא כנדבכים בבניין של ההווה. גישה זו להיסטוריה איננה 
אופיינית למחברים שלפנינו בלבד: זאת נטייה רווחת ביותר, והיא נובעת מן האמונה 
שפרק ההיסטוריה הנוכחי מייצג את השלב הגבוה ביותר בהתפתחות של המין האנושי. 
רעיון הקידמה שהוא רעיון דומינאנטי בציוויליזציה המערבית, משפיע עלינו לראות את 
כל הקודם לנו כשלב כהתפתחות לקראת הדרגה הגבוהה ביותר־" זו בה אנו מצויים. 
כתוצאה מכך אנו נוטים לראות אנשים וחברות קודמים לא בפני עצמם ובזכות עצמם, 
אלא כאני חסר, בלתי שלם. 

הביקורת הקלאסית נגד תפיסה היסטורית זאת הוצגה על־ידי מרכס במבוא לגרונדריסה, 
במסגרת ביקורת על המתודולוגיה של הכלכלה המדינית הבורגנית, על שהיא נוטה לראות 
קטיגוריות מחשבה בורגניות כקטיגוריות אוניברסליות, תקפות לגבי העבר כפי שהן 
תקפות לגבי ההווה. אומר מרכס; 

החברה הבורגנית היא צורת הייצור ההיסטורית המפותחת והמורכבת ביותר. 
הקטיגוריות המבטאות את היחסי□ בה, את תפיסת המבנה שלה, מאפשרות 
על כן חדירה למבנה וליחסי הייצור של כל המבנים החברתיים שחלפו מן 
העולם, אלה שעל חורבותיהם ועם המרכיבים שלהם היא בנתה את עצמה, 

אלה אשר תלק משרידיהם הבלחי־מוכסיט מצויים עדיין בתוכה. אלה אשר 
מה שהיה בהם ניואנסים בלבד, מצא בתוכה משמעות מפורשת, וכו , . 


הערות לסוציולוגיה ההיסטורית של תקופת היישוב 


69 


באנטומיה של האדם מצוי מפתח לאנטומיה של הקו(", אולם הרמזים 
להתפתחות גבוהה יותר המצויים אצל חיות בלתי־מפותחות ניתנים להבנה 
רק לאחר שההתפתחות הגבוהה יותר כבר ידועה. הכלכלה הבורגנית יכולה 
על כן לספק מפתח להכנת העתיקה, וכד. אך כלל וכלל לא בדרך של אותם 
כלכלנים המערפלים את כל ההבדלים ההיסטוריים ורואים יחסים בורגניים 
בכל הצורות החברתיות. ניתן להבין מס עובד, מעשר, וכד, אם אתה מכיר 
אח הרנטה הקרקעית. אך אסור לראותם כזהים. יתר על כן, כיוון שהחברה 
הבורגנית עצמה איננה אלא צורת התפתחות מלאת סתירות, יחסים שמקורם 
כצורות קודמות ימצאו בה, לעתים קרובות, רק בצורה עצורה, או אפילו 
מעוקמת. למשל, בעלות קומונאלית. לכן, אם כי זה נכון שיש בקטיגוריות 
של הכלכלה הבורגנית אמת היפה לכל הצורות החברתיות האחרות, יש 
להתייחס לזה תוך הסתייגות. הן כוללות אותן בצורה מפותחת, או עצירה, 

או קריקטורית, וכד, אך תמיד עם הבדל מהותי. מה שקרוי הצגת ההתפתחות 
ההיסטורית מבוסס, בדרך כלל, על העובדה שהצורה האחרונה מתייחסת 
אל כל הקודמות לה כאל מדרגות המובילות אל עצמה, ומכיוון שרק לעתים 
רחוקות ורק כתנאים מיוחדים ביותר מסוגלת היא לבקר את עצמה.., היא 
תמיד רואה אותן בצורה חד־צדדית.( 105 ־ 106 ־.ג 197 ; תרגום שלי¬ 
ש.ס.) 

אם אנו ניגשים, אם כן, לניתוח תקופה קודמת עם מושגים שלנו, אלה יעזרו לנו להגיע 
להבנה טובה יותר של אותה תקופה, אך לא להבנה שלמה. ההבנה הטובה יותר מתאפשרת 
מכך שאנחנו יכולים להבחין בתקופה הקודמת ברמזים של התפתחויות אשר באו לכלל 
התגלות מאוחר יותר, ואשד בני התקופה לא היו מודעים להם. אנו יכולים להבחין טוב 
יותר מבני התקופה בהתפתחויות שהיו מצויות בה בכוח אך לא בפועל. אך ההבנה 
השלמה מושגת רק אם אני מתייחס אל התקופה הקודמת בפני עצמה וכמושגיה היא. 
אם אני ניגש אל העבר כנדבך בבניין של ההווה בו אני מצוי, הרי קרוב לוודאי שאמצא 
עצמי אומר דברים אודות ההווה יותר משאני אומר דברים על אודות העבר. 

הספרים אותם אנו סוקרים כולם נוקטים באותה גישה אשר מרכס מבקר בקטע שלעיל: 

הם רואים את תקופת היישוב כנידבך או סידרה של נידככים העומדים בייסוד החברה 
הישראלית כת ימינו. בעשותם כך, מה שהם מוצאים כחברה היישובית איננו אלא סממנים 
של החברה הישראלית בת ימינו. ראינו כבר אספקט אתד של ראייה זאת: שימוש בדפוסים 
דומינאנטיים של היום בקביעת המציאותי בעבר. אך מעבר לכך יש דוגמות רבות אחרות: 
שפירא רואה את כל התקופה כשלב של בנייה איטית על־ידי אנשי אחדות העבודה את 
בסיס הכוח העצום עליו הם חולשים כיום. גורני מדבר על "התפתחות" מתמדת של 
האידיאולוגיה. גלעדי טורח להראות לנו כי העבר היה דומה להווה הרבה יותר מכפי 
שהאגדות הרווחות עליו מראות, ואומר כי בכוונתו "להוכיח כי כבר בסוף שנות ה־ 20 
נקבע במידה רבה דיוקנו ה פוליטי־ ציבורי ואופיו הכלכלי־ חברתי" של היישוב (גלעדי, 
9:1973 ). אולם אח המפתח ואת הביסוס לצורת ראייה רטרוספקטיבית זו של ההיסטוריה 
נמצא אצל הורוביץ וליסק ואצל אייזנשטאדט. הורוביץ וליסק מציינים במפורש שזו 
צורת הניתוח שלהם, בקטע הבא: 


70 


שלמה סבירסקי 


על הפער.., בין הגישה המבנית־תפקודית וניתוח התהליך והשינוי ניסינו 
לגשר באמצעות ניתוח, שנקודת־מוצאו היא המערכת הנחקרת בשיא בשלותה. 

לצורך בחינת התכונות החברתיות השונות שעליהן התמקדה תשומת־לבנו 
השתמשנו בדגם של היישוב כפי שהוא היה בשלהי שנות השלושים ובשנות 
הארבעים. על בסיס תכונות אלו נקבעו המשתנים שהתייחסנו אליהם בניתוח 
תקופות קודמות ותהליכי שינוי מתקופה לתקופה. 

והם מוסיפים לאחר שורות מספר: 

כמסגרת גישה דו עסקנו, איפוא, בבחינת אותן מגמות התפתחות שבניתוח 
רטרוספקטיבי אפשר היה לאמר עליהן שקבעו את דמות המערכת הפוליטית 
של החברה היישובית בתקופת השיא של גיבושה. גישה זו קבעה, כמובן, 

את ברירת העובדות ההיסטוריות שנראו לנו כרלבנטיות לנושא מחקרנו. 
(הורוביץ וליסק, 13:1977 . הדגשות במקור. ש.ס.) 

יוצא שהסוציולוגיה ההיסטורית שלהם עיקרה חיפוש בעבר אחר הגורמים המרכיבים 
של ההווה, כפי שהם ידועים מן ההווה, למותר לציין ששיטה כוו עוסקת בסופו של 
דבר בתיאור— חלקי גם הוא —של השתלשלות עניינים מסויימת; אץ היא עוסקת כלל 
בהסבר של אותה השתלשלות. אין היא מסוגלת לאמר מדוע חלה התפתחות מסויימת 
ולא אחרת. ההבנה ששיטה זו מובילה אליה היא הבנה שמשחק "פאזל" מספק, דהיינו, 
הידיעה כיצד החלקים מרכיבים את השלם. במקרה שלנו משחק ה"פאזל" מיוחד במינו: 
מדובר למעשה בסידרה של "פאזלים", כל אחד מתאר תקופה היסטורית נתונה. היכולת 
להרכיב כל "פאול" כרוכה לא בהבנת מידת ההתאמה של כל מרכיב למרכיבים האחרים, 
אלא בידיעה מי מן המרכיבים מופיע ב״פאזל" המאוחר יותר— כאשר המפתח הסופי 
מצוי בידי בעל ה "פאזל" האחרון בסידרה. 

ההנחה שחברה היא ישות המגיעה ל״בשלות" מצוייה גם אצל אייזנשטאדט. אצלו 
בא הדבר לידי ביטוי כמסגרת הניתוח הכללית שהוא מאמץ לעצמו, המסגרת של 
המודרניזציה. כדבריו, כוונתו היא לערוך ניתוח של "התפתחותה של החברה הישראלית 
כמקרה אחד של גיבוש חברות מודרניות״(אייזנשטאדט, 4:1967 ). המאפיין הבסיסי של 
מחקרי מודרניזציה הוא שהתוצאה הסופית ידועה מראש. זה מתברר מעצם המושג 
המרכזי: מודרנית הינה החברה שלי. החברה בה אני חי, מודרניזציה פירושה התפתחות 
לקראת מה שהנני כיום. אייזנשטאדט יודע כבר בראשית מחקרו מה דמותה של חברה 
מודרנית— מידה גבוהה של דיפרנציאציה, יכולת לקלוט שינויים, וכד <שם, 1 ). בעזרת 
ידיעה זאת הוא מסוגל לעקוב אחר תהליך הרכבת ה״פאזל" הסופי, כשהוא מציץ מדי 
פעם אלו מרכיבים נשארים, ואלו מוצאים אל מחוץ למשחק, כפי שראינו בקטע המצוטט 
לעיל. בו אמר שהאידיאולוגיה הטהורה לא יבלה להשתמר לאחר התפתחות של מבנה 
מוסדי מגוון וגד. הווי אומר, האידיאולוגיה הטהורה, שהתאימה ל״פאזל" קודם, איננה 
מתאימה עוד לזה בו אחד מן המרכיבים הוא מבנה מוסדי מגוון, ועל כן היא מוצאת. 
אין הוא מסביר מדוע איננה מתאימה: הוא רק קובע את ההתאמה, על פי התמונה הסופית 
המצרייה בידיו. 

נוסיף כאן שמקורה של גישתם של אייזנשטאדס והורוביץ וליסק בניתוח הסטרוקטור־ 
פונקציונלי הפארסוניאני. ניתוח זה מבוסס על ההגדרה של חברה כמערכת ( 5 ת 50 ז 0 < !, 


71 


הערות לסוציולוגיה ההיסטורית של תקופת היישוב 

1950 ). הגדרה זו מובילה לקשיים בטיפול בהיווצרות של מערכת. דהיינו, בשלב בו אין 
עדיין מערכת, לכאורה: אין אני יכול לעשות ניתוח של "אין מערכת" אלא על-ידי ציון 
מערכת, גם אם במצב היולי. לכן הנטייה להיתפס לדבר הניתן לזיהוי בבירור כמערכת. 

בנקודה זאת יש להעלות מוטיב החוזר בכתבים שלפנינו — מוטיב היכול להיות מוצג 
כהגנה בפני הביקורת שזה עתה העלינו: האוריינטציה העתידית של אנשי העליות 
הראשונות בכלל, ושל אנשי תנועת העבודה בפרט. עשוי לעלות טיעון שאנשים אלה, 
שעיניהם היו נשואות כלפי העתיד, כשהם עסוקים כבניית חברה חדשה, שונה, יש לשפוט 
או למדוד על פי התוצר המוגמר שלהם, ולא על פי "שלבי הביניים". אלא שטיעון זה 
איננו יכול להווה הגנה. אם נשפוט את אנשי תנועת העבודה על פי תוצר המצוי בנקודת 
זמן המאוחרת בעשרות שביס מזו שבה החלו בפעולתם, הרי עולה מייד השאלה היכן 
הם חיו משך השנים הללו. הרי אי אפשר להתייחס אל אנשים כאילו הם מצויס כחלל 
חברתי, דהיינו, שכל אותן שנים בהן החברה (המוגמרת) לא התגבשה, הם היו מצויים 
בתוך "לא חברה". אין תנועה חברתית השואפת ליצירת חברה חדשה דומה ליחידה 
צבאית אשר עליה מוטלת המשימה להשיג יעד מסויים. במקרה של היחידה הצבאית, 
כל צעד וכל פעולה מכוונים להשגת היעד, והשגתו של זה מהווה את מיצוי הפעולה 
כדלה: הוא "תוכן החיים" למשך זמן הפעולה. עם השגת היעד, נפנית היחידה לפעולות 
אחרות. בתנועה חברתית בה משתתפים עשרות ומאות אלפי אנשים, משך עשרות שנים. 
היעד שונה, משך הזמן שונה, ועל כן דרך הניתוח שונה. היעד איננו נקודה ספציפית 
ומוגדרת, וסופית. כמקרה של התנועה הציונית עלול החוקר לטעות ולראות בהשגת 
העצמאות המדינית—יעד ספציפי, מוגדר, וסופי, במובן וה שעם השגתו אין הוא מהווה 
עוד יעד—כמטרת התנועה, ועל פי זה לנתח את כל תקופת היישוב. זה עשוי להיות 
היעד מנקודת ראות של ההיסטוריון של הדיפלומטיה, אך לא מנקודת ראות של הסוציולוג: 
עבור זה היעד הוא "חברה חדשה". כיוון שאץ זו מטרה סופית (חברה מתחדשת כל 
הזמן) נקודת ההתחלה של הניתוח לא יכולה להיות "סוף" כלשהו, אלא דווקא ההתחלה. 
מהרגע שהתנועה קמה והחליטה להקים חברה חדשה, הרי כל פעולה שלה היא חלק 
מאותה חכרה, שאם לא כן, הריני מניח שהפעולות החדשות הולכות ומצטברות עד 
שיגיעו אל סף כלשהו שמעבר לו "פורצת" החברה החדשה, כעוד שכל זמן ההצטברות 
הייתי מצוי בחכרה הישנה. דהיינו, מהרגע בו החלה התנועה בפעולתה, יכול הסוציולוג 
לעשות ניתוח של פרודוקציה ורה־פרודוקציה. ההזדירקות למודל המושלם של חברה, 
ל״מוצר מוגמר״. מוציאה אותנו מתחום הסוציולוגיה לתחומים זרים— חקר ביצועים, 
הנדסה, וכיו״ב— שאינם יכולים לתרום להבנתנו אח העבר שלנו. 

ה"יישוב" כיחידת ניתוח 

נקודה אחרונה בביקורתנו את העבודות הללו נוגעת ליחידת הניתוח הבסיסית אותה הס 
גורסים לצורך דיונם. עבור כולם יחידת הניתוח היא היישוב היהודי כארץ ישראל. 
אייונשטאדט פותת את סיפרו בקביעה כי מטרתו לערוך ניתוח שיטתי של התפתחות 
היישוב היהודי בארץ ישראל; במהלך הניתוח, הוא שם את הדגש בצורה כמעט בלעדית 
על התפתחויות פנימיות של היישוב היהודי. התפתחויות מחוץ ליישוב, אשר סביר להניח 
כי היחה להן השפעה על דפוסי פעולה בתוך היישוב— בעיקר בקרב התפוצה היהודית, 
כמדיניות המנדט הבריטי, ובקרב האוכלוסיה הערכית של ארץ ישראל— אינן מהוות 



72 


שלמה סבירסקי 


חלק מן הסכימה האנליטית שלו. הורוביץ וליסק מודעים יותר לקיומם של גורמים אלה, 
אך טיפולם בהם אינו שונה; הם מכריזים עליהם כעל "מערבות חיצוניות" המהוות 
מרכיבים של הסביבה כה המרכז— קרי, הנהגת היישוב היהודי—פועל, ומכאן ואילך 
הם ממקדים את הניתוח שלהם באופן כמעט בלעדי בהתפתחויות פנימיות ביישוב היהודי 
(הורוביץ וליסק, 221:1977 ), 

התיאוריה הסוציולוגית הקלאסית ראתה בכל "אומה־מדינה" יחידה חברתית 
דיסקרטית — ״חברה״ — העומדת לצידן של יחידות חברתיות אחרות כעולם. תפיסה זו 
משותפת הן למרכסיזם הקלאסי והן לגישות לא מרכסיסטיוח. אולם, הניסוח הבולט 
ביותר של התפיסה ניתן על־ידי פארסונס, במושג ה״מערכת החברתית", אותה הציג 
כיחידת הניחוח המאקרו־סוציולוגי הבסיסית, ואשר חופפת, במציאות, "אומה־מדינה" 
אחת. הדגם הקונקרטי ל״מערכת החברתית" של פארסונס היתה ארצות הברית. בתפיסה 
זאת יש אומנם התחשבות ביחידות חברתיות אחרות, אך רק בתורת השפעות "מחוץ 
למערכת". להשפעות אלו חשיבות שולית בלבד כיחס לתיפעול המערכת. הדברים 
החשובים באמת— קביעת המטרות, עיצוב מערכת התפקידים הבסיסית, הינם תוצר של 
יחסים ופעולות תוך־מערכתיות( 950 ! ,צו $01 ז 3 י 1 ). מול תפיסה זאת קמה בשנים האחרונות 
ביקורת הטוענת כי הניתוח הסוציו־פוליטי המסורתי המבוסס על מחקר של "חברות" 
דיסקרטיות מחטיא היבט חשוב ביותר של היחסים החברתיים בעידן המודרני, והוא — 
שרבות מחברות אלה קשורות הדדית במערכת קפיטליסטית עולמית, שההשתתפות בה 
קובעת לא רק את סוג היחסים בין היתירות החברתיות השונות, אלא גס את אופיו של 
המבנה בתוך כל אחת מהן, מייצגי גישה ואת, ובראשם א.ג. פראנק, וע. וולרשטיין, 
ממקדים את הניתוח שלהם במערכת עולמית זו, ובוחנים כיצד משתתפת כל יחידה 
חברתית בו, ובאיזו דרך משפיעה השתתפות זאת על המבנה הפנימי שלה. 

בקיצור רב, הטיעון הקונקרטי של גישה זאת — הידועה כגישת התלות — הוא כדלקמן: 
התפתחות הקפיטליזם בן ימינו כרוכה במבנה מיוחד של יחסים בין־לאומיים אשר בו 
יכלו מספר חברות מערב־אירופיות להקדיש את מאמציהן לצבירת הון, לפיתוח התעשייה 
והמדע, לטיפוח מעמד של כוח עבודה מקצועי, ולחיזוק המבנה המדיני שלהן, בעוד 
שחברות אחרות כפריפריה של אירופה המערבית סייעו להן בתהליך זה בכך שהתרכזו 
כייצור מזון וחומרי גלם המיועדים לייצוא. התהליך היה מלווה בהתפתחות של מעמדות 
אשר היו מעוניינים בחיזוקו של קשר בין־לאומי זה, ובאכיפת משטרי־עבודה שיאפשרו 
אותו. עלייתו המוצלחת של הקפיטלידם פירושה היה שבירול ראשוני זה הפך להיות 
חלוקת עבורה בין־לאומית מורכבת ביותר, שבה עמדו לרשות המרכז מרבית ההון, 
טכנולוגיה ברמה גבוהה, ריכוז גבוה של כוח עבודה מקצועי, ומערכות פוליטיות איתנות 
שאיפשרו לו לקבוע אח הדרכים להמשך פיתוחו של הקפיטליזם ולאכוף אותן על 
המדינות שבסריפריה. אלו מצידן הוגבלו למילוי תפקידים משניים, כגון הספקת חומרי 
גלם או מצרכי סזון, בלא שתהיה להן היכולת לצבור הון, לפתח בסיס סכנולוגי־מדעי 
עצמאי, לקבוע את זרימת ההשקעות וקצב הפיתוח. יכולתן הפוליטית לקבוע את מהלך 
החיים הקולקטיביים הוגבלה וגורלן נעשה תלוי בפעולות ובהחלטות שנעשו במרכז. 

בקיצור, מיקומה ותפקידה של "חברה" במערכת הקפיטליסטית העולמית עוזרים 
להסביר לא רק יחסים חיצוניים שלה, אלא גם אספקטים מבניים־פנימיים מרכזיים שלה; 
טיבו של תהליך הייצור, המבנה המעמדי, אופי המערכת הפוליטית, אפשרויות הפיתוח, 
וכוי. פירושה של גישה זו איננו דווקא העתקת נקודת הכובד של הניתוח מכל יחידה 





הערות לסוציולוגיה ההיסטורית של תקופת היישוב 


73 


חברתית בפני עצמה אל "מערכת" אבסטרקטית, או אל החברות המהוות את מרכז 
המערכת הקפיטליסטית. דוס סנטוס, אחד ממנסחי הגישה, קובע: 

יש לגשת לניתוח מצב לאומי על״ידי איבחון התנועה הספציפית שלו. את 
המצב הבין־לאומי בו מתרחשת התנועה הזו יש לראות כתנאים כלליים אך 
לא כדמיורג(יוצר עולמות) של התהליך הלאומי, מכיוון שהאלמנטים כתוך 
האומה הם אלה הקובעים את האפקט של המצב הבינלאומי על המציאות 
הלאומית. יהיה זה קל מדי להחליף דינמיקה פנימית בדינמיקה חיצונית. לו 
היה הדבר אפשרי, כי אז יכולנו לחסוך מעצמנו את לימוד הדיאלקטיקה 
של כל תנועה בתהליך הגלובאלי, ולהשתמש כמקומה כפורמולה כללית 
ומופשטת לניתוח המצבים הקונקרטיים השונים.( 1973:72 , 85111105 130$ ). 

על מנת להבהיר עד כמה דינמיקה חיצונית אינה מספיקה, הוא קובע: 

"שליטה חיצונית" הינה, עקרונית, בלתי ניתנת לביצוע. שליטה הינה בת 
ביצוע רק כאשר היא מוצאת תמיכה בין אותן קבוצות מקומיות הנהנות 
ממנה. <שם, 78 ) 

דוס סנטוס מבהיר גם מה פירוש "תנאים כלליים": 

מצב מתנה קובע את הגבולות ואת האפשרויות של פעולה ושל התנהגות 
של בני אדם. כעומדם מול מצב כזה, יכולים הם לבחור בין האלטרנטיבות 
השונות שהן חלק מן המצב המתנה, או שהם יכולים לנסות לשנות את 
המצב המתנה עצמו. (שם, 77 . תרגום שלושת הקטעים שלי. ש.ס.) 

אם נרצה להבהיר לעצמנו גישה ואת, פירושה שעלינו לראות בני אדם כפרטים וכקבוצות, 
כפועלים במלוא מובן המלה — אך לזכור שהמצב החברתי־היסטורי בו הם פועלים כולל, 
מאז עליית הקפיטליזם, לא רק את מה שמצוי כמסגרת הגבולות של "חברתם", אלא גם 
מעבר להס, וואת כגלל האופי העולמי של השוק הקפיטליסטי. 

המחברים בהם אנו דנים נוקטים, כפי שאמרנו, בקו הניתוח המסורתי. הדבר בא לידי 
ביטוי ממצה, כפי שראינו, אצל אייזנשטאדט: מוקד הניתוח שלו הוא התפתחות החברה 
היהודית כארץ ישראל, והוא עושה זאת בראזתו חברה זאת כ״אחה מני חברות מודרניות 
רבות". העולם, לדידו של אייזנשטאדט, מורכב מחברות דיסקרטיות שונות. חלקן מודרניות 
וחלקן לא. לחברות המודרניות קווי יסוד מבניים דומים, למרות שכל אחת מהן עברה 
דרך משלה לקראת המודרניות. החברות הלא מודרניות שואפות להיות מודרניות, ומצויות 
כיום בתהליך של מודרניזציה. מדוע לחברות המודרניות קווי יסוד מבניי□ דומים; מדוע 
רוצות החברות הלא־מודתיות להיות למודרניות; מדוע עצם ההבחנה בין מודרניות 
ללא־מודרניות—לשאלות אלו אין לתפיסה של מודרניזציה תשובה המתבססת על קשרי 
הגומלין כין התופעות השונות. התשובה הניתנת מבוססת על הפרדה בין מקרה למקרה. 
מתוך הנחה ראשונית וא־פריורי שמדובר כאן בתהליכים נפרדים, עוסקים מחקרי 
המודרניזציה ב״מחקר משווה"— מחקר בו החוקר בודק כאיזו מידה חלות תופעות דומות 
בשתי חברות נפרדות. זאת על מנת להגיע לניסוח של הכללות אמפיריות שתאפשרנה, 
בסופו של דבר, קביעת חוקים סוציולוגיים אוניברסליים. 


74 


שלמה סבירסקי 


על סי הגיון זה, שוני הוא סימן להפרדה. אם אני מוצא בחברה אחת מידה גבוהה 
של ידיעת קרוא וכתוב, ובשנייה מידה פחותה, אראה בכך הוכחה לכך כי כל אחת מהן 
שייכת לסוג שונה של חברות— הראשונה למודרניות, השנייה ללא־מודרניות. שוני זה 
יוריד מן הפרק אפשרות של קשר בין שתי התופעות. ההגיון ההשוואתי המחפש הכללות 
לא יוביל אותי לשאול שמא הרמה הגבוהה של ידיעת קרוא וכתוב בחברה האחת מוסברת, 
לפחות חלקית, על-ידי הרמה הנמוכה בחברה השנייה — ולהיפך. ההגיון של גישת התלות, 
לעומת זאת, יוביל אוחי לחפש קשר בין מיקומה של כל אחת משתי החברות במערכת 
הקפיטליסטית העולמית, לבין רמת הפיתוח של מוסרות החינוך. דוגמה ברורה ומוכרת 
יותר היא רמות שכר: בעומדו מול רמות שכר שונות בשתי חברות, יסתפק איש 
המודרנידציה בסיווגן של השתיים לקטיגוריות שונות. גישת התלות, לעומת ואת, תשאל 
באיזו מידה מיקומה של כל אחת מן השתיים בשוק העולמי קובע את רמות השכר 
השונות— מקבע על ידן. 

קיצורו של דבר, ההגיון של התפיסה בה נוקטים המחברים שלפנינו אומר שבעומדנו 
מול שחי חברות, הניחוח הסוציולוגי יתמקד באיכתון קווי יסוד מבניים, ובהשוואה 
ביניהן. מידת הדמיון בין החברות תקבע את סיווגן, באותה קטיגוריה או בקטיגוריות 
שונות. השוני כין חברות בא לחוק את ההפרדה המונחת לגביהן — בעוד שדמיון איננו 
מבטל אותה. יחידת הניתוח הבסיסית נשארת ה״חברה". 

ההגיון של גישת החלות דורש חיפוש קשרים בין תופעות בחברות שונות, מתון 
הנחה שהקפיטליזם מאופיין בכך שהוא חובק חברות רבות, ושהתהליכים המרכזיים כו 
כרוכים בפעולות שונות ורבות המתבצעות בחברות שונות ורבות. הקפיטליזם איננו אבי 
כל השמי או כל הדמיון בין חברות, כמובן. אך היות פעולתו חובקת עולם קוראת לנו 
לבדוק את הקשרים בץ מגמות בארצות שונות בכל הנוגע למרכיבים הבסיסיים שלו— 
ייצור תעשייתי, טכנולוגיה ומדע, מוסדות מדיבתיים. גיבוש מעמדי, רמות שכר, רמות 
חינוך פורמלי, וכיו״ב. 

ההגיון של גישת התלות מעמיד בספק את האפשרות לבצע בחינה של התפתחות 
היישוב היהודי בארץ ישראל מתוך התרכזות ביישוב זה כשלעצמו, כאשר גורמים 
הקשורים בו ישירות, כגון המנדט הבריטי, העם היהודי, והערבים הארץ־ישראליים 
מוכנסים לתמונה רק כגורם "חיצוני". על מנת שלא תהיה טעות בכוונתנו, נבהיר כאן 
שאין המדובר בדיון בתולדות התנועה הציונית כתנועה מדינית אשר הביאה להקמתה 
של מדינה יהודית עצמאית בישראל. לכל מוכן שדיון כזה איננו אפשרי בלא להביא 
בחשבון את האינטרסים של הבריטים, המאבקים עם התנועה הלאומית הערבית, תמיכת 
העם היהודי בתפוצות, וכיו״ב. הכוונה היא לדיון בהתגבשות המבנה החברתי של היישוב 
היהודי בארץ ישראל. ליתר דיוק — בטיב החברה שהתנועה הציונית הקימה בארץ ישראל. 
נראה לנו כי דיון בזה לא ביתן לערוך בלא להביא בחשבון את מיקומו של היישוב היהודי 
במערכת רחבה יותר, תוך שאנו רואים במערכת רחבה זו לא את המקור לבל התהליכים 
הפנימיים ביישוב, אלא את ה״מצב המתנה", בלשונו של דוס סנטום, שבתוכו פעלו אנשי 
היישוב. 

לצורך הבהרת הדברים, נעיר מספר הערות באשר לדרך טיפולם של המחברים שלנו 
בשלושה גורמים: העם היהודי, המנדט הבריטי, והאוכלוסיה הערבית בארץ ישראל. 
עיקר הערותי יתייחס לטיפול בשאלה הערבית. 


הערות לסוציולוגיה ההיסטורית של תקופת היישוב 


75 


העם היהודי, כאמור, מוצג כמצוי מחוץ למערכת הרלבנטית לניתוח היישוב. הורוביץ 
וליסק מונים כמערכות חיצוניות את השלטון הבריטי, את האוכלוסיה הערבית, ו״נוסף 
לכך, ובמובן מסויים, גם המערכת של התנועה הציונית בתפוצה" (הורוביץ וליסק, 
221:1977 ). נשים לב לעובדה שהם מצמצמים את הדיון לתנועה הציונית— ולא לעם 
היהודי כולו. העם היהודי נכנס לתוך הדיון רק כאשר יש גל עלייה — אלא שאקט העלייה 
הופך אח העולים מגורם חיצוני לגורם פנימי, וכך מתמקד הדיון בקורות העולים בתוך 
המערכת, מבלי שנלמד דבר על ה״חוץ". בדומה לדיון באידיאולוגיה, השם נכנס לניתוח 
של המחברים שלנו רק כמקור מיסתורי של תשומות לתוך הכאן: מרגע שהתשומה 
נכנסה, אין להם יותר עניין בשם. אלא ששני שיקולים חייבים להביא להטלת ספק בגישה 
זאת: ראשית, העם היהודי נכנס לתמונה לעתים קרובות מדי— חמש פעמים, אם נספור 
על פי מנין העליות הגדולות, במשך ששים שנה. שנית, וחשוב יותר, לעליות הללו יש, 
לעתים קרובות, השפעה מכרעת על כיוון התגבשותם של דפוסי פעולה בארץ. דיונם של 
רוב המחברים שלנו בהשפעות של העלייה הרביעית הינו דוגמה טובה לכך. ודאי שכך 
הדבר לגבי תהליכים קצרי־טווח, כגון גיאות או שפל כלכליים, כפי שהדבר בא לידי 
ביטוי בדבריו של גלעדי על תקופת העלייה הרביעית: 

התלות של ההתפתחות הכלכלית, לפחות בסקטור היהודי, בכניסת אנשים 
והון מחו״ל, הגבירה את רגישותה של הארץ לגורמים חיצוניים הקובעים 
מימרי יבוא זה. מאחר וגורמים אלו היו תלויים כמצב העם היהודי בגולה, 

הרי התוצאה היתה שהתמורות המחזוריות החריפות שציינו את הכלכלה 
הארץ־ישראלית, היו תוצאות תהליכים חיצוניים יותר מפנימיים. עם התגברות 
העלייה תלה גיאות כלכלית ואילו עם צימצומה בא משבר כלכלי, או לפחות 
נסיגה חמורה. (גלעדי, 14-13:1973 ) 

כאשר השם הוא בעל השפעה רבה כל כך על הכאן, ולעתים קרובות כל כך, הרי שמתעורר 
ספק אם ניתן עוד להמשיך בניתוח תוך הפרדה זו: סביר יותר להרחיב את יחידת הניתוח, 
כך שהשם יהפוך לחלק אינטגרלי של כאן רחב יותר. האלטרנטיבה אשר המחברים שלנו 
מציגים היא ראיית ההיסטוריה הישראלית כהתפתחות אורגאנית, טבעית והדרגתית של 
ה״חברה הישראלית" כפי שעוצבה באופן היולי בתקופת העלייה השנייה, כאשר העליות 
הבאות אחריה "משתלבות", מי פחות טוב, מי יותר טוב, במסגרתה. 

סיכומו של דבר, הבנת העליות השונות והשפעתן תהיה שלמה רק כאשר נראה את 
העולים כפועלים ( 5 ־ 0101 \/) בפני עצמם, ולא כתוספת חיצונית לחברה הישראלית. לשם 
הבנתם כפועלים בפני עצמם יש לדעת את מוצאם— ולצורך זה יש לכרוך את ניתוח 
ההתפתחויות כארץ עם ניתוח ההתפתחויות במושבות היהודית השונות. 

באשר להתנהגותו של השלטון הבריטי בארץ ישראל, הרי שהיא מוצגת בדרך כלל 
כעמידה מן הצד בכל אשר נוגע למהלך החיים הפנימי של היישוב היהודי (וגם של 
הערבים) תוך שמירה על האינטרסים הבריטיים החיוניים בלבד. כך, למשל, דאגו לפיתוח 
רשת כבישים ומסילות רכבת, ולשמירה על הסדר הציבורי. לכן גם השפעתו נתפסת 
כמוגבלת ביותר: אליבא ראייזנשטאדט, היא ניכרה בעיקר בתחום הליגלי ובתחום 
התרבותי, בייחוד בכל הנוגע לאוריינטציה תרבותית אל המערב(איידנשטאדט, 967 ! : 49 ). 
צורת פעולה זאת של השלטון הבריטי מוצגת בדרך בלל ללא הסבר כלשהו, כאילו זאת 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


76 


שלמה סכירסקי 


צורת פעולה צפוייה ומובנת מאליה של מעצמה קולוניאלית. צורת פעולה זאת משתלבת 
יפה, כמובן, במסגרת התיאורטית הכללית של הניתוח, הרואה בבריטים גורס חיצוני 
למערכת החברתית של היישוב. אלא שספק אם מיעוט הפעולות של הבריטים בארץ 
מהווה בסיס מספיק לראייתם כגורם חיצוני. מול מיעוט הפעולות שלהם בארץ, עומדות 
פעולות רבות במקומות אתרים בהם שלטו. במקומות אחרים לא הסתפקו הבריטים 
בשליטה גרידא, אלא ביצעו השקעות במסתר, בתעשייה, בכריית חומרי גלם, בגידול 
סוגי מזון— פעולות שהיו כרוכות בשינויים מרחיקי לכת במכנה החברתי של אותן 
ארצות. עצם העמדת האפשרות של פעילות בריטית דומה בארץ ישראל מעמידה בספק 
את היכולת לראותם כ״חיצוניים" למערכת. 

על כן, הצעד הנכון הוא הבנת מעמדה של אנגליה כמערכת הקפיטליסטית העולמית, 
מגמות הפעולה של אינטרסים שונים בתוך אנגליה, וכל ואת תוך התייחסות ספציפית 
לפריפריה האימפריאלית, מתוך נסיון להבין את מגמות הפעולה של הבריטים בארץ 
ישראל. נניח, לדוגמה, שהאינטרס הבריטי העיקרי בארץ ישראל היה שליטה מירבית על 
דרכי האספקה של הנפט, ושלא היו בבריטניה כל אינטרסים שחתרו לפיתוח תעשייתי 
של הארץ. במצב כזה, מסתברת ה״פעילות המועטה" של הבריטים בארץ, אולם אין זאת 
אומרת שהם היו חיצוניים למערכת. זה רק אומר שהגדרה ואת של האינטרסים הבריטיים 
בארץ איפשרה ליהודים מרחב פעולה נרחב למדי בכל הנוגע לעיצוב הדפוסים החברתיים 
שלהם. לא נתקשה לדמיין לעצמנו מצבים בהם, גם בתנאים אלה, היו הבריטים עוברים 
מ״מיעוט פעולות" ל״הרבה פעולות": מציאת נפט בארץ על־ידי חברות יהודיות בבעלות 
מקומית בלעדית, או תוך שיתוף עם הון זר לא בריטי; או התגבשות של הסתדרות 
עובדים דו־לאומית ואנטי־אימפריאליסטית. 

נעבור לתחום הדיון האחרון— הקשר בין היישוב היהודי לבין הערבים בארץ ישראל. 
עבור המחברים שלנו שני אלה היו "חברות" נפרדות, והם רואים את הערבים כגורם 
חיצוני בהסברת ההתפתחות החברתית של היישוב היהודי. גלעדי מנסח את היחס כך: 

על אף הקשרים בין הסקטורים — אפשר לראותם כנפרדים. האחד, הערבי, 

הקיף את רוכה הגדול של האוכלוסיה, ורמתו מפגרת בחלקה העירוני, 
ופיאודלית למחצה בחלקה הכפרי. השני, היהודי, הצטיין בדינמיות וכשיעור 
גידול מהיר. היחסים בין שני הסקטורים התבטאו בעיקר כקניית מוצרים 
ושירותים ערביים על־ידי יהודים, ועל־ידי כך נוצרה תנועת אמצעי־תשלום 
מהיישוב היהודי ליישוב הערבי. (גלעדי, 13:1973 > 

אייזנשטאדט "פותר" את שאלת הקשר בין העדביט ליהודים בכך שהוא מקדיש פרק 
נפרד, כסוף סיפרו, לדיון בערכים. הפרדה זאת מובלטת בכך שלאורך הספר עצמו אין 
הדיון בגיבוש הדפוסים המוסדיים של החברה היהודית עוסק כלל וכלל בערבים. למותר 
לציין ש״הפתרוך של פרק נוסף ונפרד מהווה התחמקות מדיון שיטתי בשאלת הקשר 
בין שני העמים בארץ ישראל. 

הורוביץ וליסק הם היחידים המתמודדים ישירות עם השאלה של הקשר בין היהודים 
לערבים בתקופת היישוב. הם מקדישים לשאלה פרק מיוחד, שהוא הפרק התכני הראשון 
בסיפרם. שארית הדיון תתמקד, לכן, בניתוח שלהם. הורוביץ וליסק טוענים שתחת שלטון 
המנדט הבריטי בארץ ישראל צמחה חכרה דואלית, דהיינו, מסגרת בה שני הלאומים 
פיתחו שתי מערכות חברתיות נפרדות. תוך פיתוח טיעונם, אומרים הם שדגמים תיאורטיים 


הערות לסוציולוגיה ההיסטורית של תקופת היישוב 


77 


שפותחו להבנת מצבים רב לאומיים אחרים אינם תופסים בארץ ישראל, דגמים שפותחו 
לגבי חברות הטרוגניות מבחינה אתנית או דתית, אך הומוגניות מבחינת רמת המודרניזציה, 
אינם תקפים בארץ כגלל ההבדלים הגדולים ברמת המודרניזציה בין יהודים וערבים. 
מאידך, אי אפשר להשתמש בדגם של ארצות קולוניאליות, "שכן דגמים אלה מתארים 
בדרך כלל חברות שבהן קיימת מערכת כלכלית משותפת בין הגורם המפותח והגורם 
הפחות מפותח של האוכלוסיה״(הורוביץ וליסק. 9:1977 !). עיקר המאמץ של הורוביץ 
וליסק מופנה להכאת ראיות לקיומן של מערכות כלכליות, חברתיות ופוליטיות נפרדות. 
אולם אם נבחן את הראיות שהם מביאים, נגלה כי רובן מתייחסות לתחומים ותכנים של 
שוני בין הערבים ליהודים: היהודים היו יושבי עיר ברובם, ואילו רוב הערבים היו תושבי 
כסר; רמת השכר של היהודים היתה גבוהה מזו של הערבים; רמת החיים של היהודים 
היתה גבוהה מוו של הערבים; רמת החינוך של היהודים היתה גבוהה מזו של הערבים; 
רמת המיסוד הפוליטי של היהודים היתה גבוהה מדו של הערבים; מנגנוני ויסות 
הקונפליקטים של היהודים היו חזקים מאלה של הערבים <שם, 21 ־ 33 ). 

מובן שכל אלה אינם מראים על הפרדה, המונחת ביסודה של דואליות— אלא על 
שוני בלבד. אך לא רק זאת. רוב תחומי השוני המוזכרים הינם תחומים שהתקיימו מרגע 
הגיעם של היהודים לארץ. התרכזות בהבדלים מסיטה את הורוביץ וליסק מהתמודדות 
עם השאלה המרכזית, והיא הדינמיקה החדשה הנוצרת בארץ עם כניסתו של גורם חדש, 
שהוא גם מודרני, גם מביא איתו הון— דהיינו, כלכלת שוק קפיטליסטית־אירופית. 
ההתרכזות בהבדלים בין שתי האוכלוסיות בנקודת זמן כלשהי(זו החביבה על הורוביץ 
וליסק היא תקופת מאורעות 1939-1936 ) לא תגלה את הדינמיקה הזאת. ההיסטוריה של 
ההתפשטות האירופית מלמדת אותנו שפעולתו של ההון היתה לקשור בין הכלכלה 
האירופית לבין הכלכלה המקומית קשר אשר אינו מבטל את השוני בין שתי החברות; 
להיפך — השוני הוא אשר הבטיח את כדאיות הקשר, לפחות מנקודת הראות של האירופים, 
ולכן הקשר היה בדרך כלל כזה שהבטיח את המשכיותו של השוני. שוני כשלעצמו, על 
כן, איננו יכול להוות קריטריון להפרדה. 

לאחר סקירת ההבדלים השונים בין שתי האוכלוסיות, מסכמים הורוביץ וליסק כי 
"מציאותן של שתי אוכלוסיות כה שונות זו מוו באותה מסגרת טריטוריאלית תיתכן 
באחת משתי דרכים: זו מעל זו או זו כצד זו (שם, 33 . הדגשות במקור. ש.ס.). שחי 
אלטרנטיבות אלה ממצות, אולי, אם המדובר במשחקי קוביות, אך אין הן בהכרח ממצות 
אם מדובר בחברות אנושיות, יכולות להיות שתי חברות המצויות זו בצד זו מבחינה זו 
שיש ביניהן הפרדה טריטוריאלית, פוליטית ותרבותית, אך יחד עם זאת קשורות זו בזו 
במובן שקיימת אי מתפתחת ביניהן חלוקת עבודה במסגרת שוק אחד. 

הורוביץ וליסק עומדים נכונה על התהליך המרכזי שעמד כיסוד יצירת הקשר בין 
שתי האוכלוסיות: 

... המשק הערבי(היה) נתון מאז ראשית המאה ה־ 20 בתהליך של פליטת 
עודפי כוח עבודה חקלאית שיצרו, כמו בארצות מתפתחות אחרות. היצע 
של כוח עבודה עודף. המימדיס המצומצמים של הצבר הון ופיתוח תעשייתי 
בסקטור העירוני הערבי הפכו את המשק היהודי והממשלתי למוקדי המשיכה 
הטבעיים לכוח עבודה עודף זה. יתר על כן, השפעתו של תהליך דה לא 
הצטמצמה לערביי ארץ ישראל. אפשרויות התעסוקה שנוצרו בארץ ישראל 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


78 


שלמד סבירסקי 


בעקבות יבוא ההון היהודי וההתיישבות הציונית שימשו אבן שואבת לפועלים 
מהארצות הסמוכות, במיוחד מדיום־סוריה (אידור החוראן}. (שם, 36 ), 

לשם השלמת התמונה חסר רק אלמנט מרכזי אחד, והוא רכישת קרקעות של ערבים 
על־ידי יהודים, אשר היתה לא רק אחד מן הגורמים להיווצרות של עודפי כוח עבודה 
חקלאית אצל הערבים, אלא גם היוותה מקור לזרימת כסף בכמויות גדולות לתוך הסקטור 
הערבי. בהמשך הקטע המצוטט לעיל, אומרים המחברים: 

כתוצאה מתהליכים אלה נעשה הפועל הערבי שנפלט מהמשק הערכי למתחרה 
של העולה היהודי על אותו היצע מוגבל של מקומות עבודה שנוצר כתוצאה 
מיבוא ההון היהודי. — והם מוסיפים: בנסיבות אלה נוצרה סתירה בין כוחות 
השוק שפעלו במשק הארץ־ישראלי והעמדה בשאלת "העבודה העברית" 

שהיתה נחלת זרמים עיקריים בתנועה הציונית... (שם, 36 , 37 ) 

קביעה זאת מעלה ספקות ביחס לדיאגנוזה הכללית של הורוביץ וליסק: אין כאן מצב 
של דואליות, אלא מצב של קשר בהיווצרות, בו חלק מן הכוחות פועלים להגברת הקשר, 
בעוד חלק אחר פועל לניתוקו. הורוביץ וליסק עצמם מספרים לנו כי מאבק זה התמשך 
זמן רב, והיה כרוך בחילוקי דעות ועימותים חריפים בין קבוצות שונות הן כסקטור 
היהודי והן בסקטור הערבי. לא רק זאת, אלא שהמאבק נפסק— דהיינו, העבודה הערבית 
הפסיקה להיות מקור מחלוקת— רק בשני מצבים: ראשית. בתקופת עימות אלים בין 
שתי האוכלוסיות, כפי שהיה בזמן המאורעות של 1936-39 ; ושנית, כאשר היה מחסור 
בידיים עובדות בשוק, כפי שקרה כימי מלחמת העולם השנייה (שס, 38 ). קשה להבין 
כיצר ביתן לקרוא למצב זה מצב של "דואליות". 

ראוי להזכיר כאן שני גורמים נוספים אותם מציינים המחברים כתמיכה בטענה של 
דואליות. ראשית, מציינים הם כי: 

הגורם העיקרי להצלחה של ההפרדה בין שני המשקים בתחום התעסוקה 
היה העובדה שההתנגשות בין התביעות האידיאולוגיות לכוחות השוק 
הצטמצמה לרובד הבמוך של הסולם הריבודי. הפועלים המקצועיים, ועל 
אחת כמה וכמה במקצועות של הצווארון הלבן, לא עמדו בהתחרות עם 
הפועל הערבי, שחסרו לו הנתונים ההשכלתיים והמיומנויות המינימליות 
שהיו דרושות לעבודות אלו. (שס, 38 ־ 39 , הדגשה כמקור. ש.ס.) 

אץ טיעון זה מוכיח הפרדה אלא, להיפך, קשר — סוג מסויים של קשר. בדרך כלל מחפש 
ההון האירופי את כוח העבודה הזול; כתוצאה מכך נוצרת חלוקת עבודה, בה הלא 
אירופים מספקים כוח עבודה זול, בדרגים הנמוכים של הסולם המקצועי, בעוד הדרגים 
הגבוהים נתפסים על־ידי אירופים. במקרים של תחרות על אותו דרג של הסולם המקצועי, 
כין אם גבוה ובין אם נמוך, נמצא בדרך כלל נסיונות פוליטיים מצד האירופים למנוע 
את התחרות—כגון התנגדות של איגודים מקצועיים של העובדים האירופים. 

תימוכין נוספים המובאים על־ידי הורוביץ וליסק הם נתונים על תשומות ותפוקות 
הדדיות בין שני הסקטורים (שם, 39 ־ 40 ). בדרך כלל מראים הנתונים כי אחוז התשומות 
למשק היהודי מן המשק הערבי היה נמוך מאחוז התשומות בכיווץ ההפוך. באשר לנתונים 
אלה יש לציין, ראשית כל, כי הם מתייחסים רק לחילופי מוצרים ושירותים: אין הם 
כוללים הכנסות כגון הכנסות ממכירת קרקעות, אותן ציינו לעיל. שנית, באשר לכמויות 


הערות לסוציולוגיה ההיסטורית של תקופת היישוב 


79 


היחסיות של תשומות, אין ההבדלים בבמות היחסית מראים על הפרדה, אלא על טיב 
חלוקת העבודה, כן, למשל, אחוז התשומות למשק האמריקני משאר העולם הוא נמוך, 
כידוע. אין ואת אומרת, כמובן, שארצות הברית איננה קשורה לארצות אחרות קשר של 
חלוקת עבודה ברורה מאוד. 

הדיון עד כה התרכז בקשר הכלכלי בין שתי האוכלוסיות, במקביל לטיעון של הורוביץ 
וליסק עצמם. מגמת הדיון היתה להראות כי התימוכין של הורוביץ וליסק לטיעונם כי 
החברות היהודית והערבית בישראל היו נפרדות אינם מספיקים, וכי ברוב המקרים 
מוכיחים הם לא הפרדה, אלא דווקא קשר. אולם, מבחן הדיון כולו הינו באיזו מידה 
היתה לקשר בין שתי האוכלוסיות השפעה על הדפוסים החברתיים שהתגבשו משך 
תקופת היישוב. והנה, דווקא בנקודה מרכזית זאת מספקים לנו הורוביץ וליסק עצמם 
מספר דוגמאות חשוכות, מתוכן נציין שתיים. כאשר הם מונים גורמים שסייעו ליתר 
אינטגרציה של המערכת הפוליטית של היישוב היהודי, מזכירים הם כראשון בין ארבעה 
את היחסים עם הערבים: 

הגורם הראשון היה נעוץ באופיה הדו־לאומי של ארץ ישראל המנדטורית 
ובמאבק הפוליטי עם התנועה הלאומית הערבית שהפך את האירגון הפוליטי 
של היישוב היהודי לחיוני לאוכלוסיה היהודית הן מבחינה בטחונית והן 
מבחינת האפקטיביות של הייצוג הפוליטי כלפי ממשלת המנדט. (שם, ! 5 > 

וכאשר הם מונים סיכות לגיבוש האירגוני המוקדם של מפלגות הפועלים, שוב מזכירים 
הם כגורם ראשון במעלה אה הגורם הערבי: 

בתנאי שוק העבודה הפתוח להתחרות חופשית היה לעובד הערבי המסתפק 
במועט יתרון על הפועל היהודי, בעיקר בעבודות בלתי מקצועיות. רק 
באמצעות לחץ לאומי, אידיאולוגי ופוליטי אפשר היה לשריין בשביל הפועל 
היהודי מקומות עבודה בסקטור היהודי הפרטי. (שם, 90 ) 

סיווגה של האוכלוסיה הערבית כגורם חיצוני. ואיפיון החברה הארץ ישראלית כחברה 
דואלית, איננו עומד במבחן ההיסטוריה, אם כן. האוכלוסיה הערבית והיהודית נקשרו 
זו כזו מראשית העלייה הציונית. ההון היהודי קשר תהליכים שהתרחשו בשתי האוכלוסיות. 
לקשר זה היתה השפעה מרחיקת לכת על צורתם ותוכנם של המוסדות החברתיים שעוצבו 
בתקופת היישוב בשתי האוכלוסיות. מנקודת ראות של הדיון הכולל שלנו, ברור כי 
בנסותנו להבין את גיבושה של החברה היישובית, יש לכלול את האוכלוסיה הערבית 
כחלק אינטגראלי של המערכת הרלבנטית. דהיינו, יחידת הניתוח איננה יכולה להיות 
היישוב היהודי בארץ ישראל, אלא המערכת הארץ ישראלית כולה. 

סיכום 

אם ננסה לסכם את הדברים, חייבים אנו להגיע למסקנה שהספרות בה אנו דנים איננה 
מגיעה לכלל גיבוש של סוציולוגיה היסטורית ראוייה לשמה. היא מתחילה את תוכנית 
המחקר שלה ברגע הגיעם של העולים הראשונים (יותר נכון, העלייה השנייה), ואין היא 
טורחת להבין את הרקע לבואם ולתוכניות שהביאו איתם. את הפרוייקט הציוני' 
סוציאליסטי, אשר לדעת כל ה ח וקרם הנסקרים הוא מרכז התנועה הציונית כולה, הם 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


80 


שלמה סבירסקי 


מגדירים כאידיאולוגיה, שהיא על פי המושגים שלהם דבר הנבדל מן המציאות. עיקר 
עבודתם הוא מעקב אחר התאמתה של אידיאולוגיה זו למציאות. כיוון שהמציאות היא 
עבורם דבר נתון, אין הם מגיעים לכלל הכנה דיאלקטית של היחס בין תוכניותיהם של 
העולים לבין הדפוסים החברתיים אותם הם יצרו. אשר להתפתחות ההיסטורית עצמה, 
אין היא עבורם פרובלמטית, דהיינו, אין הם ניגשים אליה מתוך שאלה מהותית כלשהי, 
ואין הם מעלים ממנה שאלה מהותית כלשהי; זאת, מכיוון שהם ניגשים לניתוחם כאשר 
התוצאה של ההתפתחות כבר בידם; המגמות הדומינאנטיות בחברה הישראלית של ימינו. 
יוצא מכאן שאין הם עורכים ניחוח של העבר, אלא רק מחפשים בו את הניצנים של 
ההווה. 

הרושם המצטבר מקריאת עבודות אלו הוא שלדעת מחבריהן הדברים היום הינם כפי 
שהם מכיוון שכך היו צריכים להתפתח. הם התפתחו כפי שהתפתחו מכיוון שזהו טיבעה 
של התפתחות חברתית. זהו טבעה של מודרניזציה. זהו, על פי גירסתו של שפירא, 
ההגיון הפנימי של אירגונים חברתיים. חברה חייבת לעבור משלב חלומות הילדות אל 
שלב הבגרות המעשית. חברה חייבת לעבור משלב הכריזמה לשלב הרוטינה. חכרה 
חייבת לעבור מאוטופיה או אידיאולוגיה למחשבה רגילה. חברה, על פי שפירא, תמיד 
תעבור משלב הדמוקרטיה לשלב האוליגרכיה. תפיסה כזאת נמנעת מלשאול את 
ההיסטוריה שאלות— שהרי הכל פועל על פי מסלול קבוע. גישה כזאת רואה את 
ההתפתחות ההיסטורית הספציפית לא כאחת מההתפתחויות ההיסטוריות האפשריות 
השמות, אלא כהתפתחות האפשרית היחידה. אם נצרף לכך את ההנחה המשתמעת 
שהשלב ההיסטורי בו מצוי החוקר הוא שלב ההתפתחות ההיסטורית הגבוה ביותר, יוצא 
שההתפתחות ההיסטורית הקונקרטית הינה גם ההתפתחות ההיסטורית הטובה ביותר. 
מסיבה ואת אין המחברים שלנו יכולים להשיג את המטרה שהציבו לעצמם— הבנה 
מדעית של התהוות החברה הישראלית מתוך עמדה נייטראליה ואובייקטיבית. התוצאה 
של עבודתם היא גלוריפיקציה של ההתפתחות ההיסטורית הספציפית אשר הביאה למגמה 
הדומינאנטית בחברה הישראלית של ימינו בהתפתחות הטבעית ביותר, והטובה כיותר. 

אולם הבעייה העיקרית של העבודות הללו היא שבגלל גישתן והבחותיהן אין הן 
מגיעות לכלל דיון רציני בציונות כפרוייקט חברתי. בעוד שבמהלך הדברים הממשי היתה 
הציונות כולה — והציונות הסוציאליסטית בפרט — מאופיינת בהתלבטות ומאבקים 
תמידיים, בידיהם של המחברים שלנו היא מצויירת כתהליך סלקציה של האלטרנטיבה 
הטובה ביותר. בעוד רבים מנסים לשאול שאלות ביחס לכיוונים האפשריים של הציונות 
בימינו, הרושם שנשאר מקריאת העבודות הללו הוא שהריון למעשה נסתיים, מכיוון 
שהתפתחות הדברים הרגילה, הטבעית, הובילה אח החברה הישראלית לקראת בגרות 
ובשלות. 

בעולם כולו מתלבטים כשאלות של התפתחות ומנסים לתהות על משמעות 
ההתפתחויות ההיסטוריות של העבר הקרוב—המעבר מקפיטליזם ליברלי לקפיטליזם 
מונופול , , או למה שקרוי קפיטליזם מאותר, במערב, או ההשלכות של המהפיכה ושל 
התיעוש בבריה״ט. המחברים שלנו, בכך שהם מציינים את ההווה בבשלות ובגרות, 
מוציאים את החכרה הישראלית מכלל דיון. בידודם אח החברה היישובית מההתפתחויות 
הרלבנטיות בעולם כולו בכלל, ובעולם הקרוב בפרט, מונע מהם להגיע לכלל ניתוח 
משמעותי של האפשרויות שעמדו בפני אנשי תנועת העבודה. הניתוח שלהם הוא קרתני 
לא רק במובן זה שהוא מרוכז בהתרחשויות בקרב היישוב היהודי בארץ ישראל בלבד, 


ץק 00 191131 □ 1 > 1111111£ 


81 


הערות לסוציולוגיה ההיסטורית של תקופת היישוב 

כלא לקחת בחשבון התפתחויות בקרב העם היהודי, העם הערבי, והאימפריה הבריטית 
כולה. הוא קרתני בעיקר משום שאיננו מוביל לקראת ניסוח המשמעות האוניברסלית 
של הנסיון הציוני־סוציאליסטי: מה האפשרויות, מה הקשיים, מה הדרכים העומדות בפני 
תנועה השמה לעצמה כמטרה לעצב דפוסים חברתיים מסויימים, בפועלה במצב בינלאומי, 
כלכלי, פוליטי וחברתי מסויים. לא רק שאין העבודות שלפנינו עושות זאת לגבי העבר— 
אין הן מובילות לקראת דיון כדה בהווה. פירושו של דבר שהסוציולוגיה הישראלית, כפי 
שהיא מיוצגת בעבודות הללו, מוציאה את עצמה מכלל הדיון בדרכה ובכיוונה של 
החכרה הישראלית. אין זאת יציאה מוחלטת, כמוכן, שהרי עבודתם של הסוציולוגים 
הינה חלק מן העשייה החברתית. פירושה המעשי, אם כן, של גישה זאת, הוא תמיכה, 
גם אם עקיפה, במגמות הדומעאנטיות בחברה הישראלית כיום. 

הערות 

את עיקרי הדכריס הסוצגים באן העליתי לראשונה כספת דיון בהשתתפות יורס ארדיטי, אסף נד,יר ואיב קח־טס, 
להם כרצוני להביע כאן תודתי — ש,מ י 

1 . ח גם י בין השאר: צכי זוסמץ. פער ושוויון כהסתדרות, 1920 ־ 1939 ( 1974 )ן אלקנה מרגלית, השומר 
הצעיר— מעדת נעורים למרכסיזם מהפכני ( 1971 ); אניטה שפירא, המאבק הנכזב: עכורה עברית 
1929 ־ 1939 ( 1977 ). 

2 . צריך לציין כאן כי עבודתו של אייזנשטאדט. אם כי היא המוקדמת ביותר, ואס כי חלק מץ העבודות 
האחרות רואות עצמן כמייצגות שיפור לעומתה, הוכללה כאן משוס שרוב ההנחות הבסיסיות המשותפות 
לעבודות כולן, מצויות לראשונה אצלה, ואין ספק כי חשיבותו של אייזנשטאדט כמתווה דרך הניחוח 
היא מכרעת, 

3 . בהבחנה זו, כמו גם בדיון עצמו, נעזרתי רכות כמאמרו של לנק ( 1971 ) ל 1 ח^ 1 ). ר' גס מאמרו של ליכטהיים 
( 1965 , 1111 ־^ 1.1011111 ), 

4 . יש לצייץ כי אצל אייזנשטאדט נמצא לעתים הטיפול כאידיאולוגיה מתווך על־ידי הדיון הפאוסוניאד 
כערכים. 

5 . באשר לאייזנשטאדט. יש לציין כי לעתים מתקבל הרושם שהוא נוקט בשתי האפשרויות גס יחד, כך 
למשל, כאשר הוא עורך איפיון כולל של תקופח העלייה השנייה בפרט. ותקיפת היישוב בכלל, כתקופה 
בה היתה האידיאולוגיה ההלוצית רוממאנטית, הריהו רואה כחלוציות אידיאולוגיה טוטאלית (ר׳ למשל 
אייזנשטארט, 7 196 ; 3 \ 1 ־ 4103 

6 . דוגמה בולטת נוספת לגישה זאת הינה התייחסות סוציולוגים ישראלים לעלייה מאוחרת יוחד, זאת של 
שנות החמישים המוקרמות. למרות כואה. המשיכו הסוציולוגי□ לדבר על החכרה הישראלית כאילו היתה 
זאת שקדמה לבואם של העולים החדשים, הפתרון לבעיית הימצאותם של אנשי□ אשר לא תאמו את 
הדפוסים של "חכרה ישראלית" זאת נמצא בתיאורם של העולים כמיי שמצויים כתהליך של מוריניזציה. 

כל זאת, למרוח ההשפעות המרחיקות לכת שהיו לעלייה זו על מבנה החברה בארץ (ר׳ ברנשטיין, 1978 ; 

וכן סבירסקי וקציר, 41978 


מקודדת 

אבינרק שלמה (עורך). 1965 . קרל מארקם: כתבי שחרות. מרחכיה: ספרית פועלים. 
אייונשסארט, ש.ב. 1967 . החברה הישראלית. ירושלים: מאמם, 

בדנשטיץ, דבורה. 1978 , "הסוציולוגיה קולטת את העלייה; דיון ביקורתי באסכולה דומיננטית של 
הסוציולוגיה הישראלית״. מחברות למחקר ולביקורת. 5:1 ־ 19 , 
גותי. יוסף. 1973 . אחדות העבודה 1919-1930 . תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, הוצאת הקיבוץ 
המאוחד. 

גלעדי, דן. 1973 . היישוב בתקופת העלייה הרביעית. תל אביב: עם עובר, 


82 


שלמה סבירסקי 

הורוביץ. ין, ומשה ליסק. 977 נ. מיישוב למדינה. תל אביב: עס עובד. 
זוסמן, צבי, 1974 . פער ושוויון בהסתדרות, 1920-1939 . תל אביב: מסדה, 
מרגלית, אלקבה. 1971 . השומר הצעיר— מעדת נעורים למרכסיזם מהפכני. תל אביב: אוניברסיטת 
תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחר. 

סכירסקי, שלמה, ושרה קציר. 1978 . "אשכנזים ומזרחים: יחסי תלות בהתהוות". מחברות למחקר 
ולביקורת, 21:1 ־ 59 . 

שפירא, אניטה. 1977 . המאבק הנסדב: עבודה עברית, 1929 ־ 1939 . תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 
הוצאת הקיבוץ המאוחד. 

שפירא, יונתן. 1975 . אחדות העבודה ההיסטורית: עוצמתו של ארגון פוליטי. תל אביב: עם עובד. 
:^ 1105 ) 1 ) 11 ^! ,ון 1 ז 0 ^ 1£ >ת 0 ח 1 ז 113 .^ 8001010 111081 ?€ . 1976 .(.!>£} 3111 ? י 1 זס 1 ו© 1 זת €0 

.חו £11 ת 6 ? 

06 ח 16 )תסק 6 ס )ס וחס 61 0 ־ 1 ? 016 1 )ח 13 ת 6 וווק 610 ע 06 01 €11815 1€ דד ״ , 1973 . 7 , £30105 005 

1$ ז 0 1 !?€{?ז 4 ןס €1 \ 10 >?€!)\?€ ,(.!>£) 6610816111 . 9 10 ". 103 ־ 40161 ת €311 תו 

, 60£100 ? : 111. |¥1|1]^||68^x ז ¥0 \ 5 [) 1 ז 0 זחז 3 9 

:^ 01 \ .%? £€¥0114110 זס 1 ח€ה?ק 0 !€<\ 410 ? 0 !>ת/ 1 ; 3 '£!?? 1 ת 4 !? 4.(1. 1969. 1x111 י ) 301 ז? 

. 655 ז? ^\ 6 ר\ 8.6 ץ 1 ו 011 ס 1 ^ 

. 800105 1 ) €6 ; 100 ) 00 ? .ע 1 !ק 111050 )£ 11 !*!> .( 1923 ) 1970 . 111 ))! , 011 ^ 01 ) 1 

, 685 ־ 1 ? 66 ז? ;) 1 ־ ¥01 ^ 6 ^ .?[ 0191100114160108 ? . 1962 .ין 1 ־ 0661 ? , 1116 ;,.] 

30 חזז 06 ) . 1 ו 1 ח 0 זז 10 וז 4 : 65 ז 41 806005 . 1 ) 1 ^ 12010 > 1 110 10 ק 00 ח €0 {£ . 1971 . 11 □£ ,) €601 
01300 ־ 961 . 5021010£1€ צ 1 * ¥155€ ( ! 11 * 14 111% ? 1€010£1€£ ) 1 * 13€010%1€ : 00£1031 

.( 1961 , 13£ ז ¥6 ^ 1130 ־ €1106161 

;( 2 ) 4 י <(? 1€0 /' 7 ! 11 * 8 ./§ 6010 [) 1 זס 1 ק €01106 116 ! 4 , 1965 . 86 * 0501 , 00111116101 

164-195. 

1,1101(35, 0601931 :> 1 ז ¥0 ^ 6 ^ 1 . 10 ק 0 )€ ! 1111 ) .( 1923 ) 1971 ■ 8 ־ x01111 ) 311 306 ']? ?־ 
1 ) 1 ז 0 /ע . 

1^1300116101, 1(31*1. 1936 (1929), 101€010% 300 ־ 81 , 1 ־ 00111 ־ 931 : ¥090 ¥\ 6 א . 10 ק €10 ! 14 * 0 ע 
311(1 \¥ 011 > 1 ־ , 

7^31x086, 9690 :?ז ¥0 ׳* 61 א .!? €¥0114110 .£ ! 4/14 ) 1 ז #€0$0 . 1941 י 1 ־] 6 ג x101 ז < 1 ו 8 ז 0 ׳\ 1 ן 1 ( 1 1 )־ 
?1655., 

.ת 60801 ? ,ו 1 ר 1 ס^ 15 ) 0 סווח 93 < 1$5€ ?! 6 ח 14 ? 0 .( 1939 ) 1973 . 1 ־ 31 ) 1 ,*־ 131 ^ 

. 655 ־]? 66 ־ 1 ? : ¥0110 ^יס^ז . 1 זז $10 ץ 5 800101 ? 771 . 1950 . 11 ס 310 ז , 8005 * 31 ? 

. 655 ש? 161010 ) 403 :) 1 ־ ¥01 ^ 6 ^ 1 . 1 ח $10 ץ 8 ! 11 ? 1¥0 1 ז? 0 !> 0 !\ ? 771 . 1974 . 1 , 51610 ־ ¥31161 ^ 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


״בין האשה־האדם ובין אשת־־הבית״: 

אשה ומשפחה בציבור הפועלים היהודי 
העירוני בתקופת היישוב 

דכורה ברנשטיין 

חקר מעמד האשה בתקופת היישוב 

העניין הנוכחי במעמדה של האשה בחברה היישובית התפתח על רקע שתי מגמות שונות 
ומצטלבות. האחת, רצון לבחון מחדש את החברה היהודית היישובית בכללה ולבדוק 
רבות מהנחות הייסוד הרווחות כיחס אליה. והשנייה, מודעות גוברת לבעייתיות שבמעמדה 
של האשה בחכרה הישראלית העכשווית. שתי מגמות אלה החלו להתגבש במחצית 
השנייה של שנות השבעים. 

בחינה מחודשת של תקופת היישוב 

עד מחצית שנות השבעים הסביעה תנועת העבודה את חותמה הברור על ההיסטוריוגרפיה 
של תקופת היישוב. הדבר בא לידי ביטוי בנושאים שנחקרו ובאלה שנדחקו לשוליים. 
בפרשנות הגלויה והסמויה של האירועים והכוחות הפועלים, בדימויים וכמיתוסים שרווחו 
והונצחו בכתיבה הפובליציסטית והאקדמית כאחד. במשך שנות השבעים חל שינוי מרחיק 
לכה במעמדה של תנועת העבודה. מפלגת העבודה וההסתדרות איבדו מכוחן ומיוקרתן, 
וב־ 1977 איבדה מפלגת העבודה, ממשיכת מפלגות הפועלים על גלגוליהן השונים, את 
השלטון בפעם הראשונה מזה כחמישים שנה. לנפילתה של תנועת העבודה היו השלכות 
מרחיקות לכת על חקר תקופת היישוב, אותה תקופה בה הגיעה תנועת העבודה למעמדה 
הדומיננטי וההגמוני, ואוחה הנציחה בהתאם במיתוסים, תפיסות יסוד ומטבעות לשון 
אשר הפכו לנחלת הכלל דרך מערכת החינוך, יצירות ספרות, אמצעי התקשורת והמחקר 
האקדמי. 

נקודות ראות חדשות החלו להופיע. תשומת הלב של חוקרים הופנתה אל עבר קבוצות 
שכמעט לא נחקרו עד אז, מכין העבודות החדשות שנתחברו ניתן להזכיר את מחקרה 
של ניצה דרויאן( 1981 ) על העלייה התימנית כשנים 1914-1882 , מחקרו של יגאל דרורי 
( 1981 ) על המחנה האזרחי, התעשיינים ובעלי הבתים, ספרו של יעקב שביט ( 1983 ) על 


£)61 המקור: גירסה שמה של המאמר פריסמה לראשונה כאנגלית ,ח 1 * 51 חזט 8 . 8 ו 31 ז 0 כ 

טר 11 01 הו ץ 1 וחז 1 ^ ^ 013 @חו> 1 ז 0 ^\ ו 51 ו^ 3£ 1116 ח 1 ה 16 ח 0 ^ " 01 813105 מירד 1011 ־ 1 חס 

19205 31x1 19305.'* 151£111 חחש 3 ] . 5 ן 31 ח 0 * 1 ט 0 , 5 ז 1€ { 1 ) 1€171 ח 110 5 ? 1€€ ז 0 ו? ה . ^!¥: 

811 ח 0 ! 155 דחזטק 1 )^ 05 . 1992 י £55 ח? ¥א . 



ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


84 


דבורה ברנשטיין 


התנועה הרוויזיוניסטית ועבודתה של חנה הרצוג ( 1986 ) על האירגונים הפוליטיים 
העדתיים. החברה היהודית היישובית החלה להתגלות כחברה פחות מונוליטית, יותר 
מורכבת ורבת פנים מזו שהיינו רגילים לראות מבעד לעדשה ההיסטוריוגרפית של תנועת 
העבודה. 

במקביל, דימויים ומיתוסים קיימים נחקרו מחדש מחוך מגמה לבחון באופן שיטתי 
וספקני כאחד עובדות ומסרים שהתקבלו ער אד כמובנים מאליהם. ניתן להזכיר שלוש 
עבודות אשר קראו תגר על מיתוסים מרכזיים של תנועת העבודה. ספרו של יונתן שפירא 
( 1975 ) אחדות העבודה ההיסטורית עירער על מרכזיות האידיאולוגיה כגורם המניע 
בתנועת העבודה והעמיד במקומה את הכותניות וצבירת העוצמה. מחקרו של הכלכלן 
צבי זוסמן ( 1974 ) העיד כי היה קיים פער שכר ניכר כיותר בין הפועלים המקצועיים 
והבלתי מקצועיים כיישוב היהודי, בניגוד בולט לאידיאולוגיה השוויונית המוצהרת. 
וכהשלמה בא סיפרה של אניטה שפירא ( 1977 ) המאבק הנבזב—עבודה עברית 
1929 ־ 1939 , וטען כי העבודה העברית אף היא לא היתה מה שנדמה לנו וכי בפועל 
מעולם לא שלטה עבודה עברית, בכל מקרה לא במושבות. באווירה החברתית של שנות 
השבעים. בביקורת המחריפה כנגד מפלגת העבודה וההסתדרות על הפער העמוק שבין 
הצהרותיהם לבין מעשיהם, התקבלה התמונה הביקורתית החדשה של העבר כחידוש 
רצוי ומתאים. 

חקר מעמדן של נשים בחברה הישראלית 

הדעה שרווחה בישראל כמחצית שנות השבעים גרסה בי לאשה בישראל אין בעיות של 
מעמד, שוויון וחופש כמו אילו שקיימות, אולי, לנשים בארצות אחרות. על פי תפיסה 
זו נשים השיגו בעבר שוויון עם גברי□ והמשיכו להנות משוויון זה. המחקר האקדמי 
הסוציולוגי כמעט ולא התייחס לסוגיה זו, שלא נתפסה כבעייתית. עוד ב־ 1986 טענו 
יזרעאל , ותכורי כי "מדעני החברה בישראל, כעוסקם בנושאים של בעיות חברתיות, 
קונפליקטים חברתיים וריבוד חברתי נטו שלא להתייחס למעמדה של האשה כסוגיה 
בעייתית... או שכללו סוגיה זו כחלק מדיון כולל במשפחה״( 1 ־ 01 ( 131 1 >ח 3 ו 361 ז 12 , 
1986:664 ). עם זאת, בעוד חוקרי ה״בעיות החברתיות" המשיכו להתעלם מסוגיית מעמד 
האשה כחלק מהריבוד החברתי הכולל, החלו חוקרים אחרים, ובעיקר חוקרות, לערער 
על ההנחה כדבר השוויון הרווח (כין העבודות המוקדמות ככיוון זה ניתן להזכיר את 
1977 , 1980 ;813x61100 ,¥\ס 01 ח 3 ־ו 8 ; 1973 ,)[• 08131 £ 186 - £301 30 ). עניין חדש זה 
בתחום העיון והמחקר הושפע מאירועים שמחוץ לאקדמיה ובתוכה. בתחילת שנות 
השבעים התארגנה בישראל תנועה פמיניסטית קטנה אך בעלת בולטות גבוהה יחסית. 
מרשה פרידמן, אחת הדמויות הבולטות ביותר מבין הפעילות הפמיניסטיות, נבחרה 
לכנסת ב־ 973 ו ברשימת התנועה לזכויות האזרח, ובפעם הראשונה מעל במת הכנסת 
העלתה את סוגיית האלימות נגד נשים. ב־ 1975 , במסגרת העשור למעמד האשה שהוכרז 
על־ידי האו״ם, ותחת לחץ חברות המערך, הקים ראש הממשלה ועדה למעמד האשה. 
תפקידה היה לייעץ לממשלה באילו אמצעים לנקוט בכדי לקדם שוויון ושותפות בין 
גברים לנשים ( 1987:463-82 ,ד 3801 ז 3001 17x3611 ). נשים מקשת רחבה של תחומי 
פעילות— פוליטיקאיות, חוקרות מדעי החברה, פעילות הסתדרות, עובדות סוציאליות, 
קצינות צבא ועוד—השתתפו בוועדה זו ובתת־וערותיה הרבות. הדו״ח המקיף שחיברה 
הוועדה ומסקנותיה הוגשו לראש הממשלה ב־ 1978 . פעילות הוועדה צוררה הכרה פומבית 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


"בין האשה־האדם וכין אשת־וזבית" 


85 


בכך שאכן יש מה לבדוק גם בישראל, העלתה את מודעותן של נשים פעילות רבות, 
כמיוחד אלה שהיו מעורבות בעבודת הוועדה, ונתנה דחיפה למחקר האקדמי( 3611 * 121 , 
37 ־ 1987:53 ). בו זמנית ההתפתחות המהירה ביותר של לימודי האשה באוניברסיטאות 
בחו״ל נתנה לגיטימציה לעיסוק בנושא חדש זה גם בישראל. 

הטענה הבולטת בחקר מעמד הא שה בישראל היתה כי המעמד בפועל שונה באופן 
בולט ובוטה (בהתאם לסגנונה של הכותבת) מהדימוי הרווח של שוויון וחופש. לדוגמה, 
המאמר הראשון בנושא שהתפרסם בכתב עת אקדמי, מאמרה של דורית פדן־אייזנשטרק, 
נקרא— ״האמנם נשים בישראל שוות באמת?״ ( 1973 ). היסוד הביקורתי, העירעור 
והבחינה מחדש, היו, אם כן, מרכיב חשוב בחקר מעמדן של נשים כישראל כבר מתחילתו. 
בתחילה מקובלת היתה ההנחה כי בעבר, בתקופת היישוב, הנשי□ היו שוות לגברים וכי 
במהלך הזמן שוויון זה נשחק או בטל (ר׳, 6 [ 1 >ג) 3 א<ן 013 : 1973 ,^• 8131 ח 6 א £1 ־ו 131 } 3 ק 
1976 ). אולם עד מהרה הועמדה גם הנחה זו לבדיקה מחודשת. בנקודה זו נפגשו שתי 
המגמות הביקורתיות, בחינה מחודשת של תקופת היישוב מחד וחקר מעמדן של נשים 
בחברה הישראלית מאידך. חקר מעמדן של הנשים בתקופת היישוב היה לאחד המרכיבים 
החשובים בבחינת מיתוסי העבר ולאבן יסוד בהבנת אי השוויון העכשווי בין המינים. 

עם זאת, כרצוני לטעון בי הפרכתם של מיתוסים איננה המיישם הטוב ביותר לקביעת 
סדר יום מחקרי חדש. במידה שהחוקרים נשארים צמודים למיתוס הקיים, בין אם תוך 
קבלתו ובין אם תוך דחייתו, ממשיך המיתוס להכתיב את השאלה המנחה: "האמנם נהנו 
נשים משוויון בחברה היישובית?" בעזרת שאלה זו לא נוכל להרחיק לכת. עד מהרה 
מתברר כי התשובה היא שלילית באופן חד משמעי, וכי תשובה זו עולה שוב ושוב 
במחקריהם המצטברים של חוקרות וחוקרים העוסקים בתחומי חיים שונים, תקופות 
שונות וקבוצות חברתיות שונות. חייבים אם כן להמשיך הלאה, מעבר לשלב ה״שלילי" 
אם כי החיוני, של הפרכת דימוי מוטעה ומטעה, ולהציג שאלות חדשות— מה היה 
מעמדן של הנשים, למה שאפו, מה עשו, מה היו העמדות איתן התעמתו — עמדותיהם 
של הגברים, חבריהן לתנועה ולמשפחה מחד ובעלי עמדות מנהיגות מאידך. מה הצליחו 
הנשים להשיג וליצור וכיצד. שאלות אלו מנחות עכשיו את עבודתי ואת העבודה של 
חברות וחברים לעניין. לאחר דחיית מיתוס הפועלת החלוצה כדמות האשה הטיפוסית 
בתקופת היישוב נעשה נסיון להציג דימויים חדשים, לספר סיפורים חדשים, לעמוד על 
דרכי הפעולה של הנשים, להבין את הדילמות בפניהן עמדו ולשמוע ולהשמיע את 
קולותיהן דרך כתיבתן הן, 

הפעילות המחקרית התרחבה והתנוונה בעשור האחרון, והיא מתפרשת על תחומי 
הסוציולוגיה, ההיסטוריה, הסיפוות והגיאוגרפיה. עבודות רבות יחסית עוסקות בנשות 
תנועת העבודה (לדוגמה שילה, 1980 ; יזרעאלי, 1984 ; ברנשטיין, 1987 ; - 30111 ( 81 
101 @ס£, 1992 ), אך החלו להופיע גם עבודות על נשים מקבוצות חברתיות אחרות, 
ביניהן נשות העלייה הראשונה ( 1992 ,חו 501 ח 0 ח 3 \/ ; ברלוביץ, 1984 ), נשות המתנה 
האזרחי (גרינברג והרצוג, 1978 ; ביז׳אווי־פוגל, 1992 ), ונשים תימניות (ס 3 ץ 11 זכ 1 , 
1992 ). שלוש תימות חוזרות ונישנות במרבית עבודות אלה: 1 . השלמת החסר, העלאתו 
של הסיפור שלא סופר, השמעת הקול שטרם הושמע. 2 . שינוי חברתי— אופיו ודרכי 
השגתו. 3 . הפרטי והציבורי—הדינמיקה המורכבת שבין שתי ספירות אלו. 

הסיפור שלא סופר. עד לא מזמן נכתב מעט בלבד על הנשים בתקופת היישוב. עורכי 
אסופות גדולות כגון ספר העלייה השנייה (חבם, 1947 ) וספר העלייה השלישית (ארז, 


86 


דבורה ברנשטיין 


1964 ) בחרו להקדיש פרק נפרד לסיפוריהן, תפקידיהן ועלילותיהן של הנשים, אך ככל 
שאר הפרקים הממלאים מאות עמודים נעדרות הנשים כמעט מכל וכל. כמרבית העבודות 
האחרוח על התקופה אין למצוא אף איזכור מיוחד כזה. המיתום הרווח בדבר השוויון 
בין המינים התקבל כמובן מאליו ואף קיבל חיזוק מהעדר כל התייחסות מבחינה ומתמקדת. 
העיון המחודש בתקופת היישוב, המחקר השיטתי הנעשה בדיסציפלינות שונות, אף הוא 
פסח על, או עקף את, סוגיית ההבדלים כין המינים. כמה דוגמאות ישמשו כהמחשה. 

ההתעניינות בתקופת היישוב ובחברה היישובית הביאה להופעתם של מספר כתבי 
עת חדשים. סקירה מהירה של שניים מביניהם, מאסף וכיוונים, יכולה להפתיע אף את 
הספקניות והספקנים שבינינו. מאסף, כתב העת המוקדם שבץ השניים, שהחל להופיע 
ב־ 971 ו, מוקדש על פי תת הכותרת שבו ל״כתבים לחקר תנועת הפועלים היהודית", 
ורואה אור בגבעת חביבה, המרבו הלימודי והרעיוני של הקיבוץ הארצי. הכרך השנתי 
כולל כחמישה־עשר פריטים ובהם מאמרים, מסמכים, זכרונות וסקירות ספרות. בשמונה 
עשר הכרכים הראשונים הופיעו שני פריטים בלבד הנוגעים לנשים, מאמר ומסמך מועד 
העוסקים במניה שוחט ואשר נכתבו שניהם על־ידי יעקב גולדשטיין <גולדשטייץ, 1972 , 
1979 ). הפריט היחיד הנוסף בעל נגיעה לנשים ולהבדלים בין המינים הוא מאסרו הארוך 
והמאלף של מ. לוין על המשפחה בחכרה מהפכנית—נורמות ומנהגים בין חברי הבונד 
( 1982-83 ). נראה שאפילו ככתב עת המוצא לאור על־ידי אנשים בעלי מחוייבות לשוויון 
בץ המינים, ואשר מוקדש לתנועות חברתיות שאף להן מחוייכות זו, לא הורגש הצורך 
ולא נמצאה הדרך להעלות את הנשים על הבמה. 

כתב העת השני, כיוונים, שהופיע בין השנים 1978 ו־ 1987 , הוא רבעון העוסק בחקר 
היהדות והציונות. כבא רבעים גליונות <כתשעה־עשר מאמרים בבל גליון), מופיעים רק 
שלושה מאמרים העוסקים כנשים, יהרה מזאת, שלושה מאמרים אלה עוסקים בנשים 
שמחוץ לגבולות ארץ ישראל ומחוץ לפעילות התנועה הציונית: מאמר של וייסרייך 
( 1978 ) עוסק ברוזה לוקסמבורג, של שיינפלד ( 1986 ) עוסק בגרייס אגילר, ושל לוי 
( 1987 ) דן במעמדן של נשים בקהילה היהודית בפרס. התמקדות זו מחוץ לארץ ישראל 
ולתנועה הציונית עומדת בניגוד בולט למגמה הכללית בכתב העת אשר יותר ממחצית 
מאמריו עוסקים ביישוב היהודי בארץ ישראל. נשים היו קיימות ביישוב זה אך המחקר 
המוצג מעל במת כיוונים אינו מודע להן. 

עבודתה של רות פירר על דימוי החלוץ ומ אמרה — "עלייתו ונפילתו של המיתוס 
החלוצי״ ( 1984 ), מגלה פן נוסף בהעדרה של האשה מהמחקר החדש. המאמר עוסק 
באופן ההתהוות וההתפתחות של מיתוס מרכזי בחברה הישראלית אשר עיקריו מתוארים 
כדלהלן: 

קבוצת חלוצים בעלי תכונות הירואיוח, מורדת נגד הנסיבות ההיסטוריות 
המדכאות ויוצאת לכבוש את א"י הקדומה. החלוצים נאבקים במולדת כקשיים 
עצומים: האדמה הבתולה, ביצות המדות, הערבים והשלטונות העויינים. 

בכוח רצונם ובבכונותם להקרבה עצמית, הם מתגברים על הקשיים כשבידם 
האחת הנשק הטהור ובשנייה המחרשה, ולרגליהם נפרשים שדות ומטעים 
מוריקים ונושאי יבול. ולעיניהם מתחדש הלאום עם ארצו, כבימי בית ראשון 
ושני. (פירר, 15:1984 ) 

זהו באופן ברור מיתוס גברי־זכרי, לא רק מיתוס חלוצי אלא מיתוס של הגבר החלוץ. 


"בין האשה־האדס וכץ אשת־ הכית" 


87 


החומרים מהם שזור מיתוס זה אינם חומריה של האשה— הנשים לא אחזו כנשק 
טהור בידן האחת ואף לא הובילו את המחרשה בידן השנייה. הן לא "יצאו לכבוש" והן 
לא הבקיעו "אדמה בתולה"( !). אך נראה כי החוקרת, למרות מודעותה למיתוס כתוצר 
חברתי וכנושא לניתוח ביקורתי, לא הבחינה במהות ה חד־ מינית של מיתוס כללי כביכול 
זה. 

כיוון שכך גם לא נתנה את דעתה לגירסה המשלימה של מיתוס זה— מיתוס החלוצה. 
רבים מהמחקרים שנערכו בשנים האחרונות על הנשים בתקופת היישוב פותחים במיתוס 
זה של החלוצה ובבתינתו, הבחינה נעשית כעיקר על דרך הפרכת דימוי השוויון במיתוס 
(המבוסס על תחומי פעילות שלמעשה בודדות כלבד חדרו אליהם) ותוך נסיון להציע 
דימויים חדשים—מגוונים, מורכבים וקרובים יותר להתנסותן הממשית של רבות מהנשים. 

כמה גורמים יכולים להסביר את ההתעלמות המוחלטת כמעט מסיפורן של הנשים 
בתקופת היישוב; 

־ שוליות בעיית אי השוויון בין הגברים לנשים. אמנם רבים מאנשי התקופה, כניגוד 
לכמה וכמה כותבים מאוחרים יותר, היו מודעים לבעייתיות המיוחדת של הנשים ואף 
כינוה בשם זה או אחר—"בעיית התברה", "בעיית הפועלת" או "בעיית האשה", אך 
בעיה זו נחשבה שולית לעומת הבעיות והמשימות הגדולות באמת של הגשמת המפעל 
הציוני— "בנין הארץ", "כיבוש העבודה", הבטחת עלייה, התגברות על אויבים ויריבים 
וכן הלאה. הנשים עצמן, כולל מנהיגות תנועות הנשים, אף הן נתנו עדיפות ראשונה 
לקידום "בעיות הכלל" על פני "בעיותיהן הן". 

־ נשים מעטות כלבד היו כעמדות מנהיגות. עמדות אלו הן המתועדות ביותר במסמכים 
המגוונים המצויים בארכיונים השונים, והן גם הנושא של רכים מהמחקרים. קבוצות 
שוליות יותר, נדחקו אל מחוץ לתיעוד ולמחקר. 

- העדר כתבים. הנשים, אף הפעילות שביניהן, לא השאירו אחריהן כרכי כתבים ונאומים 
כפי שעשו רבים מהגברים ורישומן על מדפי ה ספריה דל למדי. אין כנמצא כל גירסה 
של ״בל כתבי,..״ של אחת הנשים הפעילות. כתיבתן של הנשים היתה כתיבה אישית 
יותר. ביטויה היותר פומבי היה ספרי אוטוביוגרפיה כגון סיפרה של רחל ינאית אנו 
עולים ( 1959 ) או סיפרה של דבורה דיין באושר וביגון( 1957 ). נוסח אחר בו התבטאו 
נשים היה מעין ספרי סיכום, סיפור חייהן במשולב עם רשימות שכתבו וקטעי יומן, 
כדוגמת סיפרה של יוכבד בת רחל, בנתיב שהלכתי ( 1981 ) ושל ליליה בסביץ ולו רק 
הד ( 1981 ). אישית עוד יותר היתה כתיבת המכתבים והיומנים. מעטים מאלה החלו גם 
לראות אור, כגון הלקט לאורך הדרך מכתבי עדה מימון ( 1972 ) ויומניה של רחל 
כצנלסון־שזר, אדם במות שהוא( 1989 ). אחרים בוודאי מצויים עדיין בארכיונים וכאוספים 
אישיים. חוקרים וחוקרות אשר יראו כחיי היום־יום ובהתנסות הפרטית תחום חשוב 
לעיון ולמחקר. ימצאו חומר לא מבוטל אשר רק מעט שימוש נעשה בו עד כה. 

- עדיפות נמוכה לתחומי הפרט. נשים רבות באו לידי ביטוי בתחומים היותר פרטיים 
ואישיים של חיי האדם והקהילה. תחומים אלה לא זכו לאותו תיעוד לו זכו התחומים 
הפומביים יותר של העבודה והפוליטיקה. הפעילות הציבורית אשר נגעה כמימד הפרטי 
יותר—פעילות הרווחה, הבריאות והחינוך— לא זכתה לאותה התעניינות לה זכר מאבקי 
הכוח והפולמוסים הרעיוניים. על אחת כמה וכמה נכון הדבר לזירה הפרטית־האישית, 
זו שלקחה־גולה את רוב מירצה ורוב זמנה של האשד ואשר עיצבה את אפשרויות חייה. 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


88 


דבורה ברנשטיין 


זירה זו לא הוזכרה כלל בסדר היום הציבורי ולא הותירה את רישומיה בתיעוד שהשתמר 
בארכיוני המוסדות השונים, תיעוד המשקף את מוקדי פעילותם וסדרי עדיפויותיהם. 
* הטייה גברית בכתיבה ההיסטורית. לבסוף קיימת התעלמות פשוטה, אותה התעלמות 
אשר באה לידי ביטוי בכל הנקודות שהוזכרו לעיל, אך למעשה היבה נרחבת וכוללת 
בהרבה, וממחישה את ההטייה הגברית שהיוותה מוקד לביקורת הפמיניסטית במדעי 
החברה וההיסטוריה בכלל ( 1976 ,. 01 )€ ח 10 >ז 00 ; 1987 ,. 01 €1 11 >ו 11 ת 36 > 1 ז 8 ). 

נשים ושינוי חברתי. הציונות היתה במהותה פעולה של שינוי חברתי, בסיון לשנות את 
העס היהודי ממקבץ של קבוצות מיעוט מפוזרות בין ארצות שונות לרוב מלוכד וריבוני 
ממוקם במולדתו שלו. שני היבטים נוספים שהיו לשינוי זה, מעוגנים. בהתנסות של 
החברה היישובית ובהיסטוריה שלה. האחד, שינוי פני החברה היהודית, היהפכה לחברה 
חדשה, שוויונית, המבוססת על עבודה יצרנית ויצירתית, בהתאם להנחות היסוד של 
תנועת העבודה. והשני, שינויו של הפרט, של היהודי הגלותי לאדם עברי חדש — גאה, 
עובד ויוצר. הנשים היו שותפות מלאות לשאיפות שינוי אלה. אך מעבר לכך עמדו 
בפניהן אתגרי שינוי נוספים אשר נבעו מהתנסותן המיוחדת כעבר ומשאיפותיהן הייחודיות 
בהווה ולעתיד. היה עליהן להשתחרר מהתפיסות המסורתיות העמוקות של החברה 
היהודית הפטריארכלית, בה נשים היו כפופות לגברים במשפחה ובקהילה כאחת. מהצעד 
הראשון היה תהליך השינוי קשה ומורכב יותר עבור הנשים. עצם העלייה ארצה, עזיבת 
המשפחה והקהילה, היו קשים יותר לנערה הצעירה וחייבו דחייה עמוקה, ואולי כואבת 
יותר של העבר הקרוב והאינטימי. בהגיען לארץ ישראל נאלצו לנהל מאבק כפול 
ומכופל— מאבק שלהן ושל חבריהן הגברים להגשמת המטרות המשותפות, ובמשוור 
מאבקן של הנשים כנגד תפיסות חבריהן וכל הסובבים אותן באשר לתפקיד ולמקום 
הראוי להן כנשים בחברה החדשה. הטרנספורמציה של היהודי הגלותי לאדם עברי חדש 
היתה טבועה מראש בחותם גברי־זכרי, כפי שראינו לעיל, כעת בחינת דימוי החלוץ. 
האשה שאפה אף היא להיות אדם עברי חדש— אשה עבריה אשר תבטא את עצמיותה 
ונשיותה באופן שיקנה לה מקום ראוי בחברה ושיעצב אח החברה כך שמקום כזה אכן 
יימצא ויכובד. משימה זו היתה קשה ומורכבת פי כמה. השוליות ההתחלתית של הנשים 
היקשתה על המשימה. והקשיים בהן נתקלו אף הגבירו את שוליותן. טרנספורמציה־עצמית 
כוו לא יכלה להיות תהליך אישי־פנימי־פרטי בלבד. השינוי חייב מהפך במערכת היחסים 
הכללית, בהתייחסות העצמית של האשה— אך גם בהתייחסות הזולת אליה, גיבוש 
מחודש של שאיפות ואמונות— אך גם נכונות הגברים בחברה לקבל אשה שונה, ולקבלה 
ללא שלילה, ביקורת או ליגלוג. קבלה כזו חייכה כהכרח ויתור. ויתור על יתרונות מהם 
נהנו הגברים, על יתרונות עמוקים כל כך עד כי לא נתפסו כלל ככאלה אלא כחלק 
מהמובן מאליו. הציבורי והפרטי. 

עבודות מחקר שונות מאירוח את קשיי השינוי החברתי אשר ניצבו בפני הנשים. חלקן 
הגיעו לארץ ישראל כתוצאה מהחלטה שלא היו שותפות לה או שלא היו שלימות עמה, 
כפי שהיו המקרים של נשות העלייה הראשונה ושל הנשים התימניות. אחרות, בנות 
העלייה החלוצית, לא היו מודעות לכך כי תעמודנה בפני קשיים מיוחדים אשר יחצצו 
ביניהן לבין חבריהן. אלה כמו אלה גיששו בחיפוש אחר דימויים חדשים, דגמים שיוכלו 
לשמש נקודת אחיזה— המהפכנית הרוסיה? האיכרה האירופית? הפלאחית הערביה? 
הגבר העברי החדש? הן תהו כיצד להתארגן בעולם חברתי בו כוחו של הפרט בהתארגנוחו 
— במשולב עם הגברים חבריהן לתנועה ולמעמד, או בנפרד? לדרוש שוויון? לדרוש 


"בין האשה־האדס רבץ אשה־הביח" 


89 


זכויות? לדרוש חובות? האם יש לקבל את ההגדרות הרווחות, בהן האמינו גם הן, למרות 
השוליות שנידונו לה במסגרתן, או לנסות לגבש הגדרות חדשות ולהעטות הערכה 
מחודשת על תחומי חיים שונים. עד כמה הגיעו שאלות אלה לכלל מודעות ברורה ומה 
היו התשובות, הגלויות או הסמויות, המוצהרות או המשתמעות מדרכי הפעולה? לחוקרות 
ולחוקרים כעלי רגישות ואמפטיה כאחת מצפות עדיין ללימוד ולעיון סוגיות רבות. 

הפרטי והציבורי. החברה היישובית מצטיירת על־ידי חוקרים כקולקטיביסטית, היינו כזו 
שניתנת בה עדיפות ברורה וחד משמעית לתחום הכלל על פני תחום הפרט. משתמעת 
מעדיפות זו הנחה בדבר ההפרדה בין שני תחומים אלה, הפרדה המאפשרת יצירת 
הירארכיה ברורה ביניהם. אולם הביקורת הפמיניסטית יצאה חוצץ כנגד ההפרדה כין 
התחום הפרטי והתחום הציבורי בטענה כי הפרדה וו הינה מלאכותית ומטעה כאחד. 
עצם ההפרדה החדה מוביל למסקנה כי בכל תחוס שרירים עקרונות פעולה שונים וכי 
מה שמתרחש בתחום אחד אינו קשור ומשפיע — אנליטית ו/או מעשית—על מה שקורה 
בתחום האחר. לביקורת הפמיניסטית נקודת ראות שונה ומנוגדת על פיה תחום "הפרט", 
הפרטי כביכול, תחום היחסים האישיים־אינטימיים, המשפחה וחיי היום־יום בכלל, מעוגן 
ומקושר לתחום "הכלל", תחום הכלכלה, העבודה, הפוליטיקה והמבנה החברתי בכללותו. 
הפרספקטיבה הפמיניסטית מבהירה כי התחומים הללו מזינים האחד את השני. "הפרטי" 
נתון בתוך תהליכים כלכליים ופוליטיים, אך לחליפין גם מעצב אותם ומשפיע עליהם 
דרך תהליכי הסוציאליזציה, ויצירת הזהות והמודעות העצמית. 

בחברה היישובית התחום הציבורי — הכלכלי, פוליטי וצבאי, היה בעל חשיבות מרכזית 
ואף עליונה. תחום זה, ורק הוא, נתפס כנוגע לאשיות הבנייה החברתית הציונית — עלייה 
יהודית, רכישת קרקעות, התיישבות, שליטה בשוק העבודה, בניית אירגון צבאי וכדומה. 
ההפרדה בין הציבורי והפרטי, שהתקבלה כמובנת מאליה, יחד עם הראשוניות הבלתי 
מעורערת של התחום הציבורי, הביאו להכחשת מקומו ומשמעותו של התחום הפרטי 
ולהדחקתו. תחום זה נדרש להכפיף עצמו לשיקולים ולעקרונות הפעולה הציבורית, ללא 
זכות השפעה או השמעת קול, ללא הכרה בתהליכים החשובים המתגבשים בספירה 
הפרטית ובדרכים הרבות בהן תהליכים אלה קשורים לתחום הציבורי, מוזנים על ידו 
ומזינים אותו, הנשים נתפסו, למעשה נלכדו, בסתירות שבין הזדהותן והתנסותן לבין 
התפיסות הדומיננטיות. הן הזדהו עמוקות עם העדיפות הראשונה שניתנה ליעדים 
הציבוריים ולפעילות הציבורית אך בה בעת חוו את המרכזיות של תחום הפרט כחייהן. 
יתרה מזו, מכלי שנתנו לכן הכרה מפורשת ומוצהרת, הן הכירו בקשר העמוק שבין 
התחומים, באופן בו חוויותיהן האישיות עוצבו על־ידי תחושתן הקולקטיבית — כפי 
שהדבר בא לידי ביטוי אף בכתיבה האינטימית ביותר שלהן. הנשים נוכחו גם כיצד 
הדרישות של "התחום הפרטי" עיצבו והגבילו בחייהן הן את "התחום הציבורי". הן 
חשו כיצד חוסר המודעות וההכרה של המוסדות הציבוריים־הגבריים בספירה "משנית" 
זו גרם מחד לדחיקתן של הנשים לשולי הפעילות החברתית ומאידך להעמקה נוספת 
של גבריות התחום הציבורי. 

האשה במשפחת הפועלים העירונית 

הדיון שבהמשך עוסק במעמדה של האשה הנשואה, האם והרעיה, במשפחות הפועלים 
ובציבור הפועלים המאורגן בהסתדרות הכללית. דיון זה מכוון את הזרקור אל תחום 


90 


דבורה ברנשטיין 


הפרט, אל חיי המשפחה—תפקידיה, המכנה הפנימי שלה, חלוקת העבודה שבה, 
המשמעות המיוחדת והנבדלת של תהליכים אלה ביחס לנשים שבמשפחה. כיצד הנשים 
תופסות את מציאות חייהן, וכיצד אני החוקרת— כצופה וכמנתחת, כ״שומעת" 
וכ"רואה"—מסבירה את מה שהתרחש והתהווה. זהו נסיון לעגן תופעה מרכזית מ״תחום 
הפרט" כאותם תהליכים מאקרו־חברתיים ־ ־ כלכליים, פוליטיים, אידיאולוגיים וחברתיים 
אשר עיצבו את "תחום הכלל". זהו נסיון להעיד על, ולהאיר את, מגבלות השינוי בתחום 
"פרטי" דה, כחלק מהבנתנו את מגבלות השינוי החברתי בכללו בתקופה וו. 


המשפחה — בחיפוש אחר אלטרנטיבה 

המשפחה היתה אבן יסוד של הקהילה היהודית המסורתית, חברה פטריארכלית אשר 
בה הכוח, היוקרה והאמצעים היו כולם בידי הגברים שבקהילה. הלימוד הדתי, מקור 
ההערכה הרם ביותר, היה מיועד לגברים בלבד. התפקידים הרבים של מוסדות הדת של 
הקהילה היו בידי הגברים, כמו גם העושר, המקור השני ליוקרה ומעמד כקהילה. אנשים 
חיו את כל חייהם במסגרת המשפחה. הם עברו הישר ממשפחת המוצא למשפחתם 
החדשה ומעטים חיו כפרטים ללא מסגרת משפחתית. המשפחה נתנה ייחום לאדם וקבעה 
את סיכוייו למעמד כלכלי איתן ולהשכלה. היתה זו משפחה פטריארכלית כה מרותו של 
האב היתה מוכרת ומכובדת. ראם נשאה בעיקר העול של קיום המשפחה; היא הביאה 
ילדים רבים לעולם, דאגה לחינוכם, סיפקה את צרכי היום־יום של המשפחה— לעתים 
קרובות כתנאי מחסור חמור, ובמקרים רבים אף השתתפה בפרנסת המשפחה. לעתים 
היתה האם ההורה היחיד בבית כאשר אבי המשפחה נעדר לפרקי זמן ארוכים כתוקף 
עבודתו. למרות אחריות מקיפה זו מעמדה של הא שה נשאר מישני. כצד הערכה כנה 
לה זכו דבוח מן הנשים, היו אחרות אשר סבלו מקיפוח ודיכוי הן במשפחתן והן בקהילה. 
גורלה של האשה אשר בעלה מאס בה, של האשה העקרה או של האלמנה קשת היום 
מתועדים היטב כספרות היפה. 

המשפחה בקהילה היהודית היתה יחידה יצרנית וצרכנית כאחד. המסחר הזעיר ובתי 
המלאכה הקטנים, ענפי יסוד של הכלכלה היהודית, היו ברוב המקרים עסקים משפחתיים. 
האשה מילאה תפקיד מרכזי בפעילות הכלכלית, לעתים כמפרנסת יחידה, עזר כנגדו של 
בעל המבלה את ימיו בלימודים או בנסיעות, ולעתים כעובדת לצידו בבית המלאכה, 
במאפיה או ביום השוק. בדרך כלל פעילותה הכלכלית של האשה לא העניקה לה סמכות 
או יוקרה, ולא שינתה את הנורמה היסודית לפיה כבוד בת מלך פנימה. המשפחה בקהילה 
היהודית של סוף המאה ה־ 19 ותחילת המאה ה־ 20 גילמה את אי השוויון, את הכלכלה 
הרעועה ואת הניצול אותם ביקרה הציונות הסוציאליסטית, אי השוויון התבטא בתלותה 
של האשה בבעלה, התעסוקה התבססה על העסק המשפחתי הקטן והמעורער אשר קיים 
בקושי את הזעיר בורגנות המדולדלת, והניצול המעמדי רווח בבתי המלאכה המשפחתיים 
אשר העסיקו מספר פועלים שכירים. האופי המשפחתי של בית המלאכה גרם לעתים 
לניצול כפול של הנשים כפועלות שכירות וכמסייעות לבעלת הבית. 

למדות מאפייניה אלו של המשפחה, מסגרת זו כמעט ואיננה מוזכרת בביקורת החברתית 
של הציונות הסוציאליסטית ובאלטמטיבות החברתיות אשר הוצעו על ידה. מנהיגי 
הציונות הסוציאליסטית מיעטו להתייחס למשפחה ולאשה בתוכה. עם זאת, מסמכים 
ורשימות של אנשי העלייה החלוצית — ובעיקר של נשותיה — מעידים על יחסם למשפחה, 
נסיונותיהם בהווה ושאיפותיהם לעתיד. היו שראו במשפחה איום על הקולקטיב החדש, 


"בין האשה־האדם ובין אשת־ הבית" 


91 


חברת העובדים השיתופית והשוויונית, אותו שאפו להקים. הם ראו במשפחה גרעין 
אלטרנטיבי, המשקף במבנהו את יסודות החברה הבורגנית־קפיטליסטית כגון יוזמה 
פרטית, בעלות פרטית, תחרותיות ואינדווידואליזם. המסקנה המתבקשת היתה לצמצם 
את תחומיה של המשפחה, להגביל את תפקידיה ולהעביר פעולות רבות מידי המשפחה 
לידי• הקולקטיב החדש <על מגמה זו עמדה בהרחבה יונינה טלמון־גרבר במחקריה על 
המשפחה בקיבוץ. ר׳ טלמון־גרבר, 1970 >. 

אולם למעשה מדובר היה על שינוי מהותי יותר מאשר צימצום פונקציות והעברתן 
לרשות אחרת. ביקורת המשפחה וחיפוש אחר אלטרנטיבה לא נועדו ליצירת מודל קטן, 
מוגבל ובלתי מאיים של הדפוס המשפחתי הקיים. הכוונה היתה להקים משפחה מסוג 
אחר אשר תגלם את עקרונות הפעולה המיועדים לחברה החדשה. המתח בין הקולקטיב 
המהפכני לבין המשפחה יופג לא רק באמצעות צימצום מרכזיותה של המשפחה, אלא 
אף באמצעות יצירת הלימה בין מהות היחסים בשתי הרמות, הפרטית והציבורית. שינוי 
מרחיק לכת ברוח זו הוצע על־ידי מנחם אלקינד, מנהיג גדוד העבודה. הוא הציע 
אלטרנטיבה חברתית רדיקלית, קומונה כלל ארצית, כעיר ובכפר, בלומר הווי חיים חדש 
בהיקף רחב ומגוון בהרבה מהקולקטיב הקיבוצי הקיים. נקודת־מוצא זו של "הריסת 
ההווי הבורגני" כדבריו, ויצירת "הווי ותרבות קומוניסטים", חייבה התייחסות למבנה 
המשפחה, תפקידיה והיחסים בתוכה. כדין וחשבון שהוציא אלקינד לקראת מועצת הגדוד 
ב־ 926 ו (תרפ״ס תבע את "הריסת ההווי הבורגני והיסודות הכלכליים והפסיכולוגיים 
של התרבות הקפיטליסטית, ביטול היסוד הכלכלי של המשפחה, שיחרור האשה מטיפול 
בילדיה ושירות בעלה, הכנסת האשה לעבודה פרודוקטיבית, הרס המשפחה בתור תא 
תרבותי־יסודי של החברה, האמנציפציה של האשה, הקטנת מקום המשפחה והגבלתה 
כתחומים הארוטים״(אצל מרגלית, 161:1980 ). כלומר בכדי להרוס את היסודות הכלכליים 
והפסיכולוגיים של החברה הקפיטליסטית יש לבטל את מוסר המשפחה כיחידה כלכלית 
כה האשה תלויה כהכנסת בעלה. דברים דומים אמר מנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין 
כעשר שנים מאוחר יותר. הוא הוקיע את המתכונת המשפחתית העירונית שהתפתחה 
בארץ ישראל כה האשה תלויה כלכלית בבעלה ואיננה מגיעה לעצמאות כלכלית או 
אנושית, ״זה בנין חברה אינדווידואליסטי של קניין פרטי משפחתי״ אמר, והוסיף — 
"צריך לשוב לעצמאות כלכלית (של האשה— ד.כ.), לשוב לצורת חיים אשר תהיה 
מיוסדת על השוויון" (ארכיון יד טבנקין, טבנקין— אוסף אישי. הרצאותיו, סמינר עין 
חרוד, 1937 . עמ ׳ 4 ). 

כנות העלייה החלוצית עצמן מיעטו לדבר ולכתוב על "הריסת ההווי הבורגני" או 
על המהפכה הסוציאליסטית וחיסול הקניין הפרטי. אולם ככתיבתן האישית— במכתבים, 
רשימות ויומנים, הן תארו את היחסים אותם היו רוצות לקיים עם חבריהן לחיים. יחסים 
אלו היו יחסים של שותפות ושל עצמיות. הן שאפו לקשר אינטימי בין שני אנשים 
השותפים לאותה דרך חיים, לאותה מטרה. כלומר ההתקשרות איננה ממצה את עולמם 
של בני הזוג ואפילו לא את כלל עולמה של האשה. ההתקשרות מקבלת טעם ועומק 
ממעורבות משותפת בפעולה שמעבר לקשר האינטימי, לזוג, למשפחה. על בני הזוג 
לבנות את מערכת היחסים ביניהם כבני אדם עצמאיים ושלמים. ולהמשיך באופן זה 
לאורך חייהם המשותפים. השותפות והעצמיות מחזקים ומעמיקים זו את זו ואין בהם 
לא סתירה ולא איום הדדי. תפיסה זו עולה בבירור מרשימות אישיות של בנות העלייה 
השלישית בתחילת שנוח העשרים, ביניהן הרשימות שנכללו במאסף דברי פועלות כעריכת 


92 


דבורה ברנשטיין 


רחל כצנלסון שזר( 1930 ), סיפרה האוטוביוגרפי של פועלת אלמונית הניה פקלמן( 1938 ) 
וקטעי יומנה של צעירה בלתי ידועה נוספת, אשר חתמה רק באות הראשונה של שמה, 
ר., ואשר הופיע בנספח לספרי אשה כארץ ישראל (ברנשטיין, 1987 ). 

דברים אלה נרשמו בשנות העשרים על־ידי נשים צעירות, רווקות, אשר הגיעו מהכשרות 
התנועה החלוצית במזרח אירופה. חלקן הגיע ישר להתיישבות קיבוצית, אך אחרות נעו 
בין העיר לגדוד העבודה, למושבה וחזרה העירה, ורבות נשארו בסופו של דבר בעיר. 
השקפתן על היחסים כינו לבינה השתלבה בהשקפתן על שאלת מעמד האשה בכלל. על 
פי עדויות שונות שרר שוויון בין נשים לגברים בהכשרות בהן שהו בטרם עלייתם, 
והנשים הניחו כמובן מאליו, כי גם בארץ ישראל, לפתות בקרב ציבור העובדים, ימשיך 
לשרור שוויון שכזה. העימות עם אי השוויון ששרר בארץ ישראל, הקשיים המיוחדים 
בהשגת עבודה, אי השוויון בשכר וחוסר התמיכה בשאיפות הנשים, גם בין חבריהן, 
העלו את "שאלת האשה" על הפרק. דרישת הנשים היתה למעורבות מלאה במטרות 
המשותפות להן ולגברים גם יחד. הדרישות הקונקרטיות הועלו בעיקר בתחום העבודה: 
האפשרות לעבוד כעבודת כפיים אשר נחשבה לעבודה יצרנית ויצירתית כאחד; אפשרות 
לרכוש כישורים חדשים ולהשתלב בעבודות אשר אויישו על־ידי גברים בלבד; ותגמול 
שווה עבור אותה עבודה. אולם דרישות אלו ביטאו שאיפה כללית יותר, שאיפה לביטוי 
שלם של אישיותן בכל תחומי החיים— בעבודה, בתנועה, אך גם בחברות ובאהבה. 
השאיפה של הנשים החלוצות לא היתה להידמות לגברים אלא למצות את עצמן כבני 
ארס, היטיבה לבטא זאת יעל גורדון, מראשונות הפועלות החקלאיות, עוד כ־ 1914 
בוועידת הפועלות הראשונה — 

הצעירות העבריות הבאות הנה מלבד מה שהן באות למלאות את תפקידן 
הלאומי כתור בנות עמנו, הן רוצות גם למצוא פה את עצמן, את ה״אני" 

של האשה־האדם שאין לו מקום יותר מתאים בעולם למצוא בו את שורש 
נשמתו ולבוא לידי גלוי מאשר בפינת עובדים בארצנו. (גורדון, 16:1935 ־ 215 ) 

את ה"אני" של "האשה־האדם" קיוו הנשים בתוגי הפועלים למצוא גם בביתן הן, ביחסיהן 
עם בני זוגן. 

המשפחה העירונית ותפקידיה 

רוב העולים בעלייה החלוצית בתחילת שנות העשרים היו רווקים ורווקות, אך עד מהרה 
החלו התקשרויות קבועות והוקמו משפחות אשר רובן המכריע באו בברית הנישואין. 
על פי נתוניו של הסטטיסטיקן והדמוגרף רוברטו בקי, בהסתמך על מפקד האוכלוסין 
מ־ 1931 , רק 1.5% מכלל הנשים היהודיות בארץ ישראל הגיעו לגיל 45 ־ 50 מבלי להינשא 
(בקי, 1945 : טבלה 66 ). בעיר, כה חיו כ־ 75% ־ 80 מהאוכלוסיה ( 39 ־ 1947:38 , 12 ז 00 ) 
נשאה המשפחה הגרעינית בתפקידים חברתיים רבים ומגוונים. צמצום פונקציות המשפחה, 
אשר התחייב מהתפיסה החברתית הרדיקלית של אלקינד וטבנקין כמצוטט לעיל, לא 
התממש הלכה למעשה. כל התפקידים היפרודוקטיביים — הבטחת ההמשכיות הביולוגית 
והחברתית— נשארו כידי המשפחה; מיניות, הולדת ילדים, סוציאליזציה, וצריכה. נדון 
בהיבטים אלה בקצרה. 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


"בין הא שה "האדם ובין אשת־הביח" 


93 


מיניות. מעט מאוד ידוע על היחס למיניות האדם, לקשר הארוטי בין בני אדם ובעיקר 
לקשר המיני האינטימי בין גבר לאשה בחברה היישובית. העדויות המעטות הנמצאות 
מצביעות על מגמות סותרות ועל יחס אמביוולנטי לנושא. בחוגים צרים שררה אידיאולוגיה 
של "אהבה חופשית", אך גם בחוגים רחבים יותר היתה התלבטות כיחס לנורמות 
המקובלות ביחסי כני זוג ולבלעדיות הקשר ביניהם. היו נשים שהביעו ברשימותיהן 
האישיות שאיפה שלא להסתפק בקשר האחד עם בן הזוג הנבחר והקבוע. עדיף היה 
להן לפתח מגוון של קשרים אישיים, אשר יאפשרו לבל אשה לפתח את מכלול התחומים 
הקרובים לרוחה עם חברים לדיעה, גברים כנשים, מבלי שהדבר יהווה איום כלשהו על 
המרכזיות והייחוד של הקשר עם שותפה למשפחה (בדוגמה, כצנלסון שזר, 1930 : 
229 ־ 227 ). נראה מרשימותיהן כי בצד חיפוש אחר דרכים אישיות למימוש עצמי של 
האשה ובצד נורמות משפחתיות שוויוניות ומעשירות יותר, נשארה בעבורן המשפחה — 
הזוג הקבוע— מוקד הקשר המיני־ארוטי־ אינטימי. 

הולדת ילדים. רובם המכריע של הילדים נולדו במסגרת של משפחה, כלומר של שני 
בני זוג בעלי קשר קבוע ומחייב. אידיאולוגיה של אהבה חופשית רוותה, כאמור, בחוגים 
מצומצמים למדי. היחס ללידה מחוץ למסגרת משפחתית היה אמביוולנטי. האפשרות 
של לידה מחוץ לנישואין, או של קשר קבוע כלשהו, היחה מוכרת וקיימת. הרופאה, 
ד״ר מ. אהרונובה, שכתבה על נשים אשר פנו אליה בסוגיה זו. עודדה אותן להמשיך 
בהריוגן אם העריבה שרצונן בכך. מאידך גיסא הועלו גם הסתייגויות שונות, בראשן 
החשש מהקושי הכלכלי, מהצורך לעבוד, לפרנס שתי נפשות ולטפל בילד בו זמנית. היו 
גם שהביעו חשש באשר לטובת הילד הזקוק לאב. אחרות כנראה נרתעו מדעת קהל 
עויינת כפי שנראה מדברי מכתב לדבר הפועלת - "מספרים על מקרים של איבוד לדעת 
מרוב יאוש ומפחד להראות בין אנשים עם תינוק״ (כרך 1 , גליון ח, עמ ׳ 24 ; פקלמן, 
1938 ). 

סוציאליזציה, עיקר הסוציאליזציה, בייחוד בגילים הצעירים, נעשה כמסגרת המשפחה, 
ואין אנו נתקלים בנסיון שיטתי כלשהו להוציא תפקידים אלה אל מחוצה לה. מתווספים 
אל המשפחה גורמי סוציאליזציה אחרים כגון בית הספר ותנועת הנוער, אולם אלה לא 
היו אמורים לבוא במקום המשפחה, ובמיוחד לא במקום האם. שירותי העזר אשר עמדו 
לרשות המשפחה לטיפול בתינוקות ובילדים קטנים היו מועטים ביותר, והאחריות לגבי 
גילים אלה היתה באופן בלעדי כמעט של האם. 

צריכה. בנוסף למין ואהבה, לידה וחינוך חייב האדם למצוא מדור. כסות ומזון. צרכים 
אלה אף הם סופקו ברובם המכריע כמסגרת משקי כית משפחתיים. אמנם היו נסיונות 
בשנות העשרים להקים קומונות וקיבוצים עירוניים, אך ידוע לנו עליהם מעט מאוד 
תראה שמשך חייהם לא היה רב. שכונות העובדים שהוקמו בשנות השלישים היו 
מבוססות על משקי בית משפחתיים שכל אתר מהם סיפק, בנפרד, את צרכים היום־יום 
של בני הבית. הצריבה המשפחתית הפרטית שימשה לא רק את בני הבית אלא גם 
סיפקה— כתשלום— את הצרכים של אנשים אשר חיו לצד מסגרת משפחתית. אף כי 
היו מסעדות רבות, ביניהן מטבחי פועלים, היו אנשים אשר אכלו באופן קבוע אצל 
משפחה כלשהי או שגרו אצל משפחה כדייר' משנה. כלומר, גם אנשים אשר לא הקימו 
משק בית משלהם נעזרו ביחידה המשפחתית הפרטית לסיפוק צרכי היום־יוס. 


94 


דבורה ברנשטיין 


לסיכום, נראה כי תפקידיה של היחידה המשפחתית העירונית לא הצטמצמו. קשה 
להצביע על תפקיד משפחתי מובהק כלשהו אשר הועבר מהמשפחה לידי גוף ציבורי, 
ובפרט אין עדות להעברת תפקיד משפחתי ממסגרת המשפחה הפרטית לידי קולקטיב 
הפועל על פי עקרונות שוויוניים־שיתופיים. 


חלוקת העבודה במשפחה 

בתוך המשפחה היתה קיימת חלוקת עבודה קבועה ומוסכמת. הגבר היה המפרנס והאשה 
היתה בראש ובראשונה עובדת משק הבית. הבעל והאשה הוגדרו, במינוח המקובל, 
כ״שני ראשי משק הבית", אולם השותפות ביניהם — במידה והתממשה—באה לידי ביטוי 
במעורבותה של האשה בעולם הגברים— עולם העבודה, האיגוד המקצועי, התנועה 
הפוליטית ובדומה, אץ כל זכר למעורבותו של הגבר בעול תפקידיה של האשה. מבין 
הנשים הנשואות היו שעבדו גם כשכר מחוץ למשק ביתן. היו שלא רצו לוותר על עבודה 
שהשיגו במאמץ רב לפני נישואיהן, ביניהן נשים אשר רצו לממש כישורים אשר רכשו, 
חלקן בטרם עלייתן ארצה וחלקן בשנים שלאחר העלייה. הנורמות שרווחו בין הנשים, 
ובין חלק מהגברים חייבו את עבודת האשה הנשואה, ולעתים קרובות היה צורך כלכלי 
להשלים את ההכנסה המשפחתית, בייחוד כתקופת שפל ואבטלה. 

הנשים הנשואות אשר המשיכו לעבוד נשאו כעול הכפול של עבודה במשק הבית 
ומחוצה לו. רבות מביניהן העסיקו עוזרות בית בכדי למלא את תפקידיהן ומקומן במשך 
היום (ברנשטיין, 1987 ). היו שעשו זאת מתוך רגשות מעורבים ביותר בהיותן מודעות 
ליחסי השליטה שנוצרים, באופן בלתי נמנע, בין "בעלת הבית" וה״עודרת" שלה, אשר 
ברכים מן המקרים היתה אף היא מהעלייה החלוצית ובעלת שאיפות לעבודה יצרנית 
ויצירתית. מועקה העומס הכפול באה לידי ביטוי במחאתה של אחת ח.: "ובי הכל 
מתקומם נגד העול המדכא הזה (של עבודת הבית). אבל היתכן כי ה׳עוזרת׳ תביא לנו 
את הפתרון? היתכן, שלמען אוכל אני לעבוד עבודה יוצרת תהיה חברתי מוכרחת לעבוד 
במקומי את עבודת השרות אשר מאסתי בה?״ (אצל כצנלסון־שזר, 1930 : 137 ). 

היו נשים אשר המשיכו לעבוד מחוץ למשק ביתן, אך תוך מתן עדיפות ברורה לכל 
הקשור לבית, לטיפול בילדים ולתפקידי הרעיה התומכת. יתכן שבמקרים רכים החלטה 
זו התקבלה ללא קונפליקט פנימי, אך לא תמיד. המעבר מציפייה לשותפות מלאה אל 
העדפה של צרכי בן הזוג חייב היה לעורר מחח, שאם לא פרץ החוצה סביר כי העמיק 
עוד יותר. כותבת אחת ר. על אתת מחברותיה: "מדוע חי כעלה את חייו הוא בגלוי, 
והיא — בקונטרבנדה, בהפסקות, אחרי ספוק צרכי הבית, צרכיו הוא וצרכי הילד ? מדוע 
אינם חייה אלא גחל צר על יד שטף החיים העיקרי שלו? במה הוא עולה עליה?" (שם: 
226 ). 

רוב הנשים נהגו בלית ברירה בדרך אחרת. כהעדר שירותים מחד, ובהיותן עובדות 
בלתי מקצועיות מאידך, עזבו רוב הנשים הנשואות את כוח העבודה ושקעו בעבודתן 
הקשה כמשק ביתן. נשים אלד, בהיותן נשואות לפועלים חברי הסתדרות, המשיכו להיחשב 
אף הן כחברות הסתדרות. לצורך זה קיבלו תואר מיוחד והוא "אשת חבר" או "אשת 
עובד". תואר זה בא להצביע על השתייכותן לציבור העובדים ולמסגרת המאורגנת של 
ההסתדרות, אך בה־בעת העיד כי אינן שייכות בזכות עבודתן הן (קרי, עבודתן במשק 
ביתן) אלא בזכות היותן נספחות לאדם, לגבר, אשר עבודתו הוא מזכה גם אותן. היו 
נשים שראו בעבודתן במשק הבית, כעדר לבן הזוג השכיר, שותפות ביצירה הכללית של 


"בין האשה־האדם ובין אשת־הבית" 


95 


העובדים. אולם אץ מקום לפקפק שלגבי נשים רבות היתה דו דרך רצופת קשיים — אישיים, 
חברתיים ואף כלכליים. 

כבר ב־ 1926 תבעה תושבת שכונת בורוכוב בוועידת הפועלות — "האמנם חיי המשפחה 
צריכים לשלול מאתנו את פרצופנו העצמי?״ (דבר, 28 לאפריל, 1926 ). ברכה חבס, 
מהנשים הפעילות והמנהיגות, העלתה את טענותיה בתוקף ובחריפות — 

האם בעיר או במושבה נכנסת בהכרח, למרות הלבטים והמרי, לדפוס הידוע 
של "אשת החבר", "אשת הבית" עם כל הכרוך בו. הוולד הילד הוא גבול 
בחייה, מעבר חברתי ורוחני המלווה בקושי רב. האם ניתקת מעבודתה — אשר 
כמעט תמיד נאחזת בה רק בעמל רב—גס כאשר עבודה זו היא לה לא 
מאוי־נפשי בלבד אלא צורך כלכלי תקיף. בהכרח מתכנסת היא לד׳ אמותיה 
ונטרדת מן החיים החברתיים והצבוריים. לא בנקל באה השלמה. חריף הוא 
הקונפליקט בין האשה־האדם ובין אשת־הבית, חדור מרירות והתלבטויות 
ללא מוצא. (אצל כצנלסין־שזר, 167:1930 ) 

לסיכום, חלוקת העבודה המוכרת בין הגבר לאשה צמחה מחדש. הגבר היה המפרנס, 
גם אם לעתים קרובות כדוחק רב. האשה עבדה אף היא עבודה קשה בבית המשפחה, 
מנותקת במידה רבה מחיי הציבור. העבודה שבשכר והפעילות הציבורית היו נחלת הגבר, 
והיקנו לו מעמד והערכה בציבור, במשפחה ובעיני עצמו, ואילו האשה נדחקה — במידה 
זו או אחרת— לשוליים. 

המשפחה בסכך סתירות 

נשאלת השאלה מדוע התרחש תהליך זה שבו נכזבו הציפיות למשפחה מסוג אחר 
ולשוויון כין המינים והתמסדה המשפחה ההירארכיה. ניתן להצביע על מספר הסכרים. 

הכלכלה העירונית הקפיטליסטית. העדרה של אלטרנטיבה למבנה המשפחה המסורתי 
נבע מעל לכל מהעדרה של אלטרנטיבה לכלכלה הפרטית בכלל. אמנם כוונתה של 
העלייה החלוצית היתה ליצור חברה סוציאליסטית, "חברת עבודה" בלשון התקופה, 
אולם למעשה שינוי המבנה הכלכלי העירוני היה מוגבל ביותר. בשנות העשרים, לאחר 
העלייה־השלישית ונהירת חלק גדול מהעולים החלוצים העירה, החל להתפתח הווי 
פועלי מיוחד במסגרת העיר. בתל אביב הוקמו שכונות אהלים שהיוו מעין עיר פועלים 
בתוך העיר הבורגנית הגדולה וצמחו מקומות מפגש, מוסדות תרבות ושירותים חברתיים 
של ציבור הפועלים. עם ואת המבנה הריכודי נשאר ללא שינוי מהותי. רוב העובדים 
נשארו שכירים הכפופים לדרגות ניהול שונות, והבדלי המשכורת בין הפועל המקצועי 
והבלתי מקצועי (זוסמן, 1974 ), כמו בין הגברים לנשים (ברנשטיין, 1983 ), נשמרו 
בסקטור ההסתדרותי בדומה לפרטי. קולקטיביות בתחום הצריכה היתה מוגבלת עוד 
יותר. הקיבוצים העירוניים היו מעטים וקצרי ימים ובשכונות העובדים לא התקיימה כל 
צורה של צריכה קולקטיבית. היה אמנם הווי פועלי במקומות העבודה, ובשכונות 
מסויימות, אך לא היה אירגון מחדש של מבנה החברה ולא נוסו דפוסים חדשים לסיפוק 
צרכי היסוד של האדם. בהעדרם של אלה המשיכה המשפחה בהכרח למלא את תפקידיה 
הקודמים כפי שראינו לעיל. 


96 


דבורה ברגשטיין 


ההסתדרות ושוק העבודה. פעולתה של תנועת העבודה בעיר התרכזה בעיקר בתחום 
העבודה. ההסתדרות היתה גורם חזק ופעיל באירגונם של העובדים והעובדות, בגיבושם 
של איגודים מקצועיים ובאירגון פעולות תרבות השכלה והווי. פעולתה של ההסתדרות 
חרגה מהמקובל לאיגוד מקצועי. ההסתדרות ניהלה את קופח החולים, הוציאה עיתון 
יומי, הקימה בתי ספר ותנועות נוער והפעילה רשת שיווק לתוצרת הארץ. בפעולות אלה, 
אשר שירתו בעיקר את העובדים השכירים וחברי הקואופרטיבים, הגיעה ההסתדרות 
להישגים מרשימים. רמת האירגון בין העובדים השכירים היתה גבוהה למדי. ההסתדרות 
צברה כוח ביחס למעסיקים והשליטה את מדיניותה בסוגיות שובות, כגון זכות השביתה 
ושלילת בוררות חובה. ההסתדרות הצליחה גם להשיג תנאים סוציאליים רבים כגון יום 
עבודה של שמונה שעות, חופשה שנתית, השתתפות המעסיק בתשלום דמי קופת החולים 
וכדומה. אולם לא כולם נהנו מהישגים אלה. העובדות במשק ביתן, למרות היותן מבחינה 
רשמית חברות הסתדרות, לא נחשבו למעשה "עובדות". אמנם הוקס אירגון של נשים 
העובדות במשק ביתן ("אירגון אמהות עובדות במשק ביתן" המוכר בכינויו המקוצר 
כ״אירגון אמהות עובדות"), אך אירגון זה לא פעל כאיגוד מקצועי המקדם את האינטרסים 
המיוחדים של חברותיו. העובדות במשק ביתן היו זקוקות לשירותים אחרים מאלו של 
כל קבוצת עובדים אחרת. הן היו זקוקות לשירותים ציבוריים תנועתיים אשר ימלאו חלק 
מהתפקידים המוטלים עליהן, ובמיוחד יסייעו כטיפול ובגידול הילדים. אך שירותים אלה 
כמעט ולא סופקו. הדרישה לבתי ילדים בעיר, לקופת עזרה הדדית, בעיקר לעת מחלה, 
למטבחים משותפים, וכיו״ב, הועלתה בשנות העשרים וחזרה ונשנתה בשנות השלושים. 
אולם בפועל התרכזה ההסתדרות במקומות העבודה המוכרים והאמהות נאלצו לשאת 
בכוחות עצמן בעול שלא זכה להכרה. 

נשים בשוק העבודה. מעמדן השולי של הנשים בכוח העבודה גרם אף הוא לוויתור על 
המשך התעסוקה לאחר הנישואין, ובמיוחד לאחר הולדה הילד הראשון. הנשים סבלו 
מאבטלה יותר מאשר הגברים ונפגעו יותר מהם מתקופות השפל החוזרות ונישנות. 

רבות מהנשים לא הגיעו לעבודה מקצועית אשר יכולה היתה להבטיח הכנסה גבוהה 
ותעסוקה קבועה יותר (ברנשטיין, 1983 , 1987 ). הכלכלה העירונית התבססה מעל לכל 
על ענפי הבנייה, תחום שנשים כמעט ולא עסקו בו. הן נדחקו, לפיכך, לענפים שוליים 
יותר. ב־ 930 ו לאחר המשבר הכבד שהחל ב־ 1926 , עבדו 47% מהנשים בעבודות 
שירות—עוזרות בית, טבחיות, מלצריות וכובסות. ב־ 1937 , לאחר השגשוג של העלייה 
החמישית ב־ 1935-1932 , המשיכו 33% מהנשים לעבוד בעיסוקים אלה. השכר בעבודות 
השירות היה נמוך ביותר והתחלופה גבוהה. עוד כ־ 23% מהנשים עבדו בשנים אלה 
בתעשייה זעירה, בעיקר בתעשיית הטכסטיל, הלבשה, קרטונד ומזון. גם בענפים אלה 
נשארו הנשים בעיקר בעבודות הבלתי מקצועיות, וסבלו מתנודות עונתיות ומשכר נמוך. 
רוב עובדות משק הבית והתעשייה הזעירה מופיעות, על פי נתוני מפקד העוברים— 1937 , 
בדרגת השכר הנמוכה ביותר, עד 4 לא״י לחודש לעובדות החודשיות ושכר של בין 15 
ל־ 25 גא״י ליום לעובדות היומיות. כפקידות ובמסחר עבדו עוד 11% מהנשים ב* 1930 
ו־ 18% ב־ 1937 . שכרן היה גבוה יותר, אם כי היתה בו שונות גדולה והוא נע בין 4 ל* 8 
לא״י. ולבסוף עוד כ־ 14% עבדו במקצועות הרפואה, כעיקר כאחיות, וכהוראה, ושכרן 
היה גבוה יותר, כ־ 8 לא״י לחודש. הנשים הנותרות התחלקו בין עיסוקים שונים — חקלאות, 
בנין, מקצועות חופשיים ועוד. ככלל, נשים התרכזו בדרגות השכר הנמוכות, בעוד הגברים 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


"בין האשה־האדם ובין אשת־רכית" 


97 


היו מרוכזים כעיקר בדרגות השכר הבינוניות והגבוהות. בין העובדים היומיים. על פי 
מפקד 1937 , היו 15% מהפועלים ברמת השכר הנמוכה ביותר לעומת 60% מהפועלות; 
48% מהגברים היו ברמת השכר הבינונית לעומת 35% מהנשים; ואילו 37% מהגברים 
היו ברמת השכר הגבוהה לעומת 5% מהנשים בלבד. הפרשים דומים ניתן למצוא גם 
אצל העובדים והעובדות החודשיים (ההסתדרות, 1938 : טבלאות 36 ־ 40 ). סביר להניח 
כי העדר כישורים, עבודה מקוטעת ושכר נמוך הניעו נשים לעזוב את שוק העכורה. 
ראיה עקיפה לכן נמצאת בעובדה כי בקרב אותן נשים אשר הגיעו לעיסוקים בעלי 
כישורים גבוהים והכנסה נאותה, היה אחוו הנשים הנשואות גבוה בהרבה. כשליש מכלל 
עובדות הרפואה וההוראה היו נשים נשואות לעומת שיעור נמוך בהרבה בעיסוקים 
האחרים— כ־ 20% בקרב עובדות התעשייה הזעירה ועובדות המסעדות ו־ 11% בקרב 
עובדות משק הבית. (ההסתדרות. מועצת פועלי תל אביב, 1939:14 ) 

דימויים וזהויות. עדויות למכביר מצביעות על כך כי הגברים בתנועת העבודה המשיכו 
לראות באשה, בחברותיהן לתנועה, לקבוצה, למפלגה, אדם שונה מהם, בעל נטיות 
שונות, יכולת שונה וייעוד שונה (שילה, 1980 ; יזרעאלי, 1984 ; פרקי הפועל הצעיר, 
206:1935 ־ 202 ; ברנשטיין, 1983 ). הגברים התקשו לשנות תפיסות מושרשות באשר 
לזהות המינית. הם קיבלו כרגשות מעורבים את עבודת האשה בכלל, ובמיוחד נרתעו 
מכל פריצה לתחום העבודות הגבריות. פריצה כזו איימה לא רק על תעסוקת הגברים, 
אלא עוד יותר על ה״נשיות", ה״עדינות" וה״רכות" שרצו למצוא אצל נשותיהם (מימון, 
1972 ). הם הניחו כמובן מאליו שהגבר יהיה מפרנס המשפחה ואילו האשה תעשה את 
עבודת הבית. הוא יהווה את "שטף החיים העיקרי", כדברי רחל כצנלסון, ואילו היא 
את "הנחל הצר הדורס לצידו". בחריפות רכה תיאר והוקיע הלכי רוח אלה טבנקין בדבריו 
בסמינר הרעיוני בעין חרוד — 

כלל הטרמין(מינוח — ד.ב.) שלנו הוא בעל(ההדגשה במקור—ד.ב.) ובטרמין 
זה יש דבר מה משום שלטון. אנו אומרים: "בעל", "אשת בעל הבית". 

כעל—זהו שליט, אין לנו כמעט רטרמין הזה. לא עלה על דעתנו לעשות 
את האיש ל״כעל האשה". הוא אדם. ויש לו חלק מחייו שהם היחסים. אבל 
ביחס לאשה יש איזה מושג כזה עמוק מהחברה הבעל־ ביתית שיסודו הוא 
התלות הכלכלית, שעושה את הא שה רק ל״אשת איש" מילדותה. לוה היא 
מתכוננת, לזה היא מכשירה את עצמה, לזה מכשירים אותה. וא״כ — היא 
אשת איש, וא״כ היא אם אשר צריכה לחנך את הילדים, היא תמיד לא 
עצמאית — כמושגים הרוחניים, הנפשיים, דה ישנו גם בין המוני חברינו. 
במושגים האדאולוגיים אנו שוללים את התלות המוחלטת של האשה. אנחנו 
אומרים: יש מקום לעצמאות הכלכלית. אבל בעובדה, למעשה ובהרגשה — 

הדבר הזה עומד כספק ואין להכחיש זאת... כשטח היחס לאשה, ביחס 
למקום האשה— ישנם עמוק בלב, בנפש, מושגים והרגשות אחרים לגמרי, 
הנובעים מהווי חיים אחר, (ארכיון יד טבנקין, טכנקץ־אוסף אישי, הרצאה 
בסמינר עין תרוד, 1937 . עמ׳ 4 ) 

יחסן של הנשים אל עצמן היה מורכב בהרבה. גם הן גדלו בחברה בה השוני בין זהויות 
הגברים והנשים היה חד ועמוק. השאיפות החדשות לא דחקו לחלוטין את הדימויים 
המושרשים מכבר. מתח נוסף נבע מהסתירה הפנימית כין שני מרכיבים של הזהות 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


98 


דבורה ברנשטיין 


העצמית החדשה. מחד גיסא "האשה־האדם" השותפה—בדומה לגבר —בכל הפעילות 
החברתית כתוקף אנושיותם המשותפת. ומאידך גיסא, "האשה־האם" הנהנית מחוויה 
הייחודית רק לה, ומבטאה את אופיה הפיזי והפסיכולוגי הנבדל, חווית האמהות. אמנם 
על פי דימוי עצמי וה, אין האמהות תפקידה היחיד של האשה, אך הוא התפקיד שלה 
בלבד, תפקיד רס ומיוחד המחכה לה, האר מוזכר מדי פעם ככתיבתן של הגשים על 
אמהותן החדשה, אך כמעין נספח— אשר ספק אם בכלל לשלבו כאופן מלא בקשר 
ייחודי זה של האם וילדה. קשה לאתר את מכלול הסיבות להאדרה זו של ייחוד האמהות, 
אך קשה שלא לחוש כמתח שבין השאיפה לשותפות מלאה כחוויה האנושית של בניין, 
יצירה ופעילות חברתית לבין ההאדרה של תפקיד האמהות כתפקיד ייחודי. 

תחום הפרט. בתקופה של מאבק לאומי וחברתי הקולקטיב הוא שעמד במרכז, והפרט — על 
צרכיו ורגשותיו — נדחק לשוליים. הקונפליקט של האם השואפת לחיות חיים מלאים 
ולא להיסגר בד׳ אמות ביתה בשאר קונפליקט אישי ופרטי. כדברי רחל כצנלסון, הדוברת 
היחידה כמעט לבעיותיה של האשה והאם, ב־ 929 ! — 

טרם היתה זו לשאלה כללית המטרידה את המחשבה הציבורית. נחלת פרט 
היא, שאלת משפחה דו או אחרת, הקורסת תחת הנטל, ללא מסורת וללא 
תרבות של מנהגים וסייגים. שאלת אשה זו או אחרת בפינתה, בחדרה או 
בצריפה, נאבקת עם גורלה, מלאת מרירות ואי־סיפוק ובודדה לנפשה. 
(כצנלסון־שזר, 1930 : 68 !) 

קרוב לעשר שנים מאוחר חזרה כצנלסון לנושא וכתבה — 

מקובל שההסתדרות, צרכיה, מאוויה, מלחמותיה, נעלמים כהגיע□ למפתן 
בית החבר. שם מתחילים החיים הפרטיים. על הקבוצה, על המושב, על 
השכונה, על האגודה— חלים חוקים. תלות מצוות, עליהם דנים בצבור, 

אותם מבקרים, מהם תובעים. אבל אין ענין לתנועה לנעשה בפנים ביתו של 
החבר: היש לחברה גם שעות פנאי ואס קיימת חלוקה צודקת של העול בין 
האב והאם; האס דואג מישהו לזיקתה של האם לספר העברי: המקבלת 
היא עזרה והדרכה כשאלות המסובכות של חייה; האם העבודה השכירה 
בכית החכרה— הכרח היא, דאם כן, אם זאת היא עבורה מאורגנת, או אולי 
ילדה מנוצלת מהעדות המזרחיות; אם מעודדים את החברה הקונה הכל 
למשפחה, להשתמש בשכר העבודה באופן בבון ובהתאמה לצרכים של צבור 
העובדים; ומי מדריך את האם— מטפלת והמחנכת? (דבר הפועלת, 

179:1943 ) 

כיצד נסביר כי תנועה הפועלים נעמדה מחוץ למפתן הכית כעוד תנועת הפועלות הציצה 
מבעד לפתח, אך לא תצתה ונכנסה פנימה? שתי התנועות היו לכודות בסתירות אשר 
מנעו, או לפחות הגבילו, את פעילותן. ההסתדרות חיזקה, כפי שראינו, בדרכים עקיפות 
וישירות, את דפוס המשפחה הבלתי שוויונית. נוח היה למנהיגי הפועלים כי צרכיו של 
הפועל יסופקו במסגרת המשפחה, על־ידי עבודתה הבלתי מוצהרת של האשה. תודות 
להסדר זה שוחררו ההסתדרות, ובעיקר האיגודים המקצועיים ומועצות הפועלים, מהדאגה 
לסיפוק צרכים כגון דיור, מזון, מלבוש וטיפול בילדים. אולם העדפת דרך זו של מילוי 
הצרכים היום־יומיים הובילה למתח בלתי נמנע בין ההסתדרות לבין המשפחה. ריבוי 


"בין האשה־האדם ובין אשת־הבית" 


99 


תפקידי המשפחה הפך אותה למוקד פעילות היכול להתחרות בפעילות התנועתית. תנועת 
הפועלים העירונית הדגישה את הפעילות המעמדית־מקצועית והעמידה""לפחות ברמה 
הסימלית—ערכים קולקטיביים כנגד ערכים פרטיים. המשפחה מרובת התפקידים היוותה 
מתחרה פוטנציאלית, ולעתים ממשית, על זמנו, מרצו והתחייבותו של העובד. האשה 
אשר נדחקה אל מחוץ לכוח העבודה בכדי למלא את צרכי כני המשפחה, בהעדר שירותים 
קולקטיביים, הואשמה בכך שהמשפחה הפכה למוקד משיכה אלטרנטיבי. היא אף הואשמה 
בכך שהפרטיות של המשפחה נהפכה למטרה בפני עצמה, המרחיקה את העובד ואת 
ילדיו מהתנועה ויעדיה. ביטוי להאשמות אלה ניתן למצוא בדברי אבא חושי, מזכיר 
מועצת פועלי חיפה, במשפט ציבורי בו הועמדה "לדין" "אשת החבר". למותר לציין כי 
אבא חושי היה הקטיגור, דבריו היו כדורבנות— 

במידה ש(אשת החבר) נכנסת לחיי המשפחה הולכת ומסתגרת בד׳ אמותיה 
של המשפחה, מתרחקת מחיי החכרה, מנתקת את קשריה עם התנועה ועם 
ההתרחקות וניתוק הקשרים באה לאט־לאט ההתנכרות לחיי התנועה, 
לשאיפותיה, למלחמתה ליעודיה. ההמון הגדול של החברות הנשואות מתמסר 
לחיי משפחה— דבר לכשעצמו חשוב— אבל המשפחה וחיי המשפחה הם 
רק חלק מחיי החברה והתנועה ובעקבות ההסתגרות בחיי המשפחה כאות 
תופעות שליליות ומסכנות את עתיד התנועה, כגון: רקימת חוטי הווי זעיר* 
בורגני, ואם כך אנטי חברותי— האשה דואגת לבית יפה, לרהיטים נאים — 

חדרי המגורה נהפכים למחסני רהיטים—בשכונת הפועלים מופיעה 
קונקורנציה בין אשה לרעותה—זו מסדרת חרר שינה בעד 20 ־ 30 לירות 
והשנייה משתדלת לעבור עליה. משפחת הפועל שוקעת בחובות מעל 
לראש— החבר מושפע ונסחב עם זרם החיים הזעיר־בורגניים. הילד— עתיד 
התנועה—מתחנך באטמוספירה וו של שאיפה ל״חדר שינה מודרני". (ארכיון 
אבא חושי, אוסף אבא חושי, 6 ־ 20-3 ) 

ההסתדרות רצתה לאחוז בחבל בשני קצותיו. היא רצתה כמשפחה אשר תספק את צרכי 
הפועל אך מבלי שהמשפחה תיהפך למוקד משיכה אלטרנטיבי. מעמד "אשת החבר" 
אמור היה להתיר את הסתירה. האשה תמשיך לשרת את צרכי בן זוגה הפועל, ובתוקף 
מילד תפקיד זה תזכה בחברות בהסתדרות העובדים. חברותה בהסתדרות תמנע את 
התנתקותה מהתנועה ותצמצם את השפעתה המזיקה. אולם, כפי שראינו, מושג "אשת 
החבר" לא יצר קשר ישיר ומשמעותי בין האשה העובדת במשק ביתה, לבין ההסתדרות. 
היה זה מושג של תלות אשר קומם דווקא אותן נשים אשר חיפשו דרך לשמור על קשר 
עם התנועה איתה הזדהו. ההסתדרות לא פתרה, אם כן, את הסתירה שבבסיס יחסה 
למשפחה. אך למרות הבעייתיות שהציג אבא חושי, האיום שבחיי המשפחה לא היה בו 
בכדי לערער את עצם הפעילות ההסתדרותית. ניתן היה להמשיך ולחיות עם הסתירה 
ללא מתח רב מדי, ואכן כך היה. 

שונה היה המצב באשר לתנועת הפועלות. הסתירות הפנימיות שביחסה למשפחה 
ולאשה העובדת במשק ביתה היו כנפשה של התנועה. תנועת הפועלות קיבלה את 
תפיסותיה היסודיות של הסתדרות העובדים. אף היא העמידה מעל לכל את המטרות 
הקולקטיביות של "בנין הארץ", הקמת "בית לאומי" וכיו״ב. אף היא ראתה בתחום 
העבודה את עיקר המימוש העצמי של הפרט ומקור הגיבוש של התנועה. ולמרות השלום 


100 


דבורה ברנשטיין 


סס שפתיים לעבודתה של אשת הבית, הרי גם תנועת הפועלות ראתה כפועלת את 
העובדת האמיתית. עם זאת, לא יכלה תנועת הפועלות להסתפק בהדבקת תווית חסרת 
משמעות לאשת הבית וכעויכתה לנפשה. ראשית, מנהיגות תנועת הפועלות היו רגישות 
יותר לקשייה של האשה אשר צריכה היתה למלא את כל העבודה המוטלת עליה בביתה. 
שנית, בקרב נשות החברים הושמעה ביקורת על מנהיגות תנועת הפועלות מהן ציפו 
לפעולה. תנועה אשר שאפה להפעיל את כלל הנשים לא יכולה היתה להתעלם מביקורת 
זו. תנועת הפועלות ניסתה לפעול בקרב "נשות העובדים". ב־ 930 ! הוקם "אירגון אמהות 
עובדות" אשר נעשה לזרוע הפעילה ביותר של תנועת הפועלות. אירגון זה קרא לאמהות 
לקחת על עצמן משימות הסתדרותיות. כדברי חסיה קופרמינץ, מפעילות האירגון, "שיחרור 
החברה מעול הבית, משמע — עול חדש בעבודת התנועה". הנשים נקראו לקחת על עצמן 
את ה״עבודה הסוציאלית" בקרב חברי ההסתדרות, את עידוד רכישת תוצרת הארץ, 
הדאגה לעבודה עברית כמשק הבית בשכונתן, וטיפוח "הווי פועלי" בבתיהן ובחינוך 
ילדיהן. הקשר בין פעולות אלה לבין שינוי מעמדן שלהן לא נידון ולא קיבל כל ביטוי 
ממשי. 

למרות שתנועת הפועלות העריכה את עבודת האשה בביתה, היא ייחסה חשיבות רבה 
יותר לעבודה שמחוץ לבית. למעשה קיבלה תנועת הפועלות כמוכן מאליו את העומס 
הכפול, ואת ההכרח להתמודד בעת ובעונה אחת הן עם האמהות והן עם העבודה בשכר. 
כדברי רחל כצנלסון — "כשם שאנחנו אומרים לפועל בכלל; יש לך יעוד בארץ, כן היינו 
צריכות לפנות לחברה הצעירה: יש לך יעוד נעלה; עליך למצוא את ההרמוניה בין שני 
התפקידים: להיות אם עובדת ולהיות פועלת". כצנלסון האירה, כאופן נוקב, את הקונפליקט 
שבין שני תפקידים אלה: 

יהיה זה אולי ביטוי יותר מדי חריף ואכזרי, אבל נכון הדבר שבמובן ידוע 
שני היסודות האלה: של העבודה ושל המשפחה אויבים בנפש בחיי הפועלת. 

לא כן חיי האיש העובד. בחיי הפועל אין תהום בין חיי־המשפחה ובין חיי 
העבודה. הוא יכול להיות מסור למקצועו, לפעילותו הציבורית ויחד עם זה 
להיות אב טוב. לעומת זה בחיי הפועלת, ביחוד זו השכירה, יסוד העבודה 
הורס את יסוד המשפחה ולהיפך. תנועתנו נתבעת להכיר את הקופנליקט 
העצום הזה שהוא הוא ההבדל בין עמדת הפועל לבין עמדת הפועלת. אם 
הפועלת ! >יצה להתמסר לעניני העכורה, לכיבוש העבודה, להשתלטות על 
המקצוע, לעניני האגודה המקצועית ולפעילות בציבור הפועלים ככלל — והרי 
זה גדרש מהאשה הפועלת— היא רשאית להגיד: די, כוחותי מספיקים רק 
לזה. ואם אנחנו שואלות את עצמנו: מה זה להיות אם, אשת הפועל, ואס 
אנחנו מקבלות את האמת המוחלטת שבמשפחה צריך להיות יותר מילד 
אחד ואם נזכור שעל אשת הפועל לחנך את הילדים, לשמור על הבית, לדאוג 
לצורתו, לבוא במגע עם הרופאים והמחנכים, שוב אנחנו רשאיות להגיד: 

די לאדם אחד, יותר כוחות אין. (דברים שנשאה רחל כצנלסון־שזר בסמינר 
מועצת הפועלות, תל אביב, 1937 . אוסף ליליה בסביץ, ארכיון הקיבוץ 
המאוחד, יד טבנקין) 

אין היא רואה מוצא מהעומס הכפול, ואף איננה מחפשת מוצא. כפל התפקידים הסותרים 
הוא, על פי כצנלסון, מצב נתון. האתגר הוא להכיר בברכה הטמונה בו—"אין לקבל 


"בין האשה־האדם ובין אשת־הבית" 


!0( 


את זה כגזרה. לעתים קרובות אנחנו שוכחות שעבודה ואמהות הן מקורות חיים ככלל. 
ומובן שמקורות החיים גורמים לקשיים. אין בזה קיפוח, לא יד זידונית מתעללת באשה. 
צריך לחנך את האשה להכנה שזה גם מקור של אושר, של חיים מלאים"(שם). הגבר 
מהכר אף הוא. עליו להבין את כת זוגו ולסייע לה ולעודדה. אולם אהדתו של הגבר 
ותמיכתו אינם הופכים את הקונפליקט משפחה— עבודה לקונפליקט שלו. כאן על פי 
הבנת רחל כצנלסון, טמון מה שמבדיל בין הגבר לאשה — "אי אפשר לשכוח שאנחנו 
נשים והם גברים. לא צריך לשכוח. יש טבע שקובע את הדברים האלה. לחברה גוף 
אחר, פסיכיקה אחרת" (שם). שוני זה, כך ניתן להבין, מוביל לניגוד קיומי, לסתירה בין 
היסוד האנושי—העבודה, לבין היסוד הייחודי—האמהות, סתירה המעשירה ומעמיקה 
את חיי האשה, אך לעולם אינה מרפה ממנה. בהעדר צורך בעבודת הנשים במשק; 
בהעדר מוסדות פוליטיים תומכים בהעדר תנועה חברתית המציעה אלטרנטיבה ליחס 
הקיים בץ האשה, המשפחה והחברה, בהעדר כל אלה ניטל על האשה להבטיח בעבודתה 
במשק הבית את המשכיות החברה ותוך כדי כך, את המשכיות מעמדה הבלתי שוויוני. 

סיום 

אופיה של המשפחה נקבע על־ידי תפקידיה החברתיים מחד, וחלוקת העבודה והסמכות 
בתוכה, מאידך. שינוי באופי המשפחה הינו תהליך קשה ורב מימדים. הוא מחייב שינוי 
רדיקלי בזהות הפרט וכהגדרת הזהות המינית; הוא מחייב בדיקת הקשר בין אמהות לבין 
הורות ככלל; הוא מחייב שינוי כמכנה הכלכלי והחברתי אשר יאפשר—ואף יצריך — 
שינויים בדפוסי הצריכה, החיברות והחכרוחא. הוא מחייב שינוי של המילים והסמלים 
המשקפים ומעצבים צורות מחשבה והתנהגות. בתקופה שנידונה במאמר זה נעשו צעדים 
חשובים בכיוון האמור. הועלתה קונצפציה אלטרנטיבית למשפחה הבלתי שוויונית בדמות 
שותפות בין שני בני זוג המתקשרים בקשר מעמיק וקבוע. הנישואין, כסטטוס משפטי, 
חברתי וסמלי, איבדו מחשיבות□ לעומת מהות הקשר בין "שני ראשי המשפחה". אולם 
הנסיונות לממש תפיסה חדשה זו נקלעו לסתירות עמוקות שנותרו ללא פתרון. לא נוצרה 
מערכת כלכלית, פוליטית וחברתית המאפשרת משפחה שכזו. לא חלו שינויי תדמית 
וזהות החיוניים לשם שותפות מלאה בין שני בני אדם— אשה וגבר. לא הופג המתת בין 
"האשה־האדם" לבין האם ואשת־הבית. הפוטנציאל ליצירת מהות חדשה למשפחה לא 
מומש. 

פוטנציאל זה נשחק ככר כצעדים הראשוניים ביותר של מעבר מחברה רווקים ורווקות 
ניידת למחצה של תחילת שנות העשרים לחברה עירונית המורכבת ברובה ממשפחות. 
המשפחה העירונית התקיימה כיחידה נפרדת ה״דואגת לעצמה" ואשר תוך כדי כך נוצרו 
בה מחדש חלוקת עבודה, סמכות ויוקרה בלתי שוויוניים. ניתוח המשפחה מפרספקטיבה 
פמיניסטית, כלומר מפרספקטיבה המבחינה בין ההתנסות השונה והצרכים השונים של 
האשה והגבר במשפחה, חושף כמה רבדים של המציאות החברתית. ניתוח כזה מעיד 
על חולשתה היחסית של הא שה במשפחה כאחד ממוקדי חולשתה בחברה בכלל. במקביל, 
הוא מעיד על האופן שבו חולשתה של האשה בתחומים אחרים משתקף בחולשתה 
במשפחה ומקבע חולשה זו. מעל לכל ניחוח זה מעיד עד כמה נרתעה החכרה היישובית, 
ובעיקר עד כמה נרתעו האליטות המעצבות השונות שכה, מלגבש ולממש הגדרות חדשות 
למכלול היחסים האישיים־אנושיים. ניתוח זה, במשולב עם ניתוחים ביקורתיים אחרים 


]02 


דבורה ברנשטיין 


של החברה היישובית, מעיד על היבלמותה של הסרבספורמאציה החברתית הרדיקלית 
על סך היחסי□ הבין אישיים, היכן שהיה צורך לעצב חלופות ליחסים הירארבייס. יחסי 
שליטה ועליונות, גלויים או סמויים, 

מקורות 

ארז, יהודה. 1964 , ספר העלייה השלישית. תל אביב: עם עובד. 

בידאווי־פוגל. סילביה. 1992 . "האמנם בדרך לשוויון? מאבקן של הנשי□ לדכות בחירה ביישוב 
היהודי בארץ־ישראל: 1917-1926 ״ מגמות, 34 ( 2 ): 285 ־ 262 . 
בסכיץ. ליליה. 1981 . ולו רק הד. תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 

בקי, רוברטו. 1945 . "הנוהג בנישואין יבילודה בקרב השכבות השונות של היישוב היהודי והשפעתו 
על עתידנו". בתוך העלייה, היישוב והתנועה הטבעית של האוכלוסיה בא״י. ירושלים: המחלקה 
לסטטיסטיקה של הסובבות היהודית. 

כרלוביץ. יפה. 1984 . ספורי בשים בנות העלייה הראשונה. תל אביב: ספריית תרמיל. 
ברנשטיין, דבורה. 1983 , "החלוצה בין הדדודיס: מעמדן של נשים בכות־ העבודה בתקופת היישוב". 
מגמות, ( 28 ) 19:1 ־ 7 . 

ברנשטיין, דבורה, 1987 . אשה בארץ ישראל. תל אביב; הקיבוץ המאוחד. 
בת רחל, יוכבד. 1981 . בנתיב שהלכתי. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 
גולדשטיין, יעקב. 1972 . ״מניה שוחט וברית שלום״. מאסף. ד! 124 ־ 143 . 
גולדשטיין, יעקב. 1979 . ״פולמוס מדם־שוחט.״ מאסף, י״א: 130 ־ 142 . 
גוררון, יעל. 1935 . ״הועידה הראשונה לפועלות", פרקי הפועל הצעיר, ג י 214 . 
גרינברג, עפרה וחנה הרצוג. 1978 . ארגון בשים וולונטרי בחברה מתהווה. תרומתה של ויצ״ו לחברה 
הישראלית. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב. 
דיין, דבורה. 1957 . באושר וביגון. רמת גן: מסדה, 
דרויאן, ניצה. 1981 . באין מרבד קסמים, ירושלים: מכון בן־צכי. 

דרורי, יגאל, 1981 . החוגים האזרחיים ביישוב היהודי כארץ ישראל, 1920 ־ 929 !. חיבור לתואר 
דוקטור, אוניברסיטת תל אביב.. 

הסתדרות העובדים הכללית. 1938 . ״ציבור העובדים בארץ ישראל בעיים, במושבות ובמשקים — 
סיכומי מפקד מארם 1937 ״. פנקס 1936-1938 . ינואר 1938 . 
הסתדרות העובדים הכללית. מועצת פועלי תל אביבריפו. 1939 . מספרים. שנתון 1939 . תל אביב. 
הרצוג, חבה, 1986 . פוליטיקה עדתית—דימוי ומציאות. תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 
וייסטרייך, רוברט. 1978 . ״השורשים היהודים של רוזה לוכסמבורג". כיוונים, 1 : 87 ־ 71 . 
זדסמן, צבי. 1974 . פער ושוויון בהסתדרות. רמת גן: מסדה. 
חכם, ברכה. 1947 , ספד העלייה השנייה. תל אביב: עם עוכר, 
טלמון־גרבר, יובינה. 1970 , יחיד וחברה כקיבוץ. ירושלים: הוצאת מאגנס, 

יזרעאלי, דפנה, 1984 . ״תנועת הפועלות בארץ ישראל מראשיתה עד 1927 ״. קתדרה. 32 : 109-140 . 
יסדת. רחל. 1959 . אנו עולים. תל אביב: עם עובד. 
כצנלסון־שזר, רחל. 1930 , דברי פועלות, תל אביב: מועצת הפועלות. 
כצנלסון־שזר. רחל. 1989 . אדם כמו שהוא. תל אביב: עם עובד. 
לוי, עזריה. 1987 . ״האשה בחברה היהורית בפרס״. כיוונים, 34 : 117-127 . 
לוין, מרדכי. 84 ־ 1983 . "המשפחה בחברה מהפכנית יהוריח, נורמות והליכות בקרב חברי הבונד, 
מאסף. י״ג: 109-126 , י״ד; 171 ־ 158 , 

מימון. עדה. 1972 . לאורך הדרך: מבחר דברים ואגרות. תל אביב: עם עובד. 
מרגלית. אלקנה, 1980 . קומונה. חברה ופוליטיקה. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב ועם עובד. 
פירר, רות, 1984 , ״עלייתו תפילתו של המיתום החלוצי״. כיוונים, 23 : 23 ־ 5 . 
פקלמן, הניה. 1938 . חיי פועלת כארץ. תל אביב, 


"בין האשה^האדם ובין אשת־הבית" 


103 


. שביט, יעקב. 1981 . מרב למדינה. תל אביב: הדר 
.113 שיינפלד, אמירה. 1986 . ״גרייס אגילר— סופרת נשכחת״. כיותים, 30 : 123 ־ 
שילה, מרגלית, 1980 . ״חזות הפועלות בכנרת 1917 ־ 1911 בפתרון לבעית הפועלת בעלייה השנייה", 

.81 קתדרה, 14 : 113 ־ 

שפירא, אניטה. 1977 . המאבק הנכזב. תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 
שפירא, יונתן. 1975 , אחדות העבודה ההיסטורית. תל אביב: עם עובד. 
/\31110 וססז) 5 ז £0110 801110£5 3 01 05 ץ£ 1110 ו 1 §ט 0 זוח " . 1992 . 1111 >! , 050110 0 ז 

,ץו 1531 \/ .$ז £6 *) 11 * 716 * £10 ^ ,(£>£) 051010 ־ 801 .א 311 יזס 06 ( 1 וו] 

055 ־ £1 ¥א 8£1 :¥א , 

8 )ס €350 1110 ' : 1 ) ¥101:11 014100 ! 10 01111100 ^ £0 ו 0 סז£" . 992 ) . 0 ד\ 1 ץ 8 0£ § 3010£0 ע 
166 * £10 *(£>£} £017151001 , 8 1 ( 3 זס<! 0 <] ת 1 " 1948 ־ 1910 ,_ 17 ט< 1 <!!£ 1110 111 תסרחס ^ *-$ 
<1*111 110*716*71(1^6*■$. 411 . 088 ־ £1 ¥א 81£ :¥א ,ץמ 3 נ 
׳( 11 ( £03 1013 > 111 ץ ¥1 ! ,^^ 0010 ^ 1 " . 1980 . 01 013 ו? 1€ ,עו 10 ) 30 ז£ ; $^x £(517101 ! ח 1 ץ 1 ו! 3 טן ". 
5 ^ 11016 $, 6(3):403-419. 

1 *8660 . 1987 (. 15 >£) 1 ) 8111111 80530 3 ) 30 ?חסס^ 113 ) €1311 , £00310 1£ >ו 0011 [) 1 ז 

1'1x11)11■: \¥0*716 11111111 ^ חסז 11 ^ 11 ס 13 : 011 ) 808 .ץ *ס 151 ]! 1 * 60 ק 0 ** £1 ח 1 ח . 

€13 רח 0 ו ¥00 \ 3011 ־ 151 )ס €380 110 ! : £0101111510 רוו 0 <£ 1 ו £11£1 " . 1976 0£ ז €3 , £0 )!) 83 ת 
1 8 ) 8001 00 ) 801101 :) 1 ־ ¥01 ^\ 0 ^ז , 1 ז 10 ה ¥0 \ ?/ 475 \ 16 ^ן 77 ,(£)£) 0111111 >( 0111 ( £11/31 ח , 

0 0 ^ €1130 1 ) 30 1 ) 11110 ) 3 ־ £1 000 ^ £01 - וו 0 מנס¥\ ו 51 ר\\ 10 . ¥00100110 " . 992 ! . 1123 א , 30 ץו 1 ח ". 
10 א 811 :¥א ,ע 1630 \/ . 67$ 710£ * 16 ** ס 11 1 ) 111 ) $* 166 * £10 ,(£)£) ח נ 0510 ז 80 . 8 311 זסל 0 מ ¥ 
£1058 ־ . 


0017100, 1), >\ £ם מ 161 <| 0 ז£ 10 !£'" . 1976 . 0 ע( 1 1 זו 0 זו!ס$ ץ 300 א 1 ) 10 ; 811111 30 1 ־ 31 !¥! י הח 
ז 1£1$10 5 1 * 716 * ¥0 ( 1% * 1 !*)* 1186 ,(£)£) 011 * €317 €/ 00100 ־ 801 10 "ץי 415101 ! £5 ז 0 חחס ¥\ \\ 
£1085 ־ £1 1110018 ! '!ס < 1 ו 8 ז 0 \ 01 ]£ : 13 ] 3 ו 1 ז . 

113/011011, £05110. 1977. 13*0611 )¥0*716*1: 1116 $68111 1 ז ¥0 0 \ 0 א .$£)ץ}\ 861111116 ץ <: 
810100 30(1 80£0510 ז . 

1/1*3011, 19. £)3103 00(1 £8131115 צ י 00 ו 00 /*\ 1 )ס 1100 ו[ 00 ז £0 סו! 1 ״ . 1986 .! 01 ל! 3 1 ן 310 ח 1 !ק 
663-679 :( 1 1/1 2 ) 14 , £0163 80 % "וחס]<! 0 ז£ 800131 3 33 151301 הו . 

[££*36(1, 19. 031113. 1987. "8(31115 1111016 6110 <ןס 1 ' 1 ע€ח£ 10 ." 301 ־ 51 ( 10 00 ומ ¥0 \ !ס (* 
1'60*{>00% ״ 0101 >! : 11531001 ־ 301 . 986-87 ! י . 

1/1 €0010 £01111031 1710 " . 987 ! . 1 ־ 01 * 731 מ 1 ו 3 ־ 111 ק£ 1 > 30 113 ) 3 ( 1 . 19 , 3011 ־ x 1 £00110151 )ס 
/\ 1(1111^65 482 ־ 463 :( 4 ) 2 \\) 806 16 $ח 1 } ׳ 1161 * 16 ) ׳ "[ 30 ז 5 ( תו . 

£3(131 ) 30 18 ) 1700 ? 1131 [)£ ץ £0311 ססוסס/^ 3011 ־ 151 0 ז\׳^" . 1973 י 1 !ז 00 ,£!ז 513 ח 50 !£-ח 
£31101715 10 ($10 ^ 311 ז 3 ק €001 :ס 0 ! 31 ק £311101 00 ז £0 ־ £31101 5 ' ¥011100 \ 3011 ־ 

538-546 :( 3 ) 35 6 ( 1 1 *** £1 111116 * 6 1%€ > 1 זז 48 ! /ס 201 *** 101 " 815 ץ! 3 מ^ . 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


קרקע, עבודה ואוכלוסיה בקולוניזציה 
הציונית: היבטים כלליים וייחודיים 

גרשון שפיר 


מחקרים העוסקים כתולדות החברה הישראלית מספרים כדרך כלל אחת משתי עלילות: 
הראשונה, כיצד המתיישבים הציונים הקימו חברה יהודית בארץ ישראל, לעתים תוך 
מחלוקות פנימיות ביניהם. השנייה, כיצד התפתח הקונפליקט בין היהודים לבין הערכים, 
שמטבע הדברים עיינו את הנסיון הציוני להקים יישות יהודית בארצם. העלילות מצטלבות 
זו עם זו רק לעתים נדירות. במאמר זה בכוונתי לטעון כי את העלילה הראשונה אין 
להבין מבלי לשזור אותה בשנייה. בניית החברה הישראלית והקמת מדינת ישראל לא 
היו עניין יהודי פנימי בלבד. הקונפליקט הישראלי־ערבי הטביע את חותמו על החברה 
הישראלית, תרבותה ומוסדותיה, וברבים ממאפייניה ניתן לזהות עד היום חותם זה. עם 
ההיבטים שעוצבו במפגש היהודי־ערבי נמנים, בין השאר, מקומה של תנועת העבודה 
בתהליך בניית החברה, החפיפה הרחבה בין התיישבות לבטחון, התפקיד המרכזי 
שההסתדרות ממלאת בחברה ובכלכלה, ואפילו הקיבוץ. 

אותם מחקרים המתרכזים בסיפור היהודי הפנימי של הקמת החכרה הישראלית 
מייחסים תפקיד מרכזי לערכים ולרעיוגות שהמהגרים הציונים הביאו עימם ממקום 
מוצאם, בעיקר לאידיאולוגיות הסוציאליססיות־אוניברסליסטיות שהובאו ממזרח אירופה. 
אף כי נהוג לחשוב שאידיאות ממלאות תפקיד מיוחד בהיסטוריה היהודית, חשיבותן 
בתולדות החברה הישראלית היתה קטנה מזו של התנאים החומריים שבהם מצאו עצמם 
המהגרים־מתיישבים בהגיעם לארץ ישראל. בין התנאים הללו היתה חשיבות מכרעת 
לשלושה גורמים: שוק הקרקע, שוק העבודה והיחס המספרי בין אוכלוסיית המתיישבים 
והאוכלוסיה המקומית, אטען להלן כי תוך ניסוי וטעייה בשווקי הקרקע והעבודה אימצו 
המתיישבים היהודים—כבר בתקופה העות׳מאגיח— דפוסי פעולה שהיתה להם השפעה 
מכרעת על המאפיינים של החברה והמדינה העתידיים. 

החוקרים המפרידים בין שתי העלילות, עלילת בניית החברה היהודית ועלילת 
הקונפליקט היהודי־ערבי, נוטים אף להדגיש את הייחודיות של ההתיישבות הציונית, 
ואת אלה ממאפייניה אשר לכאורה מבדילים אותה ממקרים אחרים של התיישבות 
קולוניאלית, כך, למשל, הס מציגים את האופי והקצב השונה של התפתחות היישוב 
היהודי והחברה הפלסטינית כראיה לכך שאלה היו חברות נפרדות ולא היה כאן ניצול 
של המקומיים בידי המתיישבים. אף האידיאולוגיה הסוציאליסטית של הקבוצה 


המקור; מאמר זה מבוסס בחלקו על מחקרו של המדובר: ? 11/1 ) 11/1 זס</ 10 , 1 >ח 10 .׳ 11 ) 13 * 8 

. 1989 , 638 י 1 ק ץ 511 ־) 11¥£ ו 11 ^ 14 ז 115 ז :ש 0£ רור 1 וחס . 832-1914 ! 11 ^ 0 ^ 1 /ס 

.ן 11£5101 ח'] 6 ק 1111 ^ 





קרקע, עבודה ואוכלוסיה בקולוניזציה הציונית 


105 


הדומינאנטיח בקרב המהגרים היהודים מוצגת כגורם שבהכרח הקהה כל עוקץ 
קולוניאליסטי שאולי היה טמון בתהליך ההתיישבות הציונית. 

מאז שנות ה* 70 המאוחרות החלה להתגבש בקרב חוקרים ישראלים, ואף בדיון 
הציבורי הכללי, גישה חדשה וביקורתית. מנקודת הראות של גישה זו נכון הוא למתוח 
השוואה בין ההתיישבות הישראלית העכשווית, והתצורה החכרהית הישראלית הנוצרת 
כיום, לבין חברות קולוניאליות אחרות כגון אירלנד הצפונית, אלג׳יריה הצרפתית או 
דרום־אפריקה (ר׳ למשל 1988 סיוון, 1989 ). חסידי גישה זו הם ממבקריה 

של ההתיישבות היהודית בגדה המערבית וברצועת עזה לאחר מלחמת 967 ( , והם נוהגים 
לערוך אבחנה חדה בין התיישבות זו, אותה הם דוחים. לבין ההתיישבות במישור החוף 
ובעמקים לפני 1948 , אותה הם מקדשים. לפיכך הס חייבים לראות את ההתיישבות 
המאוחרת —ההתנחלויות— כתופעה חדשה וכתפנית הכרוכה, כביכול, בשינוי רדיקאלי 
שחל בתרבות הפוליטית הישראלית לאחר 1967 , עולה מגישתם כי אתונה הקולוניאליסטית 
נולדה בוגרת בקפיצה מראש אביה זאוס הסוציאליסט. יחד עם זה, הדמיון המובהק בין 
שני גלי ההתיישבות הללו מאפשר לחלק אחד מתנועת העבודה (ה״ימיך שלה) להזדהות 
עם ההתיישבות החדשה, בעוד חלק אחר של התנועה (ה״שמאל" שלה) חש שייחודו 
ההיסטורי ניגול. 

הפרספקטיבה הזו שמתחילה את מניין ההיסטוריה הישראלית מחדש עם הכיבוש 
ב־ 1967 או עם ה״מהפך׳ ב־ 977 ו, מתעלמת מן הדמיון שבין ההתיישבות שלפני 1948 
לבין זו שאחרי 1967 . בכך היא מחמיצה את האפשרות ללמוד מן ההווה לגבי העבר 
וללמוד מן העבר לגבי ההווה, ולהשתמש בתובנה הכפולה המושגת להערכה מחודשת 
של הגישות המקובלות לניתוח הסוציולוגי־היסטורי של החברה הישראלית. מבחינתי, 
לעומת זאת, ייחוס מימד קולוניאלי לישראל שלאתר 1967 מהווה הזמנה פתוחה לבדיקה 
מחודשת של ההכחשה הנחרצת של כל היבט כזה בהתיישבות הציונית המוקדמת. נראה 
לי, על כן, כי יש הכרח בגישה תיאורטית המסוגלת להבין את ההמשכיות בין תקופת 
הייסוד של החברה היהודית״ישראלית בארץ ישראל העות׳מאנית והמנדטורית לבין תקופת 
המדינה העצמאית והתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים ועליית הליכוד לשלטון. ברוח 
זו אטען, ראשיה, כי יש דמיון עקרוני, אף אם יש שוני מסויים, בין ההתיישבות הציונית 
לבין תהליכי הקולוניזציה האירופית מעבר לים, ושנית כי אח השינויים שחלו בחברה 
הישראלית לאחר 967 ! יש להבין לא כמעבר מחברה ציונית־סוציאליסטית לחברה 
ימנית־קולוניאלית אלא כהמשכיות של הפרוייקט הקולוניאלי תוך מעבר משיטת 
קולוניזציה אחת לאחרת. 

אציג תיזות אלה כחמישה פרקים. הפרק הראשון מציע סיווג של טיפוסי הקולוניאליזם 
האירופי, ומשווה כקצרה בין התנאים ששררו בפלסטינה והשלכותיהם על התיישבות 
בה לבין קולוניות אחרות. הפרק השני מנתח את האופן שבו תנועת העבודה הציונית 
התאימה את מודל ההתנחלות האירופי לצרכיה ולנסיבות המקומיות. הפרק השלישי 
מדגיש את המאפיינים היחודיים של ההתיישבות הציונית. הפרק הרביעי מציג כקצרה 
את מאפייני התקופה שבין 1948 ל־ 1967 , ולכסוף, הפרק החמישי דן בדפוסי הקולוניזציה 
בתקופה שלאחר 1967 , בהשוואה לאלה של התקופה העות׳מאנית והמנדטורית, ובהשלכות 
של דפוסים חדשים אלה על אופייה של התבדה הישראלית. 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


106 


גרשון שפיר 


תנאי התיישבות וטיפוסי קולוניות 

הסירוב להכיר בדמיון בין הקולוניאליזם האירופי לבין ההתיישבות הציונית נובע לא רק 
מן המבוכה האידיאולוגית הברוכה כהשוואה כוו. אלא אף מחוסר מודעות למיגוון 
טיפוסי הקולוניות שפותחו על־ידי המעצמות האירופיות בין המאות ה־ 16 וה־ 20 . יש 
לזכור כי הקולוניזציה האירופית יצרה ירתר מדגם אחד של חברה קולוניאלית. החוקרים 
פילדהאוס( 966 • , 101411101180 '־?) ופרדריקסון( 1988 , 800 1014 ־ 1 ! 04 ־ 1 ?) הבחינו בין ארבעה 
טיפוסי קולוניות שונים: הקולוניה הצבאית(ץח 1000010 )אק 00011 ); הקולוניה המעורבת 
(ץח 0010 011x041 ) (היינו עירוב בין קבוצות אתניות שונות); קולוניית המטעים 
(ץמס 1 ס 0 ח 1110 *זחא(ון); ולבסוף קולוניית ההתיישבות הטהורה ( 80111001001 ס־זסק 
׳ 001003 ) (כלומר שכל האוכלוסיה. או רובה, היא על טהרת מהגרים־מתיישבים אירופים). 

מטרת הקולוניה הצבאית היתה להבטיח שליטה צבאית ואדמיניסטראטיבית על איזור 
בעל חשיבות אסטרטגית. לשם כך נדרשה אחזקת כוח צבאי בקולוניה, אבל לא התיישבות 
אזרחית נרחבת. קולוניות כאלה נוסדו, בין השאר, בחופי אסיה ואפריקה (יצויין כי ארץ 
ישראל עצמה היחה קולוניה מסוג וה עבור בריטניה). שלושת הסוגים האחרים הן 
קולוניות התיישבות( 80111601001-00100105 ), דהיינו קולוניות המבוססות על התיישבות 
אוכלוסיה אירופית ועל השתלטותה על המשאבים הכלכליים, בראש וראשונה הקרקע. 
השוני כין שלושת טיפוסי קולוניות ההתיישבות הוא בשיטות השימוש בקרקע. בקולוניות 
מעורבות נאלצה האוכלוסיה המקומית לספק את כוח העבודה הדרוש למתיישבים, אך 
לא שררה בה הפרדה גזעית מוחלטת וכך היטשטשו במרוצת הזמן הגבולות בין המתיישבים 
והאוכלוסיה המקומית, בין השאר באמצעות נישואי תערובת. סוג זה של קולוניה היה 
אופייני לאמריקה הלטינית תחת השליטה הספרדית או הפורטוגזית. בתנאים של העדר 
כוח עבודה מקומי, זיל וצייתן, ייבאו המתיישבים האירופים כוח עבודה משועבד לעיבוד 
מטעיהם. הדוגמה המוכרת ביותר לקוליניית מטעים כזו היא איזור הכותנה בדרום ארצות 
הברית שהעבודה בו נעשתה צל־ידי עבדים שחורים שיובאו מאפריקה במיוחד למטרה 
וו. דוגמה אחרת לדפוס של קולוניית המטעים היא דרום אפריקה. שבה שועבד כוח 
העבודה השחור המקומי. בשני המקרים נאכף על העובדים מעמד ליגאלי נחות, בנוסף 
למעמד כלכלי נחות. בניגוד לשני סוגים אלה של קולוניות התיישבות, כקולונייח 
ההתיישבות הטהורה השתייכו המעסיקים והעובדים לקבוצה אתנית אחת, היינו הם היו 
המתיישבים האירופים. תנאי למצב זה היה גירוש האוכלוסיה המקומית או השמדתה. 
קולוניה מטיפוס זה, גורס פרדריקסון, איפשרה למתיישבים "לזכות שוב בתחושת 
ההומוגניות התרבותית או האתנית שמזוהה עם תפיסת הלאומיות האירופית" 
( 221 ־ 1988:218 , 04111014500 ־ 7 1 ?ז. צפון ארצות־הברית, אוסטרליה וניו־זילנר הן דוגמאות 
לטיפוס קולוניה זה. לטיפולוגיה דו יש להוסיף סוג נוסף, בן כלאיים, שאבנה אותו 
קולוניית מטעים אתנית. סוג זה של קולוניה משלב שליטה של מתיישבים אירופים בקרקע 
עם תעסוקה של עובדים מקומיים, אך תוך שמירת המחיצות האתניות בין האוכלוסיות. 
דוגמאות לטיפוס קולוניה זה הן הקולוניה הצרפתית כאלג׳יריה והאנגלית בקניה. 

אופי כוח העבודה המעבד את הקרקע שבבעלות המתיישבים הקולמיאלים הוא, אם 
כן, גורם מבדיל מכריע בין סוגי הקולוניות שהאירופים ייסדו מחוץ ליבשת□. תיאוריה 
כללית החושפת את הדינמיקה הפועלת בשווקי עבודה שבהם מועסקים עובדים מקבוצות 





קרקע, עבודה ואוכלוסיוז בקולוניזציה הציונית 


107 


אתניות שונות — המוכנים לבצע עבודה זהה תמורת שכר שונה — מוצעת כמודל "שוק 
העבודה המפולח״ שפיתחה הסוציולוגית עדנה כונאצ׳יץ׳( 1972 , 800101011 ). מודל זה 
מבהיר כי פועלים בעלי שכר גבוה יחסית, בדרך כלל פועלים "לבנים", מגיבים על 
נסיונות חדירה לשוק העבודה של מתחרים זולים יותר, כדרך כלל מקבוצות אתניות לא 
אירופיות, בנקיטת אחת משלוש אסטרטגיות, שתי האסטרטגיות השכיחות יותר הן יצירה 
״קאסטות״ ( 035105 ) או, לחליפין, ״דחיקה״ ( 0x0105100 ). אסטרטגיית הקאסטות, 
משמעותה הגבלת הפועלים המתחרים לעיסוק במקצועות נמוכי שכר ונמוכי סטאטוס, 
אסטרטגיית הדחיקה משמעותה הרחקה מוחלטת של הפועלים נמוכי השכר והסטאטוס 
משוק העבודה. שתי דרכי פעולה אלה מביאות לפילוח שוק העבודה באמצעות מיקום 
הפועלים הזולים כתחתית שוק העכורה, או מחוצה לו. על אף השוני ביניהן הן משיגות 
תוצאה דומה אחת—שימור מעמדם הגבוה יחסית ושכר□ הגבוה יחסית של הפועלים 
מן הקבוצה הראשונה. קיימת גם אפשרות שלישית של התהוות סולידאריות בין קבוצות 
הפועלים מן הקבוצות האתניות השונות, במגמה להשוות את שכר כולן לשכר הגבוה 
יותר המשתלם. אך אפשרות כזו נידונה בדרך כלל לכישלון ולוא בגלל האפשרות של 
בריחת ההון ליעדים זולים יותר. 

כפי שמלמדות הדוגמאות ההיסטוריות, המעסיקים הקולוניאלים האירופים נוטים 
להעדיף את העבודה הזולה יותר, ללא התחשבות במוצא האתני של הפועלים. כתוצאה 
מכך, דווקא הפועלים מן הקבוצה האתנית של המעסיקים— אשר רגילים לשכר גבוה 
יותר ממתחריהם הלא־אירופים — הם הם המוצאים מן השוק. דינמיקה כלכלית זו מתבטלת 
רק כאשר הפועלים האירופים מצליחים לעקוף את המכניזם של שוק העבודה ולקיים 
את תנאיהם המועדפים באמצעות פילוח השוק, דהיינו הגבלת מתחריהם או סילוקם. 
משתמע מכאן כי הפועלים האירופים, היקרים יותר, יכולים לשמור על מקום התעסוקה 
שלהם ועל שכרם הגבוה יחסית רק כאשר הם מנהלים את מאבקם המקצועי על בסיס 
אתני או לאומי ואף מגייסים לשם כך, ככל הניתן, את תמיכת מנגנון המדינה. רק המדינה 
יכולה לסבסד את שכרם הגבוה של הפועלים האירופים(באמצעות מיסוי כלל האוכלוסיה) 
ותוך שימוש בלגיטימציה של אחדות אתנית, לאומית או גזעית. 

בהסתמך על הטיפולוגיה של פילדהאוס ושל פררריקסון, ועל המורל של בונאצ׳יץ׳. 
ניתן לסכם את ההבדלים הניכרים בין סוגי הקולוניות האירופיות. הקריטריון המבחין 
העיקרי הוא העניין שהיה בכל מקרה למתיישבים כקרקע ובעבודה המקומיים. למתיישבי 
הקולוניה הצבאית לא היה עניין לא בקרקע ולא בעבודה המקומיים, רק כמקום עצמו 
כנכס אסטרטגי. למיישבי קולוניות מעורבות היה עניין גם בקרקע וגם בכוח העבודה 
המקומי. למתיישבי□ בשני סוגי הקולוניות האחרים היה עניין רק בקרקע המקומית, אך 
הם נבדלו בכך שקולוניות מטעים ייבאו עובדים משועבדים ורים (לא אירוסים), בעוד 
שקולוניות ההתיישבות הטהורות העסיקו רק עובדים מבני קבוצות המתיישבים עצמן. 
הבחנה נוספת נוגעת למה שאכנה האינטרס הדמוגרפי של סוגי קולוניות שונים, דהיינו 
היחס המועדף בהן בין קבוצות אוכלוסיה לקרקע. הקולוניה הצבאית מתאפיינת בצפיפות 
נמוכה של אוכלוסיית מתיישבים לקרקע ואילו הקולוניה הטהורה מתאפיינת בצפיפות 
גבוהה של אוכלוסיית מתיישבים לקרקע. קולוניות מן הטיפוס האחרון הצליחו בדרך 
כלל לבסס את עצמן ולהבטיח את יציבותן לאורך זמן יותר מטיפוסי קולוניות אחרים. 

לענייננו חשובים במיוחד שני סוגי קולוניות התיישבות: קולוניות המטעים, דוגמת 
מושבות דרום ארצות הברית ודרום אפריקה, שהתבססו על עבודה דולה ומתחו "מחסום 


108 


גרשון שפיר 


צבע" (־ 1231 ז 10 סנ>> כדי להגביה את הסטאטוס של המתיישבים הלבנים מעל זה של 
הלא לבנים; וקולוניות ההתיישבות הטהורות, דוגמת מושבות צפון ארצות הברית, ניו 
זילנד ואוסטרליה, שהעדיפו לדחוק מתוכם את הלא לבנים ולגבש חברה הומוגנית על 
טהרת המהיישכים הלבנים. כפי שנראה בהמשך, המהגרים הציונים בארץ ישראל היו 
צריכים להחליט כאיזו דרך לנקוט במאבקם עם הערבים המקומיים על תעסוקה ושכר, 
וכן להחליט על מהות האינטרס הדמוגרפי שלהם. השאלה שעמדה כפניהם (אף אם לא 
ניסחו זאת במושגים אלה) היתה האם ליצור חברה דוגמת קולוניות המטעים— ואוי 
להפוך את הערבים המקומיים לקסטה מבודלת נמוכה; או, לחליפין, ליצור חברה דוגמת 
קולוניות ההתיישבות הטהורות — ואזי לדחוק את הערבים המקומיים מתוך שוק העבודה 
ומתוך החברה באופן כללי. 

טרם שנבחן באופן מפורט את דגמי ההתיישבות הציונית עלינו לסקור את התנאים 
ששררו בארץ ישראל בהשוואה לאלה ששררו בשטחי התיישבות של חברות קולוניאליות 
אחרות. ואת ההבדלים שנבעו מכך באופי התנועות הקולוניאלית. כפי שנראה, באופן 
כללי ארץ ישראל לא הציעה תנאי התיישבות נוחים במיוחד ועל כן החלופות שעמדו 
בפני המתיישבים היו מוגבלות למדי, וכוח המשיכה של הציונות להמונים היהודים נשאר 
מוגבל. נבחן עניין וה בקצרה: 

1 . הטריטוריות המיועדות לקולוניזציה אירופית נבחרו על פי שיקולים כלכליים או 
אסטרטגיים. הטריטוריה המיועדת להתיישבות הציונית, לעומת זאת, נבחרה על פי 
שיקולים אידאיים ודתיים. 

2 . האוכלוסיה המקומית עימה התעמתו המתיישבים האירופים, ברוב המקרים, היתה 
אוכלוסיית נוודים, ציידים ומלקטים, שלא היה בכוחה להגביל את התקדמותם. בארץ 
ישראל, לעומת זאת, היה רק חלק קטן מן האוכלוסיה נוודי (שבטי הבדואים) ואילו 
מרביתה היתה אוכלוסיה מיושבת של איכרים אשר מאחזה בקרקע היה מבוסס יותר. 
החל מן המחצית השנייה של המאה ה־ 19 אף הלך והתפשט איזור ההתיישבות החקלאי 
הערכי מרמת ההר לעבר שפלת התוף והעמקים תוך תחרות עם ההתיישבות היהודית. 

3 . מתיישבים כחברות קולוניאליות פעלו כדרך כלל בחסות כוחן הצבאי של חברות 
התיישבות ומעצמות קולוניאליות. המתיישבים היהודים בארץ ישראל, לעומת זאת, פעלו 
בתחילה ללא חסות כזאת. רק עם תחילת המנדט הבריטי נוצרו תנאים מסייעים להתיישבות 
היהודית, אך גם תקופה נוחה זו לא ארכה. 

4 . כרוב הקולוניות האירופיות היתה האדמה מצויה בשפע לכל דורש ובמחיר סמלי 
(מה שמשתמע מן הביטוי האמריקני 41 ח 13 6 שז 1 ). בפלסטינה היה מצב קניין הקרקע 
שונה לחלוטין. את האפשרויות שעמדו בפני המתיישבים שקל כ־ 1903 מנחם אוסישקין, 
מראשי תנועת "חובבי ציוך, כך: 

כדי ליסד חיי־עדה אוטונומית יהודית—או ליתר הדיוק, מדינה יהודית, 

בארץ ישראל, מן ההכרח הוא, ראשית כל, שכל אדמת ארץ ישראל, או לכל 
הפחות רובה, תהיה קנינו של עם ישראל.., אבל, בנוהג בעולם, כיצד 
עושים קבין באדמה? רק באחד משלושה דרכים הללו: בכוח — ע״י כבוש 
במלחמה, לשון אחר, גזלת אדמה מיד בעלייה; קניה שבכפיה, כלומר, 
הפקעת נכסים בכוח הממשלה; וקניה לרצון בעלים. (אוסישקץ, 105:1934 ) 


קרקע, עבודה ואוכלוסיה בקולוניזציה הציונית 


109 


את הדרך הראשונה הוא ביטל כיוון שהיא "אינה מן השס כלל", ואף משיקול ריאליסטי 
יותר— כיוון ש״לעניין וה חלשים אנו יותר מדי". לעניין הדרך השנייה הוא הטיל ספק 
באפשרות לקבלת זיכיון (צ׳ארטר) שיתיר למהגריס׳־מתיישכים יהודים להפקיע אדמות 
מכעלייהם הנוכחיים. לא נותר לו אלא להסיק כי הדרך היחידה להצבר קרקעות כידי 
המתיישבים היהודים היא רכישה בממון. לפי ברוך קימרלינג אילוץ זה, ההכרח לשלם 
בכסף תמורת האדמה, הגביל את יכולת ההתפשטות של המתיישבים וצימצם את רמת 
האלימות של תהליך ההתיישבות בשלב הראשוני( 146,106 * 1983:145 ,§ 1 ז 1 !ז£מזוח 1 .) 1 ). 

5 . ברוב הקולוניות האירופיות יכלו המתיישבים להעסיק עובדים משועבדים זמניים 
או אפילו עבדים אשר עלות עבודתם היתה נמוכה ביותר. בהעדר חסות של כוח חיצוני 
לא היתה בידי המתיישבים היהודים בארץ ישראל אפשרות כזו והם נאלצו להסתמך על 
כוח עבודה בשכירות. 

6 . כוח המשיכה המצומצם של ארץ ישראל גרם לכך שיהודים רכים נמנעו מלהגיע 
אליה, ואף אם היגרו ממקום מושבם העדיפו קולוניות אירופיות מושכות יותר, כגון 
ארצות־הברית. אי לכך למרות גידול מספרי ניכר לא הצליחו המתיישבים היהודים בשום 
שלב עד מלחמת 1948 להיות לקבוצת הרוב בארץ. 

התנאים הללו בצירופם הערימו בפני המתיישבים היהודים בארץ ישראל העות׳מאנית 
והמנדטוריה קשיים מיוחדים שלא היו קיימים בלל, או כרמה כזו, בקולוניות התיישבות 
אחרות, חוקרים ישראלים רכים נוטים לראות כהבדלים אלה ראיות לכך שאין לדון 
בהתיישבות הציונית בבהתיישבות קולוניאלית. זוהי טעות. אדרבא, האתגר המחקרי הוא 
להבין כיצד פעלה התנועה הציונית בתנאים יחודיים אלה וכיצד הם השפיעו על הצביון 
המיוחד שלה בתנועה קולוניאלית. באופן מפורט יותר השאלה שנרצה להשיב עליה היא 
כיצד הצליחה התנועה הציונית לכנות חברה, ואחר כך מדינה, למרות שנעדרו מרשותה 
האמצעים הקפיטליסטיים והצבאיים שעמדו לרשות המעצמות הקולוניאליות האירופיות? 

את התשובה לשאלה זו יש לחפש בשני כיוונים. ראשית, למרות מראית העין ברור 
כי הציונות נעזרה אף היא, ובאופן מאסיבי, במשאבים חיצוניים. אלה כללו גם תמיכה 
מדינית של מעצמות שונות, בעיקר בריטניה, וגם תמיכה פיננסית ניכרת מגורמים שונים, 
בעיקר יהודיים. שנית, הציונות ניזקקה, אולי יותר מתנועות התיישבות אחרות, לתושיה 
ולגמישות. הפרגמטיות היצירתית שלה התבטאה בשני היבטים שהיתה להם השפעה 
מכרעת על דמותה. 

ההיבט הראשון היה פיתוח שיטת התיישבות ייחודית—ההתיישבות הקומונאלית 
והקואופרטיבית —שהתבססה על שיתוף פעולה בין התנועה הציונית לבין תנועת העבודה. 
שיטה זו סיפקה פיצוי על תנאי הפתיחה הבלתי נוחים הן כשוק הקרקע והן בשוק 
העבודה. שיטת התיישבות זו נועדה למעשה ליצור קולוניית התיישבות טהורה, אשר, 
כמוגדר לעיל, מבוססת על שליטה כשוק הקרקע ובשוק העבודה ועל הגירה רבת־מימדים 
אל הקולוניה. ההיבט השני שבו התבטאה הפרגמטיות היצירתית של הציונות, היה 
בנכונות של הזרם המרכזי בתנועת העבודה להגביל את השאיפות הטריטוריאליות של 
הציונות במגמה להתאימם לפוטנציאל הדמוגרפי והכלכלי המצומצם של היהודים ולמידת 
התמיכה שניתן היה לגייס מן המעצמות בכל שלב ושלב של ההתיישבות. אך כפי 
שמעידים העימות הצבאי המתמשך עם האוכלוסיה הפלסטינית והתלות הבלתי פוסקת 
בסיוע כלכלי מן החוץ, הישגי ההתיישבות הציונית נשארו חלקיים ומוגבלים. דהיינו 



110 


גרשון שפיר 


המתיישבים הציונים לא הצליחו, כסופו של דבר, להתגבר כליל על הבעיות המיוחדות 
שהציבה כפניהם ההתיישבות בפלסטינה. 

בעבור עתה לדיון בהתפתחות ההיסטורית של ההתיישבות הקולוניאלית היהודית 
בפלסטינה. 

ההתיישבות של תנועת העבודה: 
קולוניית ההתיישבות הטהורה, 1882-1948 

ההתיישבות הציונית בארץ ישראל לא התפתחה על פי תוכנית מוכנה מראש. היא התפתתה 
בדרך של ניבוי וטעייה אשר הובילה אותה משלב לשלב עד שלבסוף גובש— עוד בתקופה 
שלפני מלחמת העולם הראשונה— דגם התיישבותי אפקטיבי שהתאים הן לתנאי שוק 
הקרקע ושוק העבודה ששררו בארץ היעד, והן ליחס המספרי בין האוכלוסיות ולמאפייני 
המתיישבים היהודים. בהתיישבות הציונית ניחן להבחין כשישה שלבי התפתחות, הניתנים 
לחלוקה לשתי תקופות עיקריות. שלושת השלבים הראשונים מקבילים לתקופת העלייה 
הראשונה, 1903 ־ 1882 , שבה הגיעו לארץ ישראל כ־ 40,000 מהגרים יהודים. שלושת 
השלבים הבאים מקבילים לתקופת העלייה השנייה, 1914 ־ 1904 , שכה הגיעו לארץ ישראל 
כ־ 30,000 מהגרים יהודים. בתקופה דו חיו בפלסטינה כחצי מיליון ערבים. 

השלב הראשון בהתיישבות הציונית החל ב־ 1882 בנסיון המתיישבים לייסד קולוניית 
התיישבות טהורה של איכרים יהודים כעלי חלקות קטנות. אנשי מושבות העלייה הראשונה 
ביקשו לספק את מחייתם באמצעות חיקוי השיטה החקלאית שהיתה מקובלת בפלסטינה 
ובשאר המזרח־התיכון, היינו משק בעל (השקיית גשם) של גידולי שדה ("מושבה" היא 
תרגום של ץ 00100 ). אך תוך זמן קצר הם גילו את חסרונה של שיטה זו עבורם; הכנסה 
נמוכה שאיפשרה רמת חיים הנמוכה אפילו מזו שמהגרים יהודים עניים ממזרח אירופה 
היו רגילים לה. היה ברור כי אם המהגרים־מתיישבים היהודים לא יוכלו להבטיח לעצמם 
רמת חיים אירופית הם ינטשו את פלסטינה. בצר להם פנו המתיישבים בבקשת סיוע 
דחופה לברון ארמונר רה רוטשילד בפרים. תוך פחות משנה מתחילת העלייה הראשונה 
פרש הברון מערכת חסות ניהולית על רוב המושבות היהודיות. 

תחת האדמיניסטראציה של רוטשילד התנהל השלב השני בתולדות ההתיישבות 
הציונית. בין השנים 1882 ל־ 1900 , הפך היישוב היהודי לקולוניית מטעים אתנית, במטרה 
להבטיח ליושביו רמת חיים אירופית. הברון שכר מומחים לחקלאות שרכשו את נסיונם 
בקולוניות הצרפתיות בצפון אפריקה והם אירגנו מחדש את חקלאות המושבות. גידולי 
השדה הומרו במטעים, בעיקר כרמים ליין( 80 ־ 1978:63,68,79 , 80110013 ; גלעדי ונאור, 
1982 ; 38-39 ). התיישבות זו היתה מבוססת על בעלות פרטית של מטעים ועל העסקת 
כוח עבודה ערבי עונתי כלתי־־מיומן, מעורב במעט פועלים יהודים. תעסוקת הפועלים 
הערבים הזולים הגבילה באופן ניכר את יכולת הצמיחה הדמוגרפית היהודית בארץ 
ישראל. ללא מקומות תעסוקה בשכר נאות אי אפשר היה למשוך הגירה יהודית. 

החוקרים הישראלים הגורסים כי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל היתה שונה 
בתכלית מן הקולוניאליזם האירופי הקלאסי, רואים בחיסולו של דגם ההתיישבות הזה, 
המבוסס על הירארכיה אתנית־ גזעית נוקשה, ראייה לטיעוגס. היו אלה חוקרים פלסטינים 
המקורבים לארגון השיחרור הפלסטיני(אש״ף) שהסבו את תשומת הלב לדימיון שבין 





ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


קרקע, עבודה ואוכלוסיה כקולונידציה הציונית 


111 


ההתיישבות הציונית להתיישבות הצרפתית בצפון אפריקה. אך יש להדגיש, כפי שהראינו 
לעיל, כי בארץ ישראל דגם התיישבות זה החל לשקוע כבר בעשור השני של המאה. 

השלב השלישי בתולדות התיישבות הציונות התל במשבר חדש. ב* 1900 הפסיק הברון 
את סיבסוד הכרמים והיקבים ודרש להפכם לריווחיים. במסגרת מדיניות הייעול הנוקשה 
שנקט נעקרו כרמים והורד שכרם של הפועלים היהודים. כתוצאה מכך רבים מהם בחרו 
לעזוב את הארץ ובכך התגשמה הסכנה המרחפת מעל ראשיהם של פועלים בעלי שבר 
גבוה יחסית בשוק עבודה בו קיים כוח עבודה חליפי זול, כפי שמנהיר מודל שוק העבודה 
המפולח. במקביל, התרחש משבר נוסף— הפסקה בתהליך הרכישה וההצבר של קרקע 
בידיים יהודיות. קפאון זה נבע מהסתלקותו של רוטשילד מרכישות קרקע ומהמשך 
המנעותה של ההסתדרות הציונית העולמית (שהוקמה על־ידי הרצל ב־ 897 נ) מרכישת 
קרקעות טרם ניתן ויכיון מעצמתי להתיישבות היהודית. 

מהגרי העלייה השנייה נקלעו עם הגיעם למשבר כפול וה בשוק העבודה ובשוק 
הקרקע. הקפאון בשוק הקרקעות העביר את מרכו הכובד של הפעילות ההתיישבותית 
לשוק העבודה. עם תחילת העלייה השנייה ב־ 1904 , החל שלב נוסף, השלב הרביעי 
במינייננו, בנסיון ההאחזות הציונית בפלסטינה. בשלב קצר ומתסכל זה ניסו המהגרים 
החדשים לעבוד כפועלים חקלאים תוך הסתפקות ברמת השכר ששולמה לפועלים הערבים 
ונסיון להתאים את רמת חייהם לזו של האחרונים. 

בתקופתם הראשונה כארץ ניסו, אם כן, המהגרים החדשים, כפי שניסו קודמיהם מן 
העלייה הראשונה, לאמץ את אורח החיים המקומי. העלייה הראשונה ניסתה לאמץ את 
שיטח העיבוד החקלאי של הפלאח הערבי, והעלייה השנייה את רמת החיים של הפועל 
הערבי, בשני המקרים נונחו נסיונות אלה תוך חודשים אחדים (אם כי פועלי העלייה 
השנייה הצליחו לשמר את הדימוי של החקלאי האידיאליסט המסתפק במועט— הלוא 
הוא החלוץ). כפי שראינו, כשלון חקלאות הבעל של העלייה הראשונה גר□ למעבר 
לשיטות עיכוד קפיטליסטיות ולפיתוח דגם של קולוניית מטעים אתנית. תיסכולה של 
העלייה השנייה ממצוקת הקיום הקשה גרם, לעומת זאת, למעבר לשיטות התיישבות 
קולקטיביות־לאומיות, או סוציאליסטיות־לאומיות, במטרה לייסד קולוניית התיישבות 
טהורה, שרק בה ניתן היה לספק תעסוקה בשכר סביר — אירופי—לרבבות מהגרים יהודים 
חסרי אמצעים. 

צעד מכריע לקראת כינון מודל התיישבות בר־קיום ומצליח בתנאי פלסטינה נעשה 
עם תחילת השלב החמישי, כאשר הפועלים היהודים החליטו לשנות אסטרטגיה במאבקם 
בשוק העבודה. במקום להוריד את שכרם לרמת השכר המשולם לפועלים הערבים הם 
החליטו לסלק את האחרונים משוק העבודה, כלומר—במונחי תאוריית השוק המפולח — 
לנקוט באסטרטגיה של "דחיקה". אסטרטגיה זו זכתה לשם "כיבוש העבודה". הטיעון 
המרכזי במאבק וה היה כי אספקת מקומות תעסוקה (בשכר סביר) לפועלים יהודים היא 
תנאי להצלחת מפעל ההתיישבות הציוני. המשמעות של מונופוליוציה יהודית על עכורות 
הכפיים והעבודות המיומנות היה דחיקת הפועלים הערבים משוק העבודה. 

מה היו תוצאות המאבק לכיבוש שוק העבודה במושבות המטעים של העלייה 
הראשונה? הצלחת פועלי העלייה השנייה לשכנע את בעלי המטעים להעדיפם על פני 
הפועלים הערביים הזולים והצייתנים היתה מעטה בלבד ונסיונם לכבוש את שוק העבודה 
לא הצליח. יחד עם זאת היתה למאבקם השפעה מכרעת על מסלול ההתפתחות של 
ההתיישבות הציונית. המאבק ל״כיבוש העבודה" חידד את ההכרה הלאומית של הפועלים 


\ 12 


גרשון שפיר 


וגיבש אותם כקבוצה לאומית לוחמנית בקהילה היהודית. בעוד איכרי המושבות אמרו 
להקים קולוניית מטעים יהודית המתבססת על עבודה ערבית, הרימו הפועלים את נס 
ההתיישבות היהודית והעבודה היהודית המתבדלות כדרך להגשמה לאומית. המרכיב 
הסוציאליסטי במחשבתם לבש גוון אירוני. הם. שהתנגדו לניצול פועלים ערבים. פתרו 
את הבעייה בדרך של מאבק למניעת העסקת פועלים ערבים. 

תוכנית הפועלים היהודים להקמת קולוניית התיישבות טהורה, כלומר על טהרת 
המתיישבים היהודים, לא יכולה היתה כמובן להתגשם ללא תמיכה וסיוע מהגופים 
הציוניים המיישבים. את ה"רוטשילד" שלהם מצאו הפועלים בדמותה של ההסתדרות 
הציונית העולמית. בעוד שהברון רוטשילד ניסה לחקות בארץ ישראל מודל התיישבות 
צרפתי מצפון אפריקה, ההסתדרות הציונית ניסתה לחקות בארץ ישראל מודל התיישבות 
פרוסי ממזרח גרמניה. 

עם תחילת פעילותה ההתיישבותית של ההסתדרות הציונית ב־ 1909 , החל השלב 
השישי בהתפתחות ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. הדגם ההתיישבותי החדש עוצב 
על־ידי ראשי החברה להכשרת היישוב, אוטו וארבורג וארתור רופין, תוך חיקוי מודע 
ומוצהר של גירסה גרמנית של קולוניית התיישבות טהורה. החברה התאימה לתנאי הארץ 
את מודל "הקולוניזציה הפנימית" שפותח ע״י ממשלת פרוסיה כדי ליצור רוב גרמני 
באזורי הספר המזרחיים של פרוסיה ( 1984 , 0 סצ 28 ןן & ו 11 > 1 זזו 6101 * 1 ). שטחים אלה 
סופחו לפרוסיה בעקבות חלוקת פולין בין רוסיה, אוסטריה ופרוסיה בסון* המאה ה־ 18 
והיו מיושבים באוכלוסיה פולנית. כמחצית השנייה של המאה ה־ 9 ! נזעקו הממשלה 
הפרוסית ולאומנים גרמנים, ביניהם הסוציולוג הצעיר מקס ובר, כיוון שמשכר בחקלאות 
במזרח גרמניה הביא להגירה המונית של הפועלים החקלאיים הגרמנים אל הערים 
בגרמניה ואל מחוצה לגרמניה (לארצות הברית) ולהתלפתם כפועלים פולנים. בתהליך 
זה ראו החוגים האמורים בדאגה "דה־נציונאליזצה" של האזורים הללו. כדי לעמוד בפרץ 
הקים הקנצלר כיסמרק רשות התיישכות ממשלתית שרכשה את אחוזותיהם של אצילים 
פרוסים שירדו מנכסיהם ומכרה אותם כתנאים נוחים, לאחר שחולקו ליחידות קטנות, 
לאיכרים גרמנים שעברו לאיזור. כדרך זר גיבשה המרינה הפרוסית תוכנית חירום לאומית 
ליישוב האזורים השנויים במחלוקת שחששה מהתרוקנות□ מאוכלוסיה גרמנית. היתה זו 
יוזמה פוליטיח־לאומית לעקיפת הדינמיקה הכלכלית של השוק. 

בסוף העשור הראשון של המאה אימצה תנועת ההתיישבות הציונית את המודל 
הפרוסי הדה, תוך הוספת נדבכים הלקוחים מתנועות הקואופרציה והרפורמה האגררית 
הגרמנית. התוצאה היתה תורת "הקואופרציה ההתיישבותית" שגיבש הסוציולוג הגרמני 
יהודי הציוני פמץ אופנהיימר. תורה זו, בגירסה המדגישה את המרכיב הקומונאלי, 
היתווחה את העקרונות של המוסד הנחשב לייחודי ביותר בהתיישבות הציונית, הלוא 
הוא הקיבוץ. הקיבוץ שימש אבן פינה לפיתוח סקטור כלכלי קואופרטיבי רחב שיש בו 
פעילות כלכלית מקיפה ומורכבת הכוללת ייצור, שיווק, צריכה, מימון, תחבורה ועוד. 
הקיבוץ הוא הביטוי המובהק ביותר של אסטרטגיית כיבוש הקרקע וכיבוש העבודה שבה 
נקטו המתיישבים־הפועלים היהודים בארץ ישראל. קרקע הקיבוץ היתר "לאומית", היינו 
בבעלות הקרן הקיימת לישראל, והיא הופקדה כידי יהודים כדי לשרת יעד לאומי. בכך 
היא הוצאה ממסגרת שוק הקרקע הקפיטליסטי. הקיבוץ אף הוציא את תעסוקת חבריו 
אל מחוץ לשוק העבודה הקפיטליסטי, ובכך סיפק להם שוק עבודה סגור ליהודים כלבד. 


קרקע, עבודה ואוכלוסיה בקולוניזציה הציונית 


113 


וכך, כישלון הפועלים היהודים בנסיונם הראשוני לפלת את שוק העבודה במושבות 
היהודיות הביא בסופו של דבר לאסטרטגיית פילוח שוק מקורית הן בשוק הקרקע והן 
בשוק העבודה. "ההתיישבות העובדת", כפי שקרא לעצמו המיגור החקלאי הקומונאלי 
והקואופרטיבי של תנועת העבודה, היוותה בעצם "פלח שוק" נפרד ונבדל אשר עמד 
במרכז הפעילות המשקית היהודית בכללה ואשר בו נפתרה הבעייה היסודית שבה אנו 
עוסקים— סיפוק תעסוקה ורמת מחייה גבוהה יחסית ("אירופית") לעובדים מן הקבוצה 
הקולוניאלית, תוך דחיקתם משוקי הקרקע והעבודה של מתחרים מקומיים בכוח או 
בפועל. 

פרוייקט ההתיישבות הציוני בפלסטינה נידרש לגבש צירוף מיוחד של פתרונות הן 
כדי להתגבר על המיבשולים העומדים ברגיל בדרכן של חברות מסוג זה, והן כדי להתגבר 
על מיכשולים שהיו ייחודיים לתנאים המקומיים. רבות מן הבעיות שעמדו בפני קולוניות 
התיישבות טהורות היו דומות וכך אף רבים מן הפתרונות שנמצאו להן, אך התוצאה 
הסופית היתה כמובן ייחודית לכל מקרה. ההתיישבות הציונית בארץ ישראל נשענה על 
שני עמודי תווך: הקרן הקיימת לישראל <ק.ק״ל> של ההסתדרות הציונית העולמית, 
והסתדרות הפועלים העברים. משימת הקק״ל היתה להוציא קרקע אל מחוץ לתחום השוק 
התחרותי ולהעבירה לבעלות יהודית, תוך מניעת הפיכות התהליך (היינו רכישת הקרקע 
מחדש על־ידי ערבים). כדומה לכך מטרת ההסתדרות היתה יצירת מקומות עבודה 
ומקורות תעסוקה מחוץ לשוק העבודה שבו נאלצו הפועלים היהודים לעמוד בתחרות 
עם פועלים ערבים זולים. שני הארגונים כאחד, הקק״ל וההסתדרות, מילאו, אם כן, 
תפקיד דומה בהתיישבות הציונית — ניטרול מנגנון השוק והעברת קרקע ועבודה לשליטה 
יהודית בלבדית. זאת כמטרה להרבות את האוכלוסיה היהודית ולהפכה לרוב בארץ 
ישראל. 

המאפיינים הייחודיים של הקלוניזציה הציונית עד 1948 

נדגיש שלושה היבטים בהתפתחותו ובצביונו של דגם ההתיישבות הציוני המוביל, זה 
שגובש על־ידי תנועת העבודה ערב מלחמת העולם הראשונה ואשר מומש עד 1948 . 

ראשית, העלייה השנייה מרדה בדגם קולוניית המטעים האתנית שעיצבה העלייה 
הראשונה(בנוסח הקולוניה הצרפתית באלג׳יריה) כיוון שלא היה בו להבטיח די תעסוקה, 
ובשכר מספק, לפועלים היהודים. תחת זאת היא גיבשה דפוס התיישבות קולוניאלי 
אתר — קולוניית התיישבות טהורה (בנוסח הקולוניות האירופיות בצפון אמריקה 
ובאוסטרליה), שבה גם המעסיקים וגם המועסקים הם בני הקבוצה האתנית המתיישבת 
והשלטת בשטח. כיון שדפוס התיישבותי זה שירת את האינטרס הדמוגרפי הציוני, היינו 
משיכת הגירה המונית, הוא זכה לתמיכת ההסתדרות הציונית העולמית ( 1991 ,־ 8113111 ). 

שנית, משמעות יצירת קולונייה ההתיישבות הטהורה היתה פילוח הכלכלה בארץ 
ישראל. אסטרטגיה זו יצרה משק נפרד, לצד משק המטעים של העלייה הראשונה ולצד 
המשק הפלסטיני. זאת היתה החממה שבתוכה צמחה המדינה היהודית העתידה. התפיסה 
הפונקציונליסטית מציגה את הכלכלה והחברה הפלסטינית והיהודית בארץ ישראל 
בנפרדות זו מזו וכמתפתחות כל אחת מתוך הדינמיקה הפנימית לה. בניגוד לכך גישת 
השוק המפולח, המיושמת בניתוחנו, אינה גורסת העדר זיקה בין הכלכלות והחברות 
אלא דווקא את ההיפך מזה— היא מתארת כיצד שתי כלכלות וחברות אלה צמחו מתוך 


1 14 


גרשון שפיר 


מצע משותף והמשיכו להתגבש תוך השילוב המנוגד שבו אנו דנים. הכלכלה האחת היא 
תמונת מראה של השנייה. הפיתוח היהודי היה מותנה בדחיקת הערבים, ודחיקתם הנציחה 
את הפער במשאבים הארגוניים והכלכליים שבין הקבוצות. 

שלישית, המאבק של הפועלים היהודים וארגוניהם כנגד העסקת פועלים ערבים לא 
רק שיצר אח מודל ההתיישבות הייחודי שתואר לעיל, אלא אף עיצב את המדיניות 
הגיאוגרפית־דמוגרפית של תנועת העבודה. ככר עמדה על כך א ניטה שפירא כי יצירת 
אזורי התיישבות יהודיים נפרדים— פועל יוצא של פילוח שוקי הקרקע והעבודה 
שתיארנו — הביאה בסופו של דבר לוויתור על אותם שטחי ארץ ישראל שבהם לא נוצר 
רוב יהודי, וכך תרמה לחלוקת הארץ (שפירא, 26:1977 ). 

מתן עדיפות ל״דמוגרפיה"(רוב יהודי בחלק מן הארץ) על פני ה״גיאוגרפיה"(מיעוט 
יהודי שליט בכל רחבי הארץ) הפכה לתו זהות מובהק של הזרם המרכזי בתנועת העבודה. 
האינטרס הדמוגרפי של תנועת העבודה היה להגדיל את צפיפות האוכלוסיה היהודית. 
כיוון שההגירה היהודית לא סיפקה את ה "מספרי□" הדרושים ניתן היה להשיג את 
התוצאה המבוקשת רק עליידי הסתפקות בשטח שליטה יהודי מצומצם יחסית. למרות 
שבתחילה היו כל הציונים ללא יוצא מן הבלל כמעט חסידי ארץ ישראל "השלמה", הרי 
שבשנות השלושים <ב־ 937 נ כהקשר לתוכנית החלוקה של ועדת פיל), ובשנות הארבעים 
(ב־ 947 נ בתגובה לתוכנית החלוקה של האו״ם), כבר היה חלק ניכר מתנועת העבודה 
נכון לקבל את חלוקת הארץ בין מרינה יהודית לבין מדינה פלסטינית או ירדנית. נכונות 
דו לא נבעה מפשרנות הטבועה בערבי תנועת העבודה — כפי שחוקרים ישראלים רבים 
נוטים לחשוב—אלא רווקא מלוחמנותר, מתוך ההגנה המיליטאנטיח על האינטרסים 
הכלכליים של הפועלים היהודים היא נקטה באסטרטגיה של פילוח השוק ודחיקה של 
הפועלים הערבים אל מחוצה לו. אסטרטגיה זו נוערה, אם כן, לצמצם את הקשיים 
הכלכליים שעמדו בפני ההתיישבות הציונית נוכח המציאות הדמוגרפית שבה הפלסטינים 
היוו את רוב האוכלוסיה. 

למערכת המוגנת שיצרה תנועת העבודה היתה דרושה אקסקלוסיביות, או לפחות 
רוכניות, יהודית. יודגש כי לאקסקלוסיביוה גוונים רכים. את דגם ההתיישבות של תנועת 
העבודה ניתן לתאר כקולונייח התיישבות טהורה מוגבלת— כוו החותרת לרוב יהודי אבל 
בחלק מן הארץ. קולוניית התיישבות טהורה מוחלטת, לעומת זאת, היתה חותרת לרוב 
יהודי בכל הארץ, מה שניתן היה להשיג רק באמצעות גירוש המוני של האוכלוסיה 
הערבית. 

לסיכום, תנועת העבודה חתרה ליצירת קולוניית התיישבות טהורה בעלת גוון ייחודי: 

כזו שיש בה רוב יהודי בחלק מן הארץ. מנהיגי תנועת העבודה, בדומה למנהיגים ציוניים 
אחרים, עיגנו את ההתיישבות היהודית בוכויות ההיסטוריות של היהודים כארץ ישראל 
אך עם ואת הם הדגישו כי ארץ נקבית בעבודה ולכן על המתיישבים להיות מעבדיה. 
הם היו נכונים להגביל את ההתפשטות הקרקעית של קולוניה זו, ובלבד שבשטח 
שבשליטה ציונית תובטח תעסוקה יהודית. תנועת העבודה למדה להתמודד עם האכזבה 
שגרם מיעוט ההגירה היהודית לארץ ישראל, בתחילה עקב הגירה לארצות״הברית 
ולמקומות אחרים ובהמשך עקב האבירות הטראגיות כשואה. היא עשתה זאת באמצעות 
הגבלה עצמית של שאיפותיה הטריטוריאליות. השאיפה לאקסקלוסיביות דמוגרפית, 
כלומר ליצירת חברה יהודית הומוגנית תוך דחיקת פועלים פלסטינים משוק העבודה 
היהודי, הביאה למרבה האירוניה להגבלה־עצמית גיאוגרפית, וכך פתחה פתח לאפשרות 


קרקע, עבודה ואוכלוסיה בקולוניזציה הציונית 


115 


של פשרה טריטוריאלית בין הציונות לבין התנועה הלאומית הפלסטינית, שצמחה מתוך 
התנגדות להגירה ולהתיישבות הציונית בפלסטינה. 

שינוי ושימור במדיניות הקולוניאלית: 1948-1967 

הפרגמטיזם הטריטוריאלי של תנועת העבודה, שנבע מפיקחון בשאלת האוכלוסיה 
והתעסוקה, נשא פירות בתקופה שלאחר 1948 . בתחום הדמוגרפי נהנתה ישראל בתקופה 
זו מגל העלייה היהודי הגדול בתולדותיה, שהתרחש במקביל לבריחה ולגירוש של רוב 
האוכלוסיה הפלסטינית. בתחום הגיאוגרפי בוצעה חלוקה למעשה של ארץ ישראל, 
ובפעם הראשונה, והיחידה, הובטח קיומו של רוב יהודי בשטח הארץ שהיה בשליטה 
יהודית. נראה היה כי אחת ולתמיד מומשה תוכנית ההתיישבות הטהורה. התקופה שבין 
מלחמת העצמאות ( 1948 ) ומלחמת ששת הימים ( 1967 ) התאפיינה בהומוגניות האתנית 
היחסית של האוכלוסיה הישראלית, ועל כן היא מהווה עד היום יעד נוסטלגי לישראלים 
רכים שמציאות כוו נראית להם ראוייה יותר ממצב העירוב האתני שנוצר לאחר מלחמת 
ששת הימים. 

בתקופה זו החלה המרה חלקית של המבנה המוסדי האקסקלוסיבי־יהודי של הקהילה 
היישובית ושל התנועה הציונית במוסדות מדינתיים המבוססים, לפחות להלכה, על עקרון 
השוויון האזרחי. אך המשך קיומם של מוסדות שפותחו בתקופת היישוב במטרה לדחוק 
את רגלי הערבים מנע את היווצרותו הלכה למעשה של שוויון אזרחי בין יהודים לערבים. 
הארגונים הצבאיים, רשתות החינוך ולשכות העבודה המשוייכות לתנועות פוליטיות 
יהודיות, כל אלה בוטלו ופינו את מקומם למנגנוני המדינה. אך במקביל המשיכו לפעול 
המוסדות הקולוניזטוריים של התנועה הציונית ותנועת העבודה, והם המשיכו למלא את 
תפקידיהם האקסקלוסיבייס כשרות האוכלוסיה היהודית תוך התעלמות מן האוכלוסיה 
הערבית. עם החשובים במוסדות אלה נמנו המוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית, 
והקק״ל. וכן הסתדרות העובדים. אף כי האוכלוסיה הערבית כתחומי הקו־הירוק נהנתה 
מזכות ההצבעה לכנסת היא הופרדה למעשה מן החברה היהודית עד 1965 באמצעות 
הממשל הצבאי. גם אחר כך נשארה השתתפותה כשוק העבודה בשליטת לשכות תעסוקה 
ששירתו בראש ובראשונה עובדים יהודים. 

נסכם ונאמר כי בתקופה שכין 1948 ל־ 1967 ניפרצו בקיעים רכים במסגרת המוסדית 
הציונית האקסקלוסיבית, אבל העקרונות האוניברסליסטים של אזרחות במסגרת המדינה 
יצאו נפסדים הן עקב הריכוז הרב של המשאבים בשליטת מוסדות המדינה ותנועת 
העבודה, והן עקב הכפפת האזרחים הערבים למוסדות הקולוניזציה שהמשיכו לפעול 
לצד מוסדות המדינה ולעתים במקומם. למרות הסתירה בעליל שבין העקרונות האזרחיים 
האוניברסליסטיס המוצהרים של המדינה לבין החלוקה למעשה של האוכלוסיה לקבוצות 
שונות על פי עקרונות פרטיקולרימטיים, המשיך מצב וה להתקיים באין מפריע. וכך 
למרות הבימה המוצהרת לקיים "מדינה מתוקנת", על פי המודל הדמוקרטי המערבי, 
נותר בפועל על כנו מצב ההפרדה האתנית שנוצר בתקופה שקדמה להקמת המדינה כדי 
ליצור תנאים נוחים להתיישבות הציונית. 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


116 


גרשון שפיר 


רדיקליזציה לאחר 1967 : בין ניאו״ציונות לבין פוסט-ציונות 

מלחמת ששת הימים ( 1967 ) יצרה תנאים לרדיקליזציה של תהליך הקולוניזציה הציוני. 
היא סילקה את התנאים הייחודיים של התהליך, שמיתנו את היסוד האלים והקיצוני בו, 
ואשר יצרו מגמה דומינאנטית המשלבת מיליטאנטיות דמוגרפית ופשרנות גיאוגרפית, 
כמוסבר לעיל. מגמה זו, המיוצגת על־ידי תנועת העבודה, נוצרה כאמור תוך התאמה 
לנסיבות של העדר הגירה המונית וחסות צבאית, מצד אחד, ושל נוכחות ערבית מוצקה, 
מצד שני. הפתרון של תנועת העבודה היה, כאמור, יצירת בדלנות יהודית תוך ויתור על 
שטחים שאינם מיושבים בצפיפות כיהודים. 

לאחר 1967 דגם ההתיישבות המפולח הדה ניתן היה להמרה בדגם התיישבות המבוסס 
על שליטה של קבוצת המתיישבים באוכלוסיה המקומית, או על סילוקה של האחרונה 
מכל השטח הנשלט על־ידי המתיישבים. במילים אחרות, נותקה הזיקה בין המרכיב 
הדמוגרפי לבין המרכיב הגיאוגרפי, שבעבר שימשה כמגבלה על תהליך הקולוניזציה 
הציונית. עתה ניתן היה, לכאורה, לשלוט בשטח מבלי להתחשב ביתם המספרי בין 
האוכלוסיה המקומית לאוכלוסיה המתיישבת. מה שאיפשר זאת היתה כמובן השליטה 
בשטח באופן צבאי והעליונות הצבאית של ישראל— גורם שחסר היה למתיישבים 
בתקופת טרום המדינה. דגם ההתיישבות הטהור המוגבל— הדגם שפותח על־ידי תנועת 
העבודה ושהכיר במגבלות טריטוריאליות הנובעות מנוכחות האוכלוסיה המקומית — החל 
עתה לפנות דרך לדג□ ההתיישבות הטהור המוחלט— זה המתבצע על ידי גוש אמונים 
ותומכיו, שבו המקומיים נישלטים לחלוטין בידי המתיישבים <כמו בקולוניות המטעים), 
או, לחליפין, מסולקים לחלוטין מתחומם (כמו בקולוניות ההתיישבות הטהורה). 

עד כמה שמטרת הציונות היתה "נורמליזציה" של היהודים הרי באופן אירוני נוצרה 
עכשיו נורמליזציה במובן בלתי צפוי— החל להיווצר דמיון ברור בין הקולוניזציה 
הישראלית של השטחים הכבושים מ־ 7 196 לבין תנועות קולוניזציה אירופיות קודמות 
באזורים שונים בעולם. מקור הקיטוב האידיאולוגי־פוליטי שהתרחש בחברה הישראלית 
החל מ־ 1967 ביחס לשטחים הכבושים הוא מחלוקת בין תומכי שני תת־טיסוסים שונים 
של מדיניות קולוניאלית מטיפוס ההתיישבות הטהורה: מצד אחד, מצדדי הדגם הטהור 
המוגבל, המוכנים לוותר על שטח תמורת הומוגניות אתנית, ומצד שני, מצדדי הדגם 
הטהור המוחלט, השואפים להתפרשות על כל השטח בהנחה שהאוכלוסיה הפלסטינית 
ניתנת לשליטה או לגירוש. המחלוקת היא, אם כן, בין כאלה המצדדים בסוגים שונים 
של אקסקלוסיביות יהודית, ולא כין תומכי אקסקלוסיביות כזו ומתנגדיה. 

ממשלות ישראל שלאחר 1967 , החל מאלה שהיו בראשות מפלגת העבודה, ביטלו 
למעשה את חלוקה ארץ ישראל שנוצרה לאחר מלחמת 1948 . "תוכנית אלון" שהדריכה 
את יוזמת ההתיישבות של מפלגת העבודה בעקבות מלחמת ששת הימים נערכה עדיין 
תחת רישומה של הפינקסנות הדמוגרפית־גיאוגרפית הישנה של תנועת העבודה. היא 
נועדה לבסס נוכחות ישראלית מתמדת באזורים אסטרטגיים בגדה המערבית, תוך הכללה 
מינימלית של אוכלוסיה פלסטינית בתחום שיועד להישאר בשליטת ישראל. משום כך 
היא התמקדה בעידוד התיישבות יהודית כעמק הירדן המיושב בדלילות. עם זאת, ממשלה 
בראשות מפלגת העבודה נתנה אישור בדיעבד להתנחלויות ה "בלתי חוקיות" בגוש עציון 
ובחברון(מהם יצאו מאוחר יותר מנהיגי גוש אמונים) וכך נסחפה ל״מדיניות סלמי" של 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


קרקע, עבודה ואוכלוסיה בקולוניזציה הציונית 17 ! 

התפשטות טריטוריאלית בלחי מבוקרת נתח אחר נתח. האזורים הכלולים בתוכנית אלון 
המקורית הורחבו במידה ניכרת כ־נ 97 ו ב״תוכנית גלילי" השאפתנית יותר. בהדרגה 
התרחש מעבר בתפיסות הספר וההתיישבות המובילות, החל מן ההתיישבות הכטחונית 
המצומצמת, עבור להתיישבות ממניעים דתיים־משיחיים, וכלה בהתיישבות פרוורית 
בלתי־אידיאולוגית ( 1984 ,ז $11££1 ). ניתן לעמוד על השינוי מרחיק הלכת ביחסי 
האוכלוסיות בשלושת התחומים החשובים בכל תהליך קולוניזציה— קרקע, עבודה 
ודמוגרפיה. 

שוק הקרקע. דרך המלך של השגת קרקע בעבר— רכישה בכסף— הומרה במידה 
מרובה בשתי השיטות שאוסישקין אפיינן "שלא מן השם": כיבוש צבאי והפקעה 
אדמיניסטרטיבית. עם התרחבות השימוש בשיטות אלה של הצבר קרקע עבור התיישבות 
יהודית הלך והצטמק ההבדל בין דגם הקולוניזציה הישראלי לבין דגם הקולוניזציה 
ההיסטורי של המעצמות האירופיות. תחת ממשלות הליכוד שונה באורח משמעותי גם 
רציונאל ההתפרשות של היישובים היהודיים בשטח. הן בתקופת היישוב והן לאחר 
1967 , כמסגרת תוכנית אלון, נפרשו יישובים יהודיים באורח צפוף ורציף כדי להקל על 
הגנה אזורית, לדחוק את האוכלוסיה הפלסטינית מן השטחים המיועדים להיכלל במדינה 
היהודית, ולסמן את גבול ההתפשטות העתידי. לעומת זאת, תוכנית ההתיישבות של 
ממשלות הליכוד, שעוצבה על ידי מנהל מחלקת ההתיישבות בסוכנות מטעם הליכוד, 
מתתיהו דרובלס, שאפה לפזר את היישובים היהודיים בין הערים והכפרים הערבים כדי 
למנוע רצף טריטוריאלי פלסטיני שעשוי להוות גרעין למדינה פלסטינית עתידית. במילים 
אחרות, מודל ההתיישבות וההתפרשות החדש שאף לבטל את חשיבות הנוכחות 
הדמוגרפית הפלסטינית, או לפחות להתעלם ממנה כגורם המגביל את ההתפרשות 
הגיאוגרפיה היהודית ( 1984:820 ,זח 1 נו 81 ). 

שוק העבודה. גם ביחסי יהודים וערכים כשוק העבודה חלו מאז תקופת היישוב 
תמורות מרחיקות לכת. שליטת ההסתדרות כשוק העבודה של מדינת ישראל לאחר 1948 
שמה קץ לאיום של תחרות מצד עבודה ערבית זולה וכך ניתן היה להחליף את דחיקת 
הפלסטינים מתרצה לשוק (באמצעות יצירת סקטור יהודי מבודל) במיקומם בתוך השוק 
כקסטת תעסוקה נמוכה יוקרה ושכר ( 104-115 : 1989 ,׳\ 110 ;ו 51 ). לאחר 1967 התרחבה 
קסטה זו באורח ניכר עד כדי העסקתם של כ־ 100,000 פלסטינים מן הגדה המערבית 
ורצועת עזה במשק הישראלי. אסטרטגיית פילוח השוק המסורתית של תנועת העבודה 
פינתה מקום לאסטרטגיות האחרות המונהרות במודל השוק המפולח. כתוצאה מן ההאטה 
הכלכלית בעקבות מלחמת יום־הכיפורים ב־ 1973 ושיעור האבטלה הגבוה בעיירות 
הפיחות, עלתה מחדש התביעה לפילוח השוק באמצעות דחיקת הפועלים הערבים אל 
מחוצה לו. הפעם הועלתה דרישה זו, מלווה באידיאולוגיה גזענית כללית, על־ידי תנועת 
״כך׳ מייסודו של מאיר כהנא (שפיר ופלד, 107-108:1986 : 1980:117-118 01011 * 1 ). 
אף ש״כך" אימצה משהו מן האסטרטגיה הישבה של תנועת העבודה, היא עשתה זאת, 
כמוכן, ללא קבלת מגבלות פרגמטיות כלשהן שהיו אופייניות לתנועת העבודה, או 
מגבלות אחרות כלשהן. 

אינטרס דמוגרפי. הכללתם של הפלסטינים במספרים גדלים והולכים בשוק העבודה 
הישראלי, ולו אף כקסטה נמוכה בו, יצרה לחצים חרשים. רוב האוכלוסיה הפלסטינית 
בשטחים שנכבשו ב־ 1967 לא ברח או גורש לאחר המלחמה. שיעור הילודה באזורים 
אלה, האופייני לאזורים בלתי מפותחים אחרים, גבוה בהרבה משיעור הילודה הישראלי. 


118 


גרשון שפיר 


בדומה לפרדטסטאנטים באירלנד הצפונית או לדוברי האנגלית בקוויבק, חוששים 
הישראלים מניקמת־העריסות(אט 063 ־ 61 ג 3651 > סווסתסעסז) המאיימת לשנות את היחסים 
הדמוגרפיים בין האוכלוסיות. זניחת שיקולי ההגבלה־העצמית הטריטוריאלית לאחר 
עליית הליכוד לשלטון ב־ 1977 הציבה את ישראל פנים אל פנים נוכח משמעות העובדות 
הדמוגרפיות הללו עבורה, 

יו 

בסיס המגמה האוניברסליסטית והסוציאליסטית בציונות היה מאז ומתמיד צר ביותר. 
השינויים בתחומי הקרקע, העבודה והדמוגרפית שניסקרו לעיל הביאו לא לזניחת 
הסוציאליזם של תנועת העבודה, כי אם לזניחת ההגבלה העצמית המסורתית שלה בנושא 
ההתפשטות הטריטוריאלית. הגישה הפרגמטית לבעיית השטח נבעה מלכתחילה מהכרתה 
הבהירה ביחסים המספריים בין האוכלוסיות. מאז 1967 ניסו הממשלות השונות בישראל 
— בתחילה, ובאופן מהוסס, ממשלות העבודה עצמן, ואחר כך, ללא רסן, ממשלות 
הליכוד — לטשטש הכרה מושרשת זו וכך להסיר מכשול בדרך להתפשטות טריטוריאלית 
בלתי מוגבלת. המהפך בתרבות הפוליטית הישראלית מאוניברסליזם לפרטיקולריזם, או 
מעקרון האזרחות לעקרון ההשתייכות האתנית (וח 3115 נג>ז 0 וח 1 וק}(ר׳ 1989 , 7011 ) €0 ; 
1985 , 11£ ! 1 ז 0 ךתוח[£; 1988 ,) 1101 * 1 . 11 ; 1988 , 1 < 31 ) 1 ז 93 ) הוא ביטוי של הנסיון 
להשתחרר מדגם ההתיישבות שנוצק בתקופת היישוב. דגם זה נתן בכורה, כאמור, לשיקול 
הדמוגרפי על השיקול הגיאוגרפי. עתה נעשה נסיון לאמץ דגם המבטל את ההכרח להכיר 
בעצם נוכחותה של האוכלוסיה הפלסטינית כגורם כבד משקל במדיניות הציונית. את 
התגברות השפעתה של התרבות הפוליטית המיוצגת על־ידי הכרית ההדוקה בין הליכוד 
למפלגה הדתית הלאומית, ואת הנסיגה במעמד החרבות הפוליטית הדמוקרטית הפורמלית, 
ולעתים אף מן המודרניות עצמה, בחברה הישראלית, יש להבין כמהפכה תרבותית 
הנובעת מחילופי דגם ההתיישבות הציונית. 

נושאי הדגל של התרבות הפוליטית החדשה — הניאו־ציונית—מתנדנדים בין שני 
אגפים; אגף קטן וקיצוני, הנושא את נפשו לקולוניה טהורה ואקסקלוסיבית שלא יהיו 
כה פלסטינים, שאליו שייכים חסידי תכניות הגירוש ("טרנספר") למיניהם, ובראש 
וראשונה תנועות כמו "כך׳ "צומח" ו״מולדת"; ואגף גדול ומרכזי יותר, הנושא נפשו 
לקולוניה המזכירה קולוניית מטעים, שבה הקבוצה המתיישבת שולטת בקבוצה נחותה 
ממנה. עם אגף זה נמנים הזרם המרכזי בליכוד וב״גוש אמונים". 

כתגובת נגד להתפשטות התרבות הפוליטית החדשה, הניאו־ציונית, התרחשה 
רדיקאליזציה של חלקים בתנועת העבודה ושוליה, אלה מגבשים מגמה אוניברסליסטית 
חדשה — פוסט־ציוגית. תומכי מגמה זו תובעים השוואת זכויות האזרח בישראל לערכים 
וליהודים. עבור ישראלים רבים הדבקים בציונות "הקלאסית" בנוסח תנועת העבודה 
נראות גם הניאו־ציונות וגם הפוסט־ציונות ככפירה בעיקר. הם מעדיפים לדבוק כעולם 
שחלף ואיננו ולהתעלם מן השינויים שחלו בחברה הישראלית בעשורים האחרונים. נראה 
כי המאבק העתידי על צביונה של החברה הישראלית יהיה נטוש על הספקטרום המסומן 
בקצהו האחד על־ידי ניאו־ציונות ובשני על־ידי פוסט־ציונות. 


קרקע, עבודה ואובלוסיה בקולוניזציה הציונית 


1 19 


מקורות 

אוסישקין* מנחם. 1934 . "הפרוגרמה שלנו." מתוך ספר ^רסיעזקין^ ירושלים, הועד להוצאת הספר. 

גלעדי, דץ, ומרדכי נאור. 1982 . רוטשילד: "אבי היישוב". ירושלים: כתר. 
פיון, עמנואל. 1989 . ״בערב השגה השלישית לאינתיפאדה״. הארץ, 8 בדצמבר. 

שפיר. גרשון ויואב פלד. 1986 . "'...לשיכים בעיניכם...': איפיונים חברתיים־כלכליים של מקורות 

,115-129:25 , ההצבעה עבור הרב כהנא״. מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים 

שפירא, אניטה. 1977 , המאבק הנכזב; המחלוקת על העבודה העברית, 939 נ- 9 נ 19 , תל־אביב, הקיבוץ 

המאוחד. 

00330106* £433. 1972, 1660*^ 0/ £16316 /\0*3§0 * 731 1 נ 1 ק 8 766 : 31 15 וו ס * 

3*1*6*" 401671600 3061010^1601 37:547559 ־ , 

€0603, £1 1165 ) 3114 ״ 151361 ' 01 310 * 5 1110 )ס 1038 * 1138 * 1 §€£ § 13 § €633 166 " , 1986 . 17 ־ 
165 ־ 148 ; 5 .ע 57 \ 36 ץז 0 ז 0 ק €1¥1 ! 1 ז €0 הו , 

£1614601156* 0.1€ 1966. 7716 €01092101 £70/71765 /7070 186 £1^111667118 ( 600175 . 6 א :^ 
¥0*1*: \¥6!46611601503 86 614 ]ת . 

£*64 334 813165 64 * 031 166 : £001513 1 * 311 001031311531 " . 1988 , 6 §ז 060 , 1 * 50 * 61 ח 
50016 >\1¥ #006 /ס 0066 ^ 4770 0 ג 77 615 10 " 6 /\ 1 * 66 ק 5 * £6 6 ע[* 3 ז 3 קוח €0 10 63 ו . 
!\414416*0^ 3: \^6516655 *£ ץ 511 ז 6 ע 1 ה 11 33 ץ . 

143*1*361, ¥660563131:. 1988, 1570615 #0/0/0/ £)€6451005^ £011*1011: 1.6.730115 ־ . 

1€ *3316*11 זס 105111316 166 :ץ 0 ! 0 * 1 ז 80 .ץ 677007 ' 1 1 ) 00 210711570 . 1983 . 6 30 ־ 631 ,§ת 
13*6*33110331 51301165. 

1€[01 1035 * 0611111 [ 1 ע €1 66 * 3311 4131 * 30 * 1 *£ 66 * 663 ^ 861 " . 1985 , 306 ־ 631 ,§ח 11 ז 6 ו 0 וו 
*66 ('0116011 ¥6 1 *163* 1* 11 ) 6 1 663 0 .) * 1 !*£ 13 "? 361 ־ 151 " 01 51316 166 זס 361 * 15 £0617 ;ץ . 
(£*15.)* € 283 ־ 262 .קת ,^ 10 ^* ¥05 ^ :ז 16 * 60111 . 0007465 ^ 0 301101 6 ?\ 1 ו 70 סק 1 ז/ס . 

£351101*, 133 5. 1988, 7*07 //157061 011501171 ) 0 ?ס? 0110 * £1 1512 \\ £0711:36 11110 ) 100 ) 1.00 6 ן . 
1\[6^ ¥0*1*: €003011 15 * 10 * £613 ת§ 61 * £0 חס . 

£6164506131 166 : €036101 £16316 1 * 33 ת 10 * 3 * ת 136 § 56 * 6 * 1 ז 43 א * 7360 " . 1990 .ע ¥08 י 
63515 0( £1§6*£45 ) * 31 * 863 110631 \ 84 33 נז^ * 566 ^. 13 ." 361 * 15 13 £0111105 § 3 ו¥\־ .)* 
786 £16611005 ! 3 ) 93-1 .קק \*ן 46 \ ¥651 \ : 167 * 60111 . 1988 ־ 157061 ס . 

£61060133, 5631031 46. 5610130 £135503, !984. € 1 ז ס 011135103 31111731 €־ 055 ־ 

€01001731103: £*0*3 £0563 * 470671600 /ס 45500101100 0/186 115 ) 400 ." £31651130 ס 
06 1 ) 74 י 8675 קסז^ס ). 

8063013, 8610103. 1978. 7 \60 £01868*1(75 00(1 1116 1x10(1 €011135 : 103 * 703 .! 15706 /ס , 

86311*, €6*560 3. 1984. "€6303 י ז 03116 * 7 3 6 ק 0 * 5 י 361 * 15 1 * 3 3 3 * 33115 10 * 3 ^ § 13 §ח 
166 ^¥65* £331* \ £8607? 0061 306161}\ 13(6) :803-827. 

86311*160 ;ץ 6 ק 3 *§ 30 * 6 < 1 07 105 * £011 66 * *ס 105 * £011 31 ס 1 §ס 14601 " . 1991 . 5603 * €6 ,־ 
4(16*31316 0/000 ,(, £45 ) £3613 ׳<זז 83 84 * 101 * 8.7115 133 13 "ז 3 ^\ ^( 1 ^ 8 166 )ס / 
£550)?5 196 / 0 ^* 51 * 0 ^ 11111 6 * 3 * 8 י .¥.א , 11076 ) €1 1 ) 00 , £011065 \{ 61 * 306 1570611 סס ^ 
¥0*1* £*655., 4067 .קק 

86310\% 1^4106301. 1989, "36\9156 0*§33170*1 7360* 33*1 160 £3165*131338: /\ 8* ץ 1 *ון 
01 8*3*0/ 800101 1570611 7716 ,(, £€1 ) 110£ ז 6 חזו 1€0 1166 * 03 13 " 361 * 3 ! 13 1038 * £613 ץ 
31016; 801401107165 00(1 £70011675, 655 *£ * 1 * ¥0 י*\ 6 א 01 ^ 511 * 11306 6 * 3 * 8 1 .¥,א . 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


מי עבד במה, עבור מי, ותמורת מה? 

הפיתוח הכלכלי של ישראל 
והתהוות חלוקת העבודה העדתית 

שלמה סבירסקי ודבורה ברנשטיין 



במאמר זה באנו להאיר צד חשוב של המפגש ההיסטורי בין אשכנזים ומזרחים בישראל — 
תהליך התהוות חלוקת העבודה העדתית. על מנת להאיר תהליך זה, ננסה להתמודד 
באופן ישיר עם אחד המיתוסים השליטים בחברתנו: המיתוס על־פיו הפער בין העדות 
כישראל נובע מן העובדה שיהודי המזרח עלו מחברות מסורתיות ונחשלות לחברה 
מודרנית ומתועשת. 

הטיעונים המועלים כאן שונים מההסברים השיגרתיים הרווחים אצלנו. לכן ברצוננו 
להקדים ולהציג את המשמעות שאנו רואים בתהליכים שאנו מתארים. 

המפגש בין חלקי העם היהודי השונים בישראל מתואר בדרך כלל בלשון מטאפוריח, 
מופשטת וערטילאית: "קיבוץ גלריות", "ושבו בנים לגבולם", "מגולה לגאולה", "חידוש 
ימינו כקדם", "עם אחד, לשון אחת, מדינה אחת", וכיוצא באלה. מטבעות לשון אלה 
מנסות להביע בתימצות מספר רעיונות שעמדו ביסוד התנועה הציונית המדינית: רעיון 
חיסול תלאות הגולה על־ידי חידוש העצמאות המדינית כבימי קדם; רעיון אחדות הגורל 
של חלקי העם השונים; והרעיון שגאולה לאומית כרוכה בשותפות ואחדות של כל 
היהודים. כמו להדגיש רעיונות אלה, לקוחות מטבעות הלשון הללו מזמנים היסטוריים 
שונים— לרוב קדומים; אלה מטבעות לשון שהועברו מדור לדור במגמה לבטא את 
הרציפות והאחדות של ההודיה היהודית. וזהו אמגם האפקט המושג על־ידי השימוש 
במטבעות לשון אלה; כינוי גלי העלייה השונים מאז תחילת הציונות כ״קיבוץ גלויות" 
מעלה את הדימוי של התכנסות מחודשת של יהודים שהתפזרו לקצוות תבל עקב נסיכות 
היסטוריות, החוזרים עתה לחיות תיי אחדות, שותפות, ואחווה לאומית. 

דימוי זה יכול לפעול בכוונים שונים. לדוגמה — הוא יכול לעורר ציפיות לקבלת פנים 
חמה ולהתחלקוח שווה בטוב וברע; הוא יכול להביא גם לקריאה להתעלסות מכל 
הקשיים שבהווה, מתוך ביטחון במימוש האחדות והשותפות בעתיד, 


המקור; מאמר זה פורסם לראשונה בכחב־העת מחברות למחקר ולביקורת, מס. 4 , חיפה. <מאי) 1980 . מן 
הגירסה המקורית הושמטו מספר עניינים; לא ניכללו כאן סקירה על כלכלת היישוב, דיון על חקלאות, וכן 
דיונים על ענפי תעשייה ושירותים מסויימים, ככל מקום שבו נגרע חלק מן הטכסט המקורי מופיע הסימון—(.. 
הפרק על בניין הוא על־פי גירסר מתוקנת של המאמר המובאת בפרק 1 בש. מבירסקי, לא נחשלים אלא 
מנוחשלים. מחברות למחקר ולביקורת, חיפה. 1 * 19 . פורסם ברשות. 



מי עבד במה, עבור מי, ותמורת מה? 


121 


מבחינת הדיון שלפנינו, ראוי לציין פעולה אחת עיקרית של הדימוי הזה: בהעלותו 
לנגד עינינו מצב שהיה קיים בעבר הרחוק, הוא מסיט את תשומת ליבנו מן המצב הממשי 
הנוכחי. המפגש בין אשכנזים ומזרחים בדורנו איננו חידוש היחסים שהיו קיימים לפני 
חורבן ממלכת יהודה העתיקה: אין אנו חיים היום בארץ כנען המחוקלת בין שנים עשר 
שבסים, היושבים כל אחד על חלקתו, כשכל אחד עוסק כעבודת אדמה ובגידול צאן. 
לכן אין העולים של ימינו מקבלים איש איש את חלקו השווה, פחות או יותר, כל אחד 
על־סי נחלת שבטו, אין המפגש של היום גס כמפגש שעשוי היה להיות, לדוגמה, בימי 
הביניים של אירופה, כאשר יהודים עסקו כעיסקי תיווך שונים; בתנאים של אז, יכול 
היה המפגש להתבטא בכך שבני שתי הקבוצות מחלקים ביניהם אזורי פעולה, כשכל 
אחד משתכר בפי יכולתו וכפי התאמצותו כאיזורו הוא, 

המפגש של היום הינו המפגש בתנאים הספציפיים של המאה העשרים — השונים 
מהתנאים ששררו בתקופות אחרות. זהו מפגש בתנאים של עולם קפיטליסטי, בו ייצור 
פירושו עיבוד מוצרים באמצעות מכונות, כאשר מכונות אלה אינן, כבעבר הרחוק, בבעלות 
של כל עובד ועובד, אלא בשליטה של משפחות וקבוצות אשר להן גם עוצמה פיננסית, 
גם שליטה על טכנולוגיה, גם השפעה על המנגנון המדינתי, גם שליטה על מערכות 
מידע וחינוך. זהו עולם בו מושג הטוב הקולקטיבי איננו מתמצה ב״איש תחת גפנו ותחת 
תאנתו", אלא כעוצמה ובהתפתחות טכנולוגית, תעשייתית וצבאית. זהו עולם בו מושג 
הטוב האישי איננו מתמצה ב״נשיאת חן כפני האלוהים" בתוצאה מלימוד תורה, מתן 
צדקה, ועשיית מעשים טובים, אלא כתוצאה מהישגים בתחום הפעילות הכלכלית, 
הפוליטית, החינוכית או הצבאית, כאשר האפשרות להגיע להישגים אלה הינה בלחי 
שווה מלכתחילה, עקב השליטה שיש לקבוצות מוגבלות על המכונות ועל כל הקשור 
בהן. 

המפגש בין יהודים בתנאים אלה הוא לא מפגש בין עובדי אדמה, כשכל אחד מעבד 
את חלקתו הוא, מתוך יחסי אחדות ושוויון יחסי. זה גם לא מפגש בין סוחרים, בו כל 
אחד מגלגל את עסקיו הוא, מתוך קירבה והגנה הדדית. זהו מפגש בין תעשיין לפועל, 
בין בנקאי ללווה, בין בעל פרדס לפועל הקטיף, בין קבלן ופועל בניין. זהו מפגש בו 
צבירת ההון שהתאפשרה לצד אחד, מסיבות כלשהן, איננה בגדר "יתרון התחלתי זמני" 
בלבד, אלא יתרון הנוטה לחרש את עצמו, מעצב טיבו של המחזור הקפיטליסטי, זהו 
מפגש בו האחדות היא תוצאה לא רק של קשרי משפחה, שבט ועם, אלא גם של פעולה 
קולקטיבית כמסגרת מערכת כלכלית, פוליטית ואידיאולוגית אחת, המצויה בשליטה 
מרכזית, ריכוזית ובלתי שוויונית. 

תנאים אלה של המפגש באים לידי ביטוי בכל הרמות: הן ברמה של הפעילות הכלכלית 
הישירה, הן ברמה של המטרות הקולקטיביות־לאומיות, והן ברמה של היחסים הבין 
אישיים. לדוגמה: המסורת היהודית של "כל ישראל ערבים זה לזה" תבוא ליד׳ ביטוי, 
כתנאים של קליטת עלייה בימינו, בדאגה— מצד המוסדות הקולטים — לתעסוקה עבור 
העולים. דאגה זו תביא לכך שהממשלה תזרים הון השקעה ליזם, על מנת שיקים מפעל 
בעיר פיתוח. זה יאפשר לעולים תושבי המקום פרנסה בכבוד מיגיע כפיהם. מתוך הנחה 
של הצלחה סבירה, הרי שכעבור דור אחד, יהיו משפחות היזם. וכן משפתות המנהלים 
והמהנדסים, במצב טוב יותר מאשר בהתחלה, כשבניהם ובנותיהם יהיו בעלי השכלה 
והכשרה שתאפשר להם להכנס למעמד של הוריהם; לבניהם של הפועלים. לעומת זאת, 
תהיה— עקב ההכנסה ותנאי החיים הכוללים של פועלים— השכלה והכשרה פחותה, 


122 


שלמה סבירסקי ודבורה ברנשטיין 


ותעמוד כפניהם בעיקר ברירה דומה לזו שעמדה בפני הוריהם. כל התהליך הזה מתרחש 
כאשר הצדדים השונים פועלים מתוך הכוונות הטובות ביותר. הכוונות הטובות כיותר, 
יש לזכור, הן על־פי הגדרת הטוב הקולקטיבי והפרסי המקובלות בחברה קפיטליסטית; 
פיתוח תעשייתי, הגדלת הייצוא, עוצמה לאומית, קידמה טכנולוגית—כל אלה כרמה 
הקולקטיבית; עבודה והכנסה קבועה, אפשרות לימוד מסודר לילדים, התקדמות הדרגתית 
בסולם המקצועי, רווחה משפחתית— כל אלה ברמה האישית. סידרת הפעולות הנובעות 
ממסורת "כל ישראל ערבים זה לזה" כרוכה, אם כן, בתנאים של ימינו, בתהליך שהוא 
בלתי שוויוני מתחילתו ועד סופו. אבל אי שוויון זה מוסווה היטב — הן בגלל היות כל 
צורת הפעולה שתוארה לעיל חלק מן ה״מובן מאליו" של החברה בת ימינו, והן בגלל 
השימוש במטבעות הלשון היהודיות־לאומיות המסורתיות. 

מטרתה של הקדמה זו למנוע שהמאמר יקרא כסיפור של "טובים" ו״רעים". אין אנו 
חושבים שהפערים הבין עדתיים הינם פרי כוונות רעות של צד זה או אחר. מקורם של 
הפערים ביחסים הבלתי שוויוניים בין קבוצות בצורת הייצור הקפיטליסטית. ברצוננו 
להראות כיצד יחסים כאלה הביאו להתהוות חלוקת העבודה העדתית בישראל. הצגת 
התהליכים הללו חשובה, לדעתנו, כי היא מוכיחה שגם הכוונות הטובות ביותר, במסגרת 
"המובן מאליו" של היום, אינן יכולות להוביל לשינוי משמעותי בפערים שנוצרו. הכוונות 
הטובות ביותר—השגת שוויון מתוך התקדמות עקבית והדרגתית — הינן בלתי 
ריאליסטיות. שכן עצם התהליך של מימוש הכוונות הטובות, בתנאים של היום, הינו 
בלתי שוויוני. המשמעות, שאנו רואים בהצגת הדברים שלהלן, היא בכך, שיש לחפש 
דרכים לשבות את תנאי הפעולה המקובלים, אם רוצים להביא לשינוי משמעותי במצב 
היחסים בין העדות. 

התפיסה המקובלת של תהליך ההיקלטות של המזרחים שעלו לאחר קום המדינה 
אומרת, כי עקב נתוני ריקעם הם נכנסו לחברה הישראלית בדרגות הנמוכות שלה, אך 
עם כניסתם החלו להיחשף לתהליך של מודרניזציה, אשר בסופו של דבר יביא לפיזורם 
במערך המוסדי של החברה. 

ההנחה המרכזית העומדת כיסוד תפיסה זו, היא כי המבנה החברתי הישראלי בתקופת 
העלייה היה קיים ומעוצב, וכי העולים השתתפו בתוכו בקטיגוריות שהיו קיימות בו דה 
כבר. עולה שהגיע עמד מול מבנה בו היו קיימות דרגות נמוכות, בינוניות וגבוהות, והוא 
נכנס לאחת מהן, בהתאם לנתונים שלו. דהיינו, העולים התווספו למבנה הקיים. 

ההנחה של מבנה קיים ניכרת גם בחלק השני של התפיסה: ברגע בד יקבלו העולים 
מיומנויות חדשות, יפסיקו להצטופף בקטיגוריות הנמוכות ויוכלו להתפזר באחרות. 
הקטיגוריות כשלעצמן עומדות כל הזמן כפי שהן, מצפות לשינוים בנתונים של האנשים 
הממלאים אותן. 

מתוך כל אלה עולה, אס כן, כי החברה הישראלית של 1960 , נאמר, הינה החברה 
הישראלית של 1948 בתוספת העולים. העולים לא שינו את החברה, אלא במובן הכמותי, 
של התרחבות. ההתרחבות היא כשלעצמה שינוי, כמובן. לדוגמה, החברה צריכה להתמודד 
עם בעיות של עמי בקנה מידה שלא היה קיים קודם לכן, אך ה״חברה" ככלל איננה 
משתנה. עול השינוי מוטל צל העולים; הם אלה שצריכים להסתגל לחברה. מבחינה 
מושגית־היסטורית, הכעייה המרכזית של התפיסה הזאת נעוצה כהנחה ש״הדרגות 
הנמוכות" היו קיימות זה כבר ורק חיכו לאנשים שיבואו וימלאו וירחיבו אותן. אכן היה 
בחברה היישובית אי שוויון מעמדי—אולם מקורותיו ואיפיוניו נעוצים בתנאים הספציפיים 


מי עבד כמה, עבור מי, ותמורת מה ? 


123 


של אותה תקופה, והוא השתנה, כפי שעוד נראה בהמשך, עם בוא העלייה החדשה. נכון 
גם שהמורתים בתקופת היישוב השתייכו ברובם לדרגות הנמוכות של המבנה המעמדי — 
אך שוב, ההסבר למצב טמון במאפיינים הספציפיים של החברה היישובית. חברה איננה 
ארון מדהים. אס המזרחים שעלו ארצה כשנות החמישים הראשונות מצאו את עצמם 
ברובם בדרגות נמוכות, סימן הוא שהדרגות הללו נוצרו באותה תקופה. לולא באו, או 
לא באו, עולים שונים, ובתנאים שונים, לא היו הדרגות הללו נוצרות—או שהיו בעלות 
אופי שונה. 

מרגע שאנו מעמידים את הדברים כך, מתברר שאנו חייבים לערוך קונקרטיזציה 
היסטורית של כל המושגים החשובים למקרה שלפנינו: "חברה ישראלית", "דרגות 
נמוכות של המבנה החברתי", "קליטה", "מודרניזציה" וכיו״ב. חשוב יותר— העמדה 
כזאת של פני העבר משנה גם את התפיסה לגבי ההווה: אם הקטיגוריות הללו נוצרו, 
הרי שבעת ובעונה אחת קמר מערכת אינטרסים אשר, מול רצונם של העולים בשינוי 
לטובה, תהיה מעוניינת בשימור המצב שנוצר, ממילא מועמדת המגוחכת ההנחה של 
גישת המודרניזציה שעם ההיחשפות למודרניות יוכלו העולים המזרחים לעזוב את 
הקטיגוריות הנמוכות ולהתפזר בכל חלקי המבנה החברתי. אין הקטיגוריות האחרות 
עומדות וממתינות למזרחים ה״ממודרנים" שיבואו וימלאון. כמידה ותהיינה קטיגוריות 
שונות שחתמלאנה על־ידי המזרחים, הרי שתהיינה אלה קטיגוריות שתיווצרנה עם תהליך 
שינוי, התשובה לשאלה, האם תיווצרנה, וכיצד, תלויה בראש ובראשונה בהערכה מק פת 
של תהליך היווצרות הקטיגוריות הקיימות, והערכת הכוחות החברתיים אשר התגבשו 
במהלך היווצרותן. 

כצעד לקראת הערכה מקפת זו, ברצוננו לבדוק כעבודה זו את מידת השתתפותם ואת 
אופי השתתפותם של העולים המזרחים בפיתוה הכלכלי המואץ בישראל לאחר קום 
המדינה. בדיקה זו תאפשר לנו להצביע על כסה מן המקורות ההיסטוריים לאי־השוויון 
העדתי בארץ, ובו זמנית, על מערכת האינטרסים המאפשרת את המשך קיומו. 

הטיעון הספציפי של הגישה הרווחת לשאלת היקלטותם של המזרחים בארץ הוא כי 
המזרחים עברו מחברות לא מתועשות, או מחברות בשלבי מעבר, לחברה בעלת כלבלה 
מודרנית, המושתתת על ייצור תעשייתי המשתמש במדע וטכנולוגיה מודרניים ודרכי 
ניהול מודרניים. מכיוון שלא הכירו את דרכי החברה והכלכלה המודרניים, נכנסו לשלבים 
הנמוכים של החברה. הטיעון הזה מבוסס על מספר הנחות בולטות: ראשית, הנחות 
ביחס לדרגת הפיתוח והמודרניזציה של ארצות המוצא של המזרחים. שנית, הנחות ביחס 
למקומם של היהודים בכלכלה ובחברה של ארצות המוצא שלהם. שלישית, הנחות ביחס 
לדרגת הפיתוח והמודרניזציה של הכלכלה הארץ־ישראלית ככלל, ושל היישוב היהודי 
בה כפרט. נקודה אחרונה זו נראית לנו כמרכזית להבנת הבעייה שלפנינו, ועל כן נמקד 
את דיוננו בה, 

במבט היסטורי ארוך טווח, השינוי הבולט בכלכלת הארץ חל עם בואם של היהודים 
הציונים אליה, אשר דירבן את הנטיות העובריות שהיו בה למעבר לכלכלת שוק 
קפיטליסטית. דירבון זה קיבל חיזוק עם כיבוש הארץ על־ידי הבריטים, אולם בהשוואה 
לתקופת המנדט הבריטי, בולט ביותר השינוי הגדול שחל כקצב, היקף ותוכן הפיתוח 
הכלכלי עט קום המדינה. ניתן לתאר בהכללה את המאמץ העיקרי של היישוב היהודי 
בארץ ישראל כמאמץ של התנחלות והיאחזות בפלשתינה. כ־ 40% מכלל ההוצאות של 
המוסדות הלאומיים ב־־ד 939-191 ! נועדו לקניית אדמות ולהתיישבות חקלאית (הלוי 


124 


שלמה סבירסקי ודבורה ברנשטיין 


וקלינוב־מלול, 1968 : 26 ). אם נבחן את השנים בהן היה ייבוא ההון הגדול ביותר על־ידי 
יהודים, שנות השלושים, נמצא שבין 1932 ול־ 1939 הופנו 57% מכלל ההשקעות של 
יהודים לקניית קרקעות ולבנייה. אם נוסיף לכך את ההשקעות בחקלאות — ונראה בחקלאות 
חלק ממאמץ ההיאחזות בפלשתינה— הרי שנגיע לסך של 75.6% מכלל ההשקעות. 
ההשקעה בתעשייה היוותה רק 15.9% מכלל ההשקעות כאותן שנים— ואלה השנים בהן 
החלה ההשקעה הרצינית הראשונה כתעשייה בארץ(שם, 16 ). מובן שההשקעה בהיאחורת 
כשלעצמה היוותה מנוף לקפיטליזציה של המערכת הכלכלית המקומית: הפיכת הקרקע 
לסחורה בקנה מידה ללא תקדים בארץ; יצירת הזדמנות לעבודה בשכר בבניין ובפרדסים 
לכפריים מקומיים; שיטות בניין ועיבוד חקלאי המבוססות על טכנולוגיה חדשה; צורות 
התארגנות ומאבק פוליטי חדשים; וכיו״ב. 

אולם כל אלה היו תופעות לוואי של תהליך הקולוניזציה, או פעולות עזר לתהליך 
זה. הפעילות כתחומי הייצור, המימון, הניהול או השיווק לא חרגה מרמה של כלכלת 
היאחזות ולא היוותה כסיס לצבירת הון בקנה מידה גדול, בינלאומי. הסיכות לכך הן 
ידועות: היעדר גורם מושך הון "גדול" כגון נפט— או מאגר גדול של כוח עבודה זול; 
שוק אפקטיבי קטן יתסית למוצרים תעשייתיים; המדיניות הכלכלית המרוסנת והמרסנת 
של ממשלת המנדט; העימות הלאומי כין היהודים והערבים הפלסטינים; היקפו של 
ההון היהודי שזרם ארצה — והצורך להשקיע חלק גדול ממנו ברכישת קרקעות ובניין. 
התוצאה של כל אלה היתה שברוב תחומי הפעילות הכלכלית היה ההיקף קטן, יכולת 
היוזמה של הגורמים המעורבים קטנה, ובך גם פוטנציאל ההשקעות.(...) 

(כללו של דבר), עם הקמת המדינה, מעטים ותלשיס היו הגורמים אשר היו בעלי 
יכולת ליזום פעולות כלכליות חדשות וגדולות: הן מבחינת האמצעים העצמיים או 
היכולת לגייס אמצעים: הן מבחינת קיומו של צוות מאומן ובעל נסיון בניהול מפעלים 
כלכליים גדולים ומתוחכמים; הן מבחינת היכולה לפתח מדעית וטכנולוגית מוצרים או 
דרכי ייצור חדשים— או יכולת להשתמש בפיתוחים זרים. מן הבחינה הזאת— שהיא כה 
מרכזית כמאפיין של פעילות כלכלית מודרנית— היו כל ענפי הכלכלה הארץ־ישראלית 
בשלבים ראשוניים של פיתוח, יחסית לארצות אירופה ואמריקה הצפונית. יוזמות, מימון, 
ניהול ומחקר ופיתוח ברמה מערבית התפתחו בארץ רק לאתר קום המדינה, מתוך הצמיחה 
הכלכלית המזורזת של שנות החמישים והשישים. רק על בנק לאומי ועל סולל בונה ניתן 
להצביע כעל גורמים אשר היו בשלב מתקדם של התארגנות כיזמים מקיפים המסוגלים 
לממש פרוייקט פיתוח החל משלבי התיכנון והמימון ועד לשלבי הביצוע. אולם גס להם 
היה נסיון קצר ומצומצם—בנק לאומי הקים את חברת הבת שלו להשקעות תעשייתיות 
רק בשנת 1945 ; סולל בונה התפתח למימדים של מבצע פרוייקטים גדולים רק בשנות 
מלחמת העולם השנייה. הם החלו להתפתח בהיקף המוכר לנו כיום רק עם התחלת 
הזרמת התקציבים על־ידי ממשלת ישראל—לפיתוח חקלאי ותעשייתי, ולבניין. מעל 
לכל, רק עם הקמת המדינה מתחילה להתארגן התשלובת היזמית הממשלתית—המשרדים 
הכלכליים, בנק ישראל, וגופי העזר השונים, החל מהמועצות לייצור ושיווק בחקלאות, 
ועד לבנק לפיתות התעשייה. תשלובת יזמית זו היא הקובעת יערי פיתוח מרכזיים, היא 
המגייסת ומבעילה הון השקעות בקנה מידה גדול— המלווה האמריקני, השילומים, 
הבונדס— והיא גם המארגנת והמבצעת למעשה, במקרים רבים, את יוזמות הפיהוח. 
הקבוצות הכלכליות הגדולות של הכלכלה הישראלית— בנק לאומי, בנק דיסקונט, חברת 
העובדים <בנק הפועלים, כור) וכן החברה לישראל וכלל— צמחו והתרחבו במידה שאין 


מי עבד כמה, עבור מי, ותמורת מה? 


125 


להגזים בחשיבותה כפועל יוצא של פעולתה של התשלובת היזמית הממשלתית (ר׳ 
אהרוני, 1976 ). 

ניתן לסכס ולומר שהתיאור של החברה הישראלית אשר אליה באו גלי העלייה 
המזרחית הגדולים לאחר מלחמת השיחרור כ״חכרה תעשייתית מודרנית" המו, כמקרה 
הטוב, לא מדויק. נכון יותר לומר כי זו היתד, חברה בה הפעילויות הכלכליות נעשו 
בדרך כלל על*פי דפוסים שפותחו כארצות הקפיטליסטיות המודרניות, כאשר פעילויות 
אלו הן חלק מתהליך היאחזות ראשונית בארץ ישראל, וכאשר סך הפעילויות הללו לא 
הגיע לכלל פעולה מתואמת ומורכבת בתחום כלכלי כלשהו בקנה מידה גדול, פעולה 
שתהיה בעלת משמעות בחלוקת העבודה הבינלאומית. על פעולות כאלה ניתן לדבר רק 
לאחר קום המדינה. הווה אומר שהן נעשו כאשר העולים המזרחים כבר היו כאן, וכאשר 
הם נוטלים חלק בהן. מכאן שכלכלה מודרנית היא לא דבר שהמזרחים באו אליו כשהוא 
כבר מעוצב— אלא תהליך בו השתתפו. אם כך, יש לראות מהו הדפום הספציפי של 
הפיתוח שהתרחש בארץ תוך השתתפותם של המזרחים — וכן את המקום שתפסו המזרחים 
בו. לאור הדיון שלעיל, ברצוננו להעלות בעבודה זו את הטיעונים הבאים: 

א. השתתפות המזרחים בתהליך הפיתוח. העולים המזרחים שלאחר קום המדינה היוו 
חלק אינטגראלי של תהליך הפיתוח המזורז של הכלכלה הישראלית, בו היא עברה 
מכלכלת היאחזות ראשונית לכלכלה המשולבת באופן משמעותי בחלוקת העבודה 
הבינלאומית. דהיינו, המזרחים נטלו חלק אינטגראלי בהפיכתו של המשק הישראלי למשק 
"מודרני לכל דבר", 

ב. החולשה היחסית של המדרתים. עקב צירוף מספר גורמים אותם נמנה להלן, היוו 
המזרחים בתהליך הפיתוח האמור כוח עבודה זול יחסית, נייד יחסית, וניתן במידה גבוהה 
יחסית למניפולציה. עיקרי הגורמים הנראים לנו הם: 1 . דפוסי העלייה והקליטה, אשר 
תרמו ליצירת יחס של תלות של העולה במוסדות הקולטים: אמצעים כספיים עצמיים 
דלים של רוב העולים מחד, והטיפול הריכוזי בעלייה, בקליטה ובאספקת דיור ועבודה 
מאידך; 2 . העדר התארגנות אפקטיבית מצד העולים: 3 . אבטלה במימדים גדולים משך 
רוב העשור הראשון למדינה; 4 . הרגלי פעילות כלכלית שונים, מצד רוב העולים, מאלה 
שעמדו כייסוד תוכניות הפיתוח של מעצבי המדיניות הכלכלית כארץ; 5 . העדר הגנה 
אפקטיבית ספציפית לעולים המזרחים מצד ההסתדרות. הדבר התבטא כעיקר בצורה של 
גידול ההפרשיות בשכר הן בין מקצועות שונים והן בין כעלי דרגות ותנאים שוגים בתוך 
אותו מקצוע;' 6 . מערכת אידיאולוגית—שמקורה מערבי־אירופי כללי, והנובעת גם 
מהנסיון הספציפי של יחסי עדות כתקופת היישוב— אשר הציגה את המזרחים כיוצאי 
תרבות כלתי מפותחת ונחותה. מערכת אידיאולוגית זו גס תרמה לקביעת מיקומם הנמוך 
של המזרחים, גם סיפקה לו צידוק. 

ג. תפקידי המזרחים בפיתוח הכלכלי. בתור כוח עבודה זול, יחסית נייד וזמין 
למניפולציה, מילאו המזרחים תפקיד מרכזי בכמה שלבים של הפיתוח הכלכלי שלאחר 
קום המדינה. ראשית, הס נטלו חלק מכריע בהרחבת החקלאות של משק מעורב, בשיקום 
והרחבה של משק ההדרים, ובפיתוח של גידולים תעשייתיים כגון כותנה בקנה מידה 
גדול. שנית, ופחות או יותר בו זמנית, הם נטלו חלק מכריע כמאמץ הבנייה הגדול של 
שנות החמישים. שלישית, כאשר הפיתוח החקלאי הגיע לנקודת רווייה והעיבוד החקלאי 
הפך להיות יותר ממוכן. וכאשר ההשקעה בבניין פחתה, נטלו המזרחים חלק מכריע 


126 


שלמה סבירסקי ודבורה ברנשטיין 


בפיתות התעשייתי המזורז של שנות החמישים המאוחרות ושנות השישים, ובעיקר 
בענפים עתירי עבודה, כגון טכסטיל, יהלומים, מתכת, כימיקלים ומינראלים. 

ד. התגבשות קטיגוריות חברתיות״בלכליות. פיתוחם של הענפים הללו—בין אם פיתוח 
חדש לחלוטין או הרחבה ללא תקדים — היה מאופיין על־ידי חלוקה דיפרנציאלית של 
תגמולים והישגים למשתתפים השונים בו. כתוצאה של הפיתוח התגבשו מספר קטיגוריות 
של משתתפים: ראשית, המנגנון של מה שקראנו התשלובת היזמית הממשלתית. שנית, 
שיכבה רחבה של בעלי מפעלים, בנקאים וקבוצות בעלות, אשר אליהם או באמצעותם 
הוזרם המימון הממשלתי. שלישית, שיכבה רחבה עוד יותר של מהנדסים, טכנאים 
ועובדים מקצועיים. לבסוף, שיכבה רחבה של פועלים בלתי מקצועיים או מקצועיים 
למחצה. שלוש הקטיגוריות הראשונות היו מורכבות בעיקר מאשכנזים— ותיקים כעולים 
חדשים. בקטיגוריה האחרונה היו מזרחים בשיעור הגבוה כיותר. משמעותה העיקרית 
של חלוקת התגמולים וההישגים הדיפרנציאלית טמונה לא כחלוקת שכר או רווחים, 
אלא בעצם ההתגבשות של קטיגוריות חברתיות־כלכליות נבחנות זו מזו, תוך כדי תהליך 
פיתוח כלכלי מכוון, אשר בקוויו הכלליים עדיין נמשך. 

ה. היווצרות מנגנון "סוציאלי" תומך. ההתפתחות הדיפרנציאלית בתחום הכלכלי 
הספציפי לוותה כיצירת מנגנון "סוציאלי" גדול, אשר מטרתו להכניס מזרחים למעגל 
העבודה, לשמור אותם בתוכו ברמה ובתנאים סבירים פחות או יותר, ולשכך את האפקט 
של קשיי ההסתגלות, המיקום והתנאים הירודים או של תקופות אבטלה אפקטיבית 
ממושכות. מנגנון זה כולל הרבה עובדים— החל במורים בקורסים מקצועיים, עובדים 
סוציאליים, יועצים בלשכות עבודה ובבתי ספר, וכלה בקציני מבחן ומדריכי חבורות 
רחוב. המנגנון הזה מורכב בעיקרו מאשכנזים, כאשר פעולתו מכוונת בעיקר אל מזרחים. 
גם כאן המשמעות של ההתפתחות הדיפרנציאלית אינה דווקא בחלוקה כלתי שווה של 
משאבים חומריים, אלא בעצם ההתגבשות של קטיגוריות חברתיות שונות— בלשון 
העובדים הסוציאלים, קטיגוריה של "מטפלים" מול קטיגוריה של "פונים". 

ו. פיתוחים אידיאולוגיים—ה"מודרניזציה". העובדה שההתפתחות הדיפרנציאלית 
הוו הינה חלק מתהליך פיתוח ומודרניזציה מזורזת של הכלכלה והחברה הישראלית 
כולה הוסוותה באמצעות פיתוחים אידיאולוגיים אשר שמו את הדגש על השינויים שעל 
המזרחים לעבור. במשתמע הוצגו האשכנזים כמייצגים וכמגלמים את הערכים ודפוסי 
ההתנהגות המודרניים במלוא התפתחותם. למותר לציין שפיתוחים אלה סיפקו, כמצויין 
כבר לעיל, צידוק להתפתחות החברתית הדיפרנציאלית. דוגמאות בולטות ומרכזיות 
לפיתוחים אידיאולוגיים אלה הם מחד, העמדת עול ה״פרודוקטיכיזציה" של "אבק ארם" 
במרכז המשימות הלאומיות על־ידי האליטה הפוליטית■ מאידך. הצגת בעיית 
ה״מודרניזציה" של המזרחים כבעייה המרכזית של החברה הישראלית על־ידי מדעני 
החברה בארץ בכלל, ועל־ידי הסוציולוגים בפרט. 

להלן נבסס את הטיעונים שלעיל תוך ניתוח קווי ההתפתחות של ענפי הכלכלה 
המרכזיים במהלך שנות החמישים וראשית שנות השישים (...). החלטנו לפתח את הדיון 
בצורה של סקירות ענפיות לא מתוך עניין בענפים כשלעצמם, אלא מחוך רצון להראות 
את הקשר בין פיתוח כלכלי לבין חלוקת עבודה עדתית והתגבשות של קבוצות אינטרסים 
חברתיות שונות. ראוי לציין כי הרוב המכריע של המחקרים על אי שוויון כלכלי בין 
העדות מתמקד בניתוח ההתפלגות המקצועית על־פי מוצא. נראה לנו כי זוהי התמקדות 
צרה וחסרה, מכיוון שההתפלגות המקצועית מהווה אספקט אחד בלבד של החיים 


מי עבד כמה, עבור מי, ותמורת מה? 


127 


הכלכליים הממשיים. הפעילות הכלכלית היא תשלובת של אינטרסים מדינתיים, יזמות 
של בעלי הון, פיתוח טכנולוגי, זמינות ונכונות של כוח עבודה, תנאי שוק וחלוקת עבודה 
בינלאומית. ניתוח התפלגות מקצועית יכול לגלות רק טפח של התשלובת הזו. ניתוח 
התפתחות ענפית, לעומת ואת, יכול להאיר חלק גדול של הגורמים הפועלים. עם זאת 
גם ניתוח ענפי הוא ניתוח חלקי, ועדיף עליו ניתוח הפעילות הכלכלית כמכלול— ניתוח 
הקרוב יותר לדפוסים המעשיים, שכן הוא כולל שיקולים, פעולות וגורמים בין־ ענפיים 
וכלל־משקיים. אך לשם ניתוח כזה עדיין חסרים מידע, נתונים וכלים רבים, להערכתנו. 
גם לצורך הסקירות הענפיות התקשינו למצוא נתונים מספקים. 2 (...) 

הבניין 

ענף הבנייה מילא מאז ומתמיד תפקיד מיוחד בכלכלת הארץ, הקשור קשר הדוק עם 
העלייה. גלי העלייה הגדולים כתקופת היישוב הביאו איתם גיאות כלכלית, אשר התבטאה 
בראש ובראשונה בהתרחבות ענף הבנייה. שילוב ההון שהובא על־ידי העולים, כוח 
עבודה לבנייה וביקוש לבתי מגורים הוא שעמד מאחורי התפקיד המרכזי שמילא ענף 
זה בפעילות הכלכלית. עם קום המדינה נוצר מצב דומה. ביקוש מיידי ונרחב לבתי 
מגורים נוצר כתוצאה מגל גדול מאוד של עולים וכן ממחסור חמור בדיור ביישוב הוותיק 
עוד משנות מלחמת העולם השנייה. בניגוד לתקופה שלפני קום המדינה, בא חלק ניכר 
ממימון הבנייה ממקורות ציבוריים. 

העלייה יצרה ביקוש לבניין ובמקביל סיפקה חלק ניכר מכוח העבודה בענף. הענף 
תרם לתעסוקת העולים בתנאים בהם הגיע פיתוח החקלאות לרווייה והתעשייה טרם 
התפתחה במידה מספקת. כתוצאה מתנאים אלה עלה משקלו היחסי של ענף הבנייה 
בכלכלה הישראלית באופן משמעותי על משקלו בארצות קפיטליסטיות אחדות. ההשקעות 
בבנייה היוו 18%-19% מכלל התוצר הלאומי הגולמי ב־ 1956 וב־ 1965 , לעומת 9 % עד 
13% כארצות מערב אירופה בשנים אלה. הבדל דומה היה בהשקעות לבניית מגורים: 
בישראל היוו השקעות אלו 11% מהתל״ג ב־ 956 ! ו־ 9% ב־ 1965 , לעומת 5%-6% במערב 
אירופה. גם משקלו היחסי של הענף בתעסוקה היה גדול ביותר בישראל: כ־ 10% מכלל 
כוח העבודה הועסקו בבנייה, לעומת 6%-8% במערב אירופה (משרד ראש הממשלה, 
493:1968 ). למרות מיתון בבנייה בין השנים 1954-1952 , השטח שנבנה מדי שנה הלך 
וגדל באופן רצוף: ב־ 949 ! נבנו 843,000 מ״ר, ב־ 1955 — 2,145,000 מ״ר, ב־ 1960 — 
2,985,000 מ״ר וב־ 962 נ — 3,373,000 מ״ר (למ״ס 1973 ; 464 ). 

ההתרחבות הניכרת של ענף הבנייה בכללותו ומשקלו הרב במשק הישראלי מחייבים 
בדיקה של הגורמים השונים בתוך הענף וההתפתחות הדיפרנציאלית שלהם. יש לבדוק 
מה היו יעדי הבנייה ומה היתה הדיפרנציאציה הפנימית בטיב הבנייה. יש לבדוק את 
תנאי העבודה של העובדים אשר ביצעו את העבודה, ואת צמיחתם ורווחיהם של הגורמים 
אשר שלטו בפעילות הכלכלית בענף. יש לבדוק את תפקידה של המדינה, הן כגורם 
בונה והן כגורם מממן, ואת היתרון הדיפרנציאלי שהפיקו גורמים שונים מהתפקיד 
שמילאה המדינה. כמילים אחרות, אין להסתפק בשאלה כמה מטרים מרובעים ניבנו כל 
שנה, אלא יש לשאול— מה ניבנה, על־ידי מי ובאיזו תמורה? 

נפנה תחילה לדיון במאפייני הבנייה למגורים, שלה היה חלק נכבד בכלל מאמץ 
הבנייה. כ־ 54% מכלל ההשקעות בבנייה יועדו לבנייה למגורים (משרד ראש הממשלה, 


128 


שלמה סבירסקי ודבורה ברנשטיין 


492:1968 ); 85% מכלל השטח שנבנה היה לבנייה למגורים. דגש זה על בנייה למגורים 
נבע, הן מצפיפות הדיור של האוכלוסיה הווהיקה והן מצרכי הדיור של העלייה הגדולה. 
מכאן, שעלינו לשאול האם צרכי דיור אלה סופקו בצורה שווה או שמא היה אי־שוויון 
שיטתי ברמת הדיור שסופקה לקטיגוריות שונות באוכלוסיה. 

האבחנה החשובה בסוגיה זו היא בין בנייה ציבורית ובנייה פרטית. הכוונה בבנייה 
ציבורית היא לבנייה ביוזמת הממשלה, המוסדות הלאומיים והרשויות המקוריות, ואילו 
בבנייה פרטית הכוונה לחברות בנייה ושיכון הפועלות על־פי שיקולי רווחיות, הן בסקטור 
ההסתדרותי והן בסקטור הפרסי. הבנייה הציבורית היתה מבוססת על שיקולים של סיפוק 
צרכים חברתיים בסיסיים וכן קידום יעדים של המדינה ולפיכך עסקה בדיור לעולים, 
דיור למפוני שכונות עוני, בנייה בעיירות פיתוח וכד׳. הבנייה הפרטית פעלה, כאמור 
על־פי שיקולי רווחיות, ואלה הכתיבו את יעדי הבנייה, מיקום הבנייה והאוכלוסיה עבורה 
בנו. נראה כי הבנייה הפרטית כוונה בעיקר לאותן שכבות באוכלוסיה שהיו בעלות 
אמצעים משלהן, בעוד הבנייה הציבורית כוונה בעיקר לעלייה חסרת אמצעים ומאוחר 
יותר לתושבי שכונות עוני, כשאלה וגם אלה נימנים בעיקר עם האוכלוסיה המזרחית. 
שטח הבנייה הציבורית היה גדול במשך בל העשור הראשון משטח הבנייה למגורים של 
הסקטור הפרטי. הפער בלט במיוחד בשנים בהן היה שפל בבנייה הפרטית—בשנות 
המיתון של 1954-1953 בהן הצטמצמה עד מאוד הבנייה הפרטית למגורים, וכמידה 
פחותה בשנים 1957 ו־ 958 ו. אולם בסוף העשור עלה חלקה של הבנייה הפרטית למגורים 
וחל צימצום יחסי בחלקה של הבנייה הציבורית, מתוך כלל הבנייה הציבורית למגורים. 
הרוב המכריע שלה יועד לדיור לעולים. מתוך כל יחידות הדיור שנבנו בבנייה ציבורית 
בין השנים 1966-1949 , נועדו 74.6% לעולים— 52.3% בשיכון עולים, 6.2% כחיסול 
מעברות ו־ 16.1% בהתיישבות העובדת (משרד ראש הממשלה, 1968 ; 496 ). 

אף על־פי שתלקה של הבנייה הציבורית בבנייה למגורים היה גדול יותר מזה של 
הבנייה הפרטית הן במספר היחידות והן בשטח הכללי, היה ערכה של הבנייה הפרטית 
גבוה יותר, בשנים 1959-1955 היה חלקה של הבנייה הציבורית 64% מכלל היחידות 
שנבנו אבל רק 46% מערך הבנייה, והיחס נשאר דומה גם בשנים שלאחר מבן (שם, 
495 ); כלומר, הדירות שניבנו בבנייה ציבורית היו בעלות ערך קטן בהרבה מזה של 
הדירות שנבנו בבנייה פרטית. דבר זה מודגם גם כשאנו משווים את שטח הבנייה. על־פי 
נתונים המתייחסים לשנת 1955 ואילך נראה כי שסח דירה בבנייה ציבורית היה 45 מ״ר 
ב־ 1955 , 57 מ״ר ב־ 1960 ו־ 61 מ״ר כ־ 1965 . כאותו ומן היה השטח הממוצע לדירה 
בבנייה פרטית 75 מ״ר, 81 מ״ר ו־ 92 מ״ר במקביל (הבר 93:1975 ). יתרה מזו, הבנייה 
הציבורית לעולים נפלה ברמתה לא רק מהבנייה הפרטית, אלא גם מהבנייה במסגרת 
תוכניות החיסכון השונות, שהיתה בנייה ציבורית שכוונה לאובלוסיה ותיקה אשר סבלה 
מצפיפות דיור. ב־ 1955 היה השטח הממוצע של דירה לעולים 40.3 מ״ר, ואילו שטחה 
של דירת חסכון היה 64.1 מ״ר, ב־ 1960 היחס היה 52.5 מ״ר לעומת 66.9 מ״ר ואילו 
ב־ 1965 היה היחס 57.0 מ״ר לעומת 75.3 מ״ר (שם, שם>. אם כי אין ברשותינו נתונים 
דומים לתקופה שלפני 1955 , אין ספק שהפער אז היה גדול עוד יותר. 

חלק גדול מהבנייה הציבורית באותן שנים היה בנייה ארעית: מתוך כ* 150,000 יתירות 
דיור שנבנו בין השנים 1949 ו־ 1953 היו כשליש יתירות ארעיות(שס, 85 ). תנאי המגורים 
במעברות היו גרועים לאין ערוך מכל צורת מגורים אחרת שהיתה קיימת באזתו זמן. 
המגורים במעברות היו בבדונים, פחונים וצריפונים, כשמשפחה שלמה מצטופפח כיחידת 


מי עבד במד, עבור מי, ותמורת מה? 


129 


מגורים המכילה, לכל היותר, 25 מ״ר, ללא חשמל וללא סידורי ביוב ומים סדירים. 
המעברות היו מנותקות ניתוק גיאוגרפי וחברתי מהיישוב הסובב כמעין עולם זר, מנוכר 
ומסוגר. תושבי המעברות היו ברובם המכריע מארצות המורח. תושבי המעברות האשכנזים 
הצליחו לצאת מהמעברות יותר מהר ולעבור לאותם מקומות בה□ היתה בנייה ברמה 
גבוהה יותר, אם בנייה פרטית ואם בנייה ציבורית, במסגרת תוכניות חיסכון. המעברות 
הפכו עד מהרה לנחלה מזרחית כמעט בלעדית. 

העובדה שרוב הדיור לעולים המזרחים סופק על־ידי יוזמה ומימון ממשלתיים הפכה 
את הדיור לאחד האמצעים בהם כוונו העולים להתיישבות במקומות שונים בארץ. הכוונה 
זו פעלה בצורה שונה לגבי עולים מזרחים ואשכנזים. ראינו כי פיזור היישובים החקלאיים 
החדשים נעשה בצורה דיפרנציאלית לגבי מתיישבים מזרחים ואשכנזים, כך שיישובים 
של מזרחים נמצאו לרוב באזורים מרוחקים. דבר זה נכון כאותה מידה לגבי עיירות 
הפיתוח, שבהן עלה שיעור המזרחים בהרבה על שיעור האשכנזים. הבנייה הפרטית 
התרכזה באזורי המרכז הרווחיים יותר והשאירה את האזורים המרוחקים לבנייה הציבורית 
ששימשה להכוונת אנשים למקומות אלה (דרין (דרכקין), 136:1955 ), 

גם חברות השיכון ההסתדרותיות כנו לעולים, אם כי בקנה מידה קטן בהרבה. עד 
1962 בנתה חברת ״שיכון עובדים״ 29,200 דירות לעולים לעומת כ־ססס, 220 דירות של 
הבנייה הציבורית. הבנייה לעולים היוותה אחוז ניכר מהבנייה של החברה ההסתדרותית 
אולם כל הסימנים מראים כי בנייה זו כוונה כמעט אך ורק לעלייה האשכנזית. הבנייה 
התרכזה באזורי המרכז בלבד ונעשתה באותן שכונות בהן נבנו גם שיכוני ותיקים. הרכב 
האוכלוסיה שגרה בשיכוני "שיכון עובדים" ב־ 955 ו היה מקוטב באופן קיצוני, כאשר 
רק 6.6% מכלל המשתכנים היו יוצאי אסיה־אפריקה (שיכון עובדים״, 1956 :ל״א). 

נראה, אם כן, כי המצב הכלכלי החלש יחסית של העלייה המזרחית הביא לתלות 
רבה יותר שלה בדיור הציבורי. התוצאה המעשית של מצב זה היתה דיור ברמה נמוכה 
יותר ופיזור למקומות מרוחקים שהאוכלוסיה האשכנזית הוותיקה והחדשה נמנעה מללכת 
אליהם. ההבדלים בטיב הדיור נעשו גורם קבוע באי־ השוויון שבין אשכנזים ומזרחים 
בחברה הישראלית. חמש־עשרה שנים לאחר העלייה הגדולה עמדו עדיין ההבדלים 
בעינם. צפיפות הדיור של המזרחים בכלל, ושל העולים המזרחים בפרט, היתה גדולה 
בהרבה מזו של האשכנזים, רק 5.6% מכלל העולים המזרחים גרו בצפיפות של פחות 
מאדם אחד לחדר, לעומת 23,9% מהאשכנזים הוותיקים ו־ 4.1% ו מהאשכנזים החדשים. 
רוב האשכנזים( 63% ) גרו בצפיפות של 1.99-1.00 לחדר לעומת 35% מהעולים המזרחים 
ו־ 2% .ו 4 מהמזרחים הוותיקים שגרו כתנאים אלה. בצפיפות של 3.99-2.00 לחדר אנו 
מוצאים 3% מהמזרחים הוותיקים ו־ 49% סהמזרחים העולים, לעומת 11.4% מהאשכנזים 
הוותיקים ו־%ו 2 מהאשכנזים העולים, בצפיפות העולה על 4 איש לחדר משקלם של 
האשכנזים אפסי, לעומת 10.2% מהעולים המזרחים (משרד ראש הממשלה, 540:1968 ). 

על כל אלה יש להוסיף את השינוי שנכפה על העולים המזרחים בסוג המגורים ובאורח 
החיים שבא בעקבותיו. אנשים שהיו רגילים לגור כביה, לעתים בעל חדר אחד כלבד 
ובדרך כלל גדול בהרבה, בעל חצר או שטח קרקע מסביב, הועברו לשיכונים גדולים 
בהם החדרים קטנטנים וכל החיים מתנהלים כתוך הדירה בהעדר שטח פתוח בצמוד 
לחדרי המגורים. הצטמצמות זו בתא הקטן והסגור, הנמצא בתוך בלוק גדול, גררה 
בהכרח שינוי של אורח חיים בתוך המשפחה, בין הורים וילדים, בין שכנים וכר, תוך 
כפיית מבנה מגורים זה על הרגלי מגורים והרגלי חיים שונים. 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


130 


שלמה סבירסקי ודבורה ברנשטיין 


לאור תמונה זו של אי־שוויון בולט ומתמשך, יש לבדוק את השקעת המדינה בתחום 
הבנייה. מקובל לטעון כי המדינה מילאה תפקיד מכריע כתחום זה, כדברי אשכול: 
"המדינה השקיעה את הונה ואונה, במאמץ בלתי פוסק מימיה הראשונים ועד היוס הזה, 
במתן קורת גג לעולים חסרי בל, או בעזרה לשיכונם של דלי אמצעים, שרק עזרת המדינה 
איפשרה להם לצאת מתנאי דיור עלובים ודחוקים לדירה צנועה אך מרווחת, בה יכלו 
לגדל ילדיהם בתנאים אנושיים״ ( 26:1966 ), 

לאור טענות אלה ניתן היה לחשוב כי המדינה ביצעה את השקעותיה תוך מתן תנאים 
נוחים כמיוחד לאוכלוסיה הנזקקת. למעשה היה חלקם של המשתכנים עצמם במימון 
הבנייה הציבורית ניכר. כשנוח החמישים היו 65% מהמימון בבנייה הציבורית עצמיים, 
בתוספת אשראי ממוסדות פרטיים; 35% מהמימון היו ציבוריים. במספר ארצות אירופיות 
היה חלקו של המימון הציבורי באותן שנים גבוה יותר (טנה, 160:1963 ). 

תשוב להדגיש כי המימון הציבורי ניתן באמצעות הלוואות אפוחיקאיות, וכי הריבית 
על הלוואת אלה היתה גבוהה יחסית, בהשוואה למדינות אירופיות שונות. הריבית בבנייה 
הציבורית בישראל הגיעה ל־ 4.5% עד 6% לעומת הריבית של 8% אשר היתה מקובלת 
בשוק האשראי הפרטי, אולם ריבית ציבורית זו היתה שווה לריבית הנהוגה באותן שנים 
בארצות אירופה המערבית על משכנתא פרטית, בסך 4% עד 6% <שם, 165-166 ). 

נוסף על כך, מחיר הדירה כלל לא רק את הוצאות הבנייה הישירות, אלא אף אח 
הוצאות הפיתוח, כ־ 22% ממחיר הדירה הוצאו על סלילה כבישים, הנחת ביוב ומים, 
פיחוח קרקע וסידורי חשמל. כדאי להדגיש כי הוצאות אלה היו גדולות יותר באזורי 
פיתות מאשר באזורי המרכז, בהם התשתית היתה כבר מוכנה. על מצב זה מקשה 
טנה — "האם יש הצדקה לבך שמשתכנים באזורי פיתוח, הממלאים תפקיד חלוצי בקידום 
אזורי□ וערים חדשות וה מתגוררים בתנאים קשים יחסית, יהא עליהם לשאת גם בהוצאות 
הפיתות?״(שם, 165 ). 

נראה, אם כן, כי הלקוחות העיקריים של הדיור הממשלתי־ציבורי היו עולים מארצות 
המזרח. הממשלה סיפקה, אומנם, מספר רב למדי של יחידות דיור, אולם האיפיונים 
והתנאים של דיור זה פגעו באוכלוסיה שהופנתה לאזורים המרוחקים, שהיתה בלאו הכי 
האוכלוסיה החלשה והתלויה ביותר, קרי— האוכלוסיה המזרחית. 

עד כה בחנו את ה״מוצר" של ענף הבנייה ואת ההבאה הכלתי שווה ממנו. במקביל יש 
לבדוק את הגורסים השונים הקשורים בתהליך הייצור — את כוח העבודה מחד גיסא, 
ואת חברות השיכון, הקבלנות והפיננסים מאירך גיסא, ולראות את התגמול היחסי שקיבל 
כל גורס מעבודת הבנייה. 

כבר נאמר כי ענף הבנייה היה מקור תעסוקה תשוב במשק: הוא העסיק כ־ 9% עד 
10% מכלל העובדים. רבים מעוברי הבניין היו עולים חדשים ובמיוחד עולים מזרחים. 
ב־ 1961 היו כ־ 70% עד 80% מן העובדים בכל ענפי הבניין עולים שבאו לאחר קום 
המדינה; 38% מהעובדים היו עולים מזרחים --־ אחוד גבוה כאופן ניכר משיעור ההשתתפות 
של המזרחים בכוח העבודה ( 29.7% ב־ 1961 ). נ בחינת ענפי המשנה של עבודת הבניין 
מעלה כי ככל שרמת המקצועיות הדרושה נמוכה יותר, כן עלה משקלם של העובדים 
המזרחים. בעבודות ציבוריות והנדסיות, בהן רמת המקצועיות היא הנמוכה ביותר, היו 
69.8% מן העובדים עולים, שני־שליש מהם מזרחים; בקבלנות הכללית היו 65.4% מן 
העובדים עולים חדשים ו־ 60% מהם— עולים מזרחים; בקבלנות המשנה, שם רמת 
המקצועיות היא הגבוהה כיותר, היו עולים חדשים 59.4% מכלל העובדים, וכמחציתם 


מי עבד במה, עבור מי, ותמורת מה? 


131 


היו עולים מזרחים (למ״ס, 1963 : לוח 39 ). סנה טוען כי מכלל המועסקים עולי אסיה 
ואפריקה, 17.5% עבדו כבניין; אם נצרף את העוסקים בענפי עדר כגון חומרי בנייה 
והובלה, נגיע ל־ 20% עד 25% מכלל העולים הללו(טנה, 279:1959 ־ 280 ). 

בבניין, שכר העבודה ליום היה גבוה כמקצת מאשר בתעשייה ובחקלאות (לגבי שנות 
ה־ 50 ר' ירחון העבודה 1952 , חוברת 8:7 ־ 12 , וההסתדרות, 26:1958 ־ 39 ). למרוח שכרו 
היומי הגבוה יותר של עובד הבניין, לא היחה הכנסתו למעשה גבוהה יותר מזו של 
הפועל התעשייתי. העובד בתעשייה עבד בדרך כלל שבוע מלא, כלומר, 25 יום בחודש. 
עבודתו של פועל הבניין היתה מקוטעת יותר, ומכאן לא רק שהכנסתו היתה קטנה יותר, 
אלא גם התנאים הסוציאליים היו פחות טובים. בענף הבנייה הועסקו בעיקר עובדים 
זמניים, מצב שאיפשר ניצול מירבי של כוח העבודה הן בשכר. הן בתנאים סוציאליים, 
הן בביטחון בתעסוקה. הקבלנים הפרטיים העסיקו רק עובדים זמניים, ואילו כסולל בונה, 
הקבלן ההסתדרותי הגדול, היו כ־ 70% מן העובדים זמניים (כילצקי, 284:1974 >. 4 

לאור נתונים אלה אין זה מפתיע כי רמת הרווחים בענף הבניין היתה גבוהה כיותר. 
כהן מצא בי ב־ 1960 הגיע שער הרווח על ההון המושקע בענף הבניין ל־ 48% (כהן, 
42:1963 ). הרווחים על הון מושקע בענף הגיעו ל־ 35%-30% כסקטור הציבורי־הסתדרותי 
ול־ 60% בסקטור הפרטי <שם, 44 ). רמת רווחים זו נבעה גם, בשנות החמישים הראשונות, 
ממכירת חומרי־גלם מוקצבים בשוק השחור. קבלנים השיגו אישורים לייבוא חומרי־גלם 
על־פי הדרוש להם בתכנית הבניין המאושרת, ולאחר מכן העבירו חלק מהחומרים לשוק 
השחור, דבר שפגע באיכות הבנייה והעביר לכיסי הקבלנים רווחים ניכרים{דרץ(דרבקין), 
1955 : 46 ). אם כי אין למצוא באופן מפורש שמות קבלנים וחברות שנהגו באופן זה, 
הרי על־פי דרין(דרבקין) רווח נוהג זה בין קבלנים שבנו עבור עולים, דבר שהוא חמור 
במיוחד היות והסטנדארטים המוצהרים לשיכוני עולים היו בלאו הכי נמוכים למדי. 

בתנאים המתוארים לעיל של ביקוש רב לבנייה, כוח עבודה זמין וזול, בנייה עתירת 
עבודה ורמת רווחיות גבוהה, היו הנהנים העיקריים כל אלה ששלטו בתהליך הייצור — 
חברות הבנייה, הקבלנים, מפעלי התעשייה לבניין והגופים הפיננסיים. 5 הדבר הבולט 
לגבי כל הגופים האלה הוא התרחבות מהירה מאוד של היקף פעילותם תוך שמירה על 
תנאי רווחיות, על־ידי כך צמחו והתבססו גופים כלכליים אשר צברו הון מספיק ככדי 
להמשיך ולהתרחב גם לאחר חלוף התנאים המיוחדים של ביקוש גואה, כוח עבודה זול 
ותנאי מימון נוחים. 

עם קום המדינה היו שתי חברות שיכון הסתדרותיות, חברת שיכון שנוסדה ב־ 925 ו 
לשיכון פועלי העיר, וחברת נווה עובד שהוקמה ב־ 1945 לשיכון פועלי המושבות. חברת 
שיכון התרחבה בזמן מלחמת העולם השנייה ובשנים שלאחריה והצליחה לצבור רורבה 
ניכרת של קרקעות. החל כ־ 948 ! התרחבו שני הגופים במהירות רבה. חברת שיכון יכלה 
לנצל את הרזרבות הקרקעיות שברשותה וכן את ההון אשר ניתן בתנאים נוחים מאוד 
ממקורות ממשלתיים. חברת נווה עובד זכתה בשטחי קרקע אשר הועמדו לרשותה על־ידי 
האפוטרופוס לנכסי נפקדים בקירבת כפרים יהודיים. עד 1954 הגיע מספר הדירות של 
השיכון ההסתדרותי ל־ 40,000 , מהן 25,000 על־ידי חברת שיכון ו־ 15,000 על־־ידי נווה 
עובד (אהרוני, 196:1976 ). ב־ 1954 התאחדו שני גופים אלה ויצרו יחד את חברת שיכון 
עובדים אשר הפכה לחברת השיכון הגדולה ביותר כארץ (שם, שם>. הסקירות מטעמה 
של חברת שיכון עובדים נוטות להדגיש את המשקל היחסי הרב של בנייה לעולים מתוך 
כלל הבנייה של החברה (כ־ 40% ) וכן את המטרה הכללית של בנייה זולה וטובה לשכבות 


132 


שלמה סבירסקי ודבורה ברנשטיין 


פועליות עממיות. עם זאת, חשוב לציין שחברה זאת הבטיחה את רווחיותה במידה רכה 
על־ידי כך שבנתה באזורי המרכז בלבד: ב־ 1962 , למשל, כ־ 70% מכלל הבנייה שלה 
היתה בתל אביב ובמושבות, 26% נוספים — בחיפה, וכ־ 4% — בירושלים (שיכון עובדים, 
963 ! :פ״ג). ככר ציינו לעיל את התוצאה הבלתי נמנעת של מדיניות זו— בנייה עממית 
זולה יחסית וטובה יחסית, אבל רק אחוז קטן מאוד מכלל הנהנים ממנה היו מזרחים. 

אין ספק כי התמונה קיצונית עוד יותר כבנייה של הסקטור הפרטי, שגם לא ניסה 
לבבות בצורה עממית. 

הגוף הקבלני הגדול ביותר היה סולל בונה. סולל בונה גדלה והתפתחה כעיקר בשנות 
המלחמת העולם השנייה, ואף החלה לפתח מפעלי תעשייה הקשורים לענף הבנייה. עם 
קום המדינה היתה החברה גדולה ומאורגנת די הצורך כדי לקחת על עצמה פעולות 
בנייה כקנה מידה גדול ואף להרחיב את מפעלי התעשייה לבנייה בקצב מהיר ביותר. 
תוך כדי כך הרחיבה סולל כונה את היקף פעולותיה עשרות ממים. ב־ 948 ! עמד היקף 
העבודות של סולל כונה על סך של 5,000,000 ל״י, ב־ 1949 עלה ההיקף ל־ססס, 13,740 
ל״י, וכשנים הבאות המשיך היקף הפעולות לעלות ל־ססס, 26,000 ל״י ב־ 1950 , 
43,060,000 ל״י כ־ 1951 , 57,000,000 ל״י כ־ 1952 ול־ססס, 60,000 ל׳׳י כ־ 1953 , שנת 
המיתון. התרחבותה העצומה של חברת סולל בונה־כור בשנות החמישים והתפשטות 
פעולותיה לתחומים רחוקים מענף הבניין ולארצות רחוקות הינן סיפור ידוע (בילצקי, 
1974 ; שבא, 1976 ). חשוב להדגיש כי התחום הרווחי ביותר בפעילותה של החברה היה 
פעילות הבנייה אשר איפשרה הזרמת רווחים לביסוס פעילות כלכלית בתחומים אחרים. 
בשנות החמישים התרחבו גס התעשיות הקשירות לבניין במסגרת סולל בונה־כוד: מפעלי 
מלט, אבן וסיד, חצץ ושיש, מזוניט ולבידים, דברי חרסינה ועוד(בילצקי, 318-316:1974 ). 
ההתרחבות העצומה של סולל בונה־כרר הביאה ב״ 1958 לפילוג הקונצרן, אשר התגבש 
בסופו של דבר בשתי חטיבות עיקריות, אחת העוסקת בעיקר בבניין — סולל בונה, ושנייה 
בתעשייה— כור. כל אחת מחטיבות אלה הפכה לקונצרן בפני עצמו, מהגדולים בארץ 
(אחרוני, 1976 ). חשוב לשוב ולהדגיש כי הגאות בענף הבניין בשנות החמישים היא 
שנתנה את הבסיס לצבירה הגדולה של סולל בונה. 

כפי שכבר ראינו היה אחוז המזרחים בשכבות הגבוהות של הקונצרנים הללו מזערי. 

בין השנים 1969 ־ 1973 היה רק אחד מתוך 33 חברים במזכירות חברת העובדים מזרחי; 
באותן שנים לא היה אף מזרחי בוועד המנהל <סמוחה, 320:1978 ). סקטור כלכלי זה 
נוהל כולו על־ידי ההנהגה ההסתדרותית הוותיקה שכמעט ולא שינתה את הרכבה, למרות 
הצטרפות עשרות אלפי מזרחים כחברי הסתדרות מן השורה. 

ההתרחבות הרבה של ענף הבנייה לוותה בצמיחה של גופים פינאנסיים ששימשו 
בעיקר כצינורות להעברת המימון הממשלתי, בצורת הלוואות ומשכנתאות, הן לחברות 
הבנייה והן למשתכנים. שני הבנקים המרכזיים היו בנק משכנתאות לשיכון שהוקם 
ב־ 1951 על־ידי חברות השיכון ההסתדרותיות ובנק הפועלים, והבנק האפותיקאי הכללי 
השייך לקבוצת בנק לאומי לישראל. כאן נזכיר רק כי בנקים אלה צמחו והתרחבו בעיקר 
תודות למדיניות המימון הממשלתית אשר הזרימה להם ודרכם סכומי כסף גדולים ביותר. 
הזרמה זו איפשרה רווחים וצבירת הון כידי שיכבה צרה של השולטים בסקטורים 
הכלכליים השונים. 

לסיכום: הפיתוח המזורז של ענף הבניין כשנות החמישים היה בעל משמעות שונה 
למשתתפים השמים בו. ראינו כיצד היוותה העמדה הנחותה של גורם אחד, העובדים 


מי עבד ברה, עבור מי. ותמורת מה? 


133 


המזרחים, את אחד התנאים להתפתחותו של גורם אחר, החברות הקבלניות והפינאנסיות, 
ראינו כי עלייה זו סיפקה את עיקר כוח העבודה לעבודות בניין, בעוד רמת הדיור שלה 
עצמה היתה הנמוכה ביותר. ראינו כי מפעלי שיכון, בנייה ופינאנסים התרחבו וצברו 
רווחים כתוצאה מהביקוש הגובר, כוח העבודה הזול והמימון הממשלתי. ראינו גם כי 
מדיניות הממשלה איפשרה רווחיות נאה לכל הגורמים הפרטיים (כולל הסקטור 
ההסתדרותי) תוך שמירה על רמה נמוכה כבנייה הציבורית המיועדת לאוכלוסיה שאינה 
יכולה לעמוד בתנאי "השוק החופשי". כתוצאה ממדיניות שיטתית זו זכתה, אמנם, 
העלייה המזרחית כקורת־גג, אך כצורה ששיקפה את מעמדה הנחות ואף גרמה להרגשתו, 
הן בדור העולה והן אצל בניו ובנותיו. 

התעשייה 

פיתוחה של התעשייה בישראל החל מאוחר יחסית. גרעין תעשייתי ראשון הוקם ופותח 
כבר בשנות העשרים והשלושים — וזכה להתרחבות ניכרת בתקופת מלחמת העולם השנייה. 
אלא שוו היתה תעשייה המאופיינת על־ידי פיצול למפעלים רבים וקטנים, העוסקים 
בשלבי גימור שונים, ללא תשתית של תעשיות ושירותי יסוד, ללא הגנה ממשלתית, 
ובעיקר, ללא מקורות השקעה רציניים. (ר׳ מרכוס, 1954 ז ־ 1 סחז 3 סת€ ,ח 1 ;ו 311 \ו 

1946 ; אטינגר, 1947 ). עם הקמת המדינה, לא היוותה התעשייה אפיק רציני לקליטת 
העלייה הגדולה שהחלה לזרום ארצה. 

בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה לא התרחש פיתוח תעשייתי רציני. חלה אפילו 
ירידה מסויימת בשיעור המועסקים בתעשייה ובחלקה בתפוקה הכוללת. בין השנים 1949 
ל־ 1953 קיבלה התעשייה (כולל מיברות ומחצבים) דק 11% מתקציב הפיתות הממשלתי 
(משרד ראש הממשלה, 413:1968 ). אלה הן שנות השיא של ההשקעות בחקלאות ובבניין, 
כענפי פיתוח וקליטה מרכזיים. יש לציין, כי יתרונם של ענפים אלה נבע לא רק משיקולים 
של אספקת צרכים בסיסיים כמזון ודיור לעולים הרבים: פיתוח תעשייתי דרש ייבוא של 
מכונות, חומרי גלם ומוצרים תצי־מוגמרים תמורת מטבע זר בכמויות שלא היו בהישג 
יד כאותה תקופה. 

ההשקעות בתעשייה התחילו לגדול רק מאמצע שנות החמישים ואילך. ב־ 954 ! 
וכ־ 1955 הופנו 16% מתקציב הפיתוח לתעשייה, וב־ 1959/1956 — 19% (שם, 414 ). 
כספי השילומים מגרמניה שהחלו להגיע כאותן שנים בתנו דחיפה לפיתוח התעשייתי: 
בין השנים 1955 ל־ 1958 כיסו כספים אלה 17.5% מכל ייבוא המכונות ארצה (שם, 
418 ). שינוי החוק לעידוד השקעות הון ב־ 1959 והקמת הבנק לפיתוח התעשייה שנה 
קודם לכן תרמו תרומה חשובה גם הם. מאחורי כל אלה עמדה ההכרה כי הפיתוח 
החקלאי הגיע לנקודת רווייה, ואינו יכול להוות פתרון לקליטת תוספת כוח אדם למשק, 
וכן ההכרה כי רק פיתוח תעשייתי יכול להביא לצימצום הגרעון המסחרי של המדינה 
(שם, 396 ). 

משהתגבשה הכרה זו, הפכה הממשלה לגורם מכריע בפיתוח התעשייתי עקב שליטתה 
בזרם ייבוא ההון. הממשלה סיפקה הגנה נגד ייבוא מתחרה, העניקה הלוואות לפיתוח 
ולהון חוזר בריבית נמוכה, מימנה את הייצוא, ביצעה פיתוח תשתית לתעשייה, פיתתה 
רשת חינוך מקצועי, וגם עסקה ישירות בייצור (שם, 396 : אהרוני 1976 :פרק ז , ). מאמץ 
מרוכז זה נשא פרי החל מסוף שנות החמישים. דו״ח ממשלתי רואה כשנת 1959 את 


!34 


שלמה סבירסקי ודבורה ברנשטיין 


שנת המפנה; בין 1959 ל־ 1965 קלטה התעשייה 35% מתוספת כוח האדם במשק, 
והעסיקה 25% מסך כל המועסקים (משרד ראש הממשלה, 61:1968 ). 

הפיתוח התעשייתי לא היה אחיד ובו־זמני בכל הענפים. כפי שנראה בהמשך, זכו 
ענפים עתירי עבודה, כגון טכסטיל, להשקעות גדולות בתקופה מוקדמת יחסית. לעומת 
זאת, ענפים מסויימים בתעשיות המתכת, הדורשים השקעה גבוהה יחסית לעובד, פותחו 
בתקופה מאוחרת. 

פיתוחה של התעשייה קשור לזרם העלייה הגדול באופן כללי, ולעלייה מארצות 
המזרח באופן ספציפי, בכמה אופנים; ראשית, כדאיות הפיתוח התעשייתי גדלה משהתרחב 
השוק המקומי בצורה משמעותית עקב העלייה. שנית, הדחף לפיתוח התעשייתי בא 
משהתברר, כאמור לעיל, שזו הדרך היחידה לפתור את בעיית קליטת תוספת כוח האדם 
למשק. במשך כל שבות החמישים היה שיעור גבוה יחסית של אבטלה בארץ — 
9% — 8% — 7% (הלוי וקלינוב־מלול, 1968 : 53 >. שיעורי האבטלה היו גבוהים במיוחד 
בקרב העולים המזרחים <שס, 55 ־ 56 ) ובעיקר באזורי הפיתוח (שם, 7 ). הירידה כשיעורי 
האבטלה חלה בד כבד עט גידול ההשקעות בתעשייה, והחל מ* 1961 ירד שיעור המובטלים 
אל מתחת ל־ 4% (שם, 53 ). חלק ניכר מן ההשקעות בתעשייה הופנה לאזורי הפיתוח, 
מתוך מגמה להתמודד עם בעיית האבטלה, "לעתים (תוך) התעלמות משיקולים כלכליים 
אחרים״ (שם, 7 ). 

שלישית— וקשור לכך, הפיתוח התעשייתי המהיר התאפשר כמידה רבה הודות 
להיקלטותם של עובדים מזרחים בשיעורים גבוהים, לרוב בדרגים הנמוכים של הסולם 
המקצועי, וכשכר נמוך יחסית. כבר בשנת 1961 , שנת המפקד הראשון, וזמן קצר יחסית 
לאחר תחילת התיעוש המזורז, היוו המזרחים 8% .! 3 מכלל העובדים בתעשייה— בשני 
אחוזים יותר משיעור השתתפותם הכולל בכוח האדם (מחושב מלמ״ס, 1963 :לוח 39 ); 
ב־־ח מתוך 16 הענפים התעשייתיים היה למזרחים ייצוג יתר (שם, שם>. 4 25.6% מכלל 
ילידי אסיה ואפריקה היו מועסקים בתעשייה באותה שנה— מדל 24,5% . מכלל ילידי 
אירופה ואמריקה (שם, שם). הדימוי הנפוץ על קשיי הקליטה של עולים מארצות 
לא ־מתועשות בכלכלה התעשייתית המודרנית מתנפץ מול העובדה שהפיתוח התעשייתי 
המזורז בוסס במידה רבה על כוח עבודה לא מקצועי: תכנית פיתוח התעשייה לשנים 
1957 ־ 1961 חזתה שמתוך כלל תוספת המועסקים שתיגרם על־ידי ביצוע התכנית, בסך 
45,300 , כמעט 73% — 33,010 איש—יהיו עובדים בלתי מקצועיים <משרד המסחר 
והתעשייה 1957 :טבלה מם׳ 5 ). 

גיוסם של מזרחים לעבודה כתעשייה היה מלווה בירידה יחסית בהכנסה של פועלי 
התעשייה, ובעיקר של הדרגים הנמוכים. כידינו נתונים מתוך שתי עבודות הנוגעות 
ישירות לנושאנו. עבודה ראשונה עוסקת בשינויים בהפרשי שכר לפי משלח יד אצל 
שכירים עירוניים בשנים 1957 , 1958 ו־ 1963-64 — דהיינו, בתקופת התיעוש המזורז <בנק 
ישראל, 1968 ). עבודה זו מחלקת את אוכלוסיית השכירים לארבע קטיגוריות; בעלי 
מקצועות חופשיים, פקידים, פועלים מקצועיים, ופועלים בלתי מקצועיים, ללא פירוט 
ענפי. פועלי בניין וחקלאות מצויים יחד עם פועלי תעשייה. עם זאת, ממצאי העבודה 
רלבנטיים, כיוון שהם מעניקים תמונה כוללת של שינויים בהפרשי השכר במשק. העבודה 
מראה שבמשך שש השנים הנדונות עלה שכרם של בעלי מקצועות חופשיים בצורה 
תלולה יחסית לעליית השכר הממוצעת של כל אחת משלוש הקבוצות הנותרות (שם, 
41 ). בעלי 1 מקצועות חופשיים היו באותה תקופה ברובם הגדול אשכנזים (למ״ס, 


מי עבד במה, עבור מי, ותמורת מה? 


[35 


תשכ״ט:לוח 96 ). כמקביל, עלה שכרם של הפועלים המקצועיים בשיעור גדול יותר 
מהגידול בשכרם של הפועלים הפשוטים (בנק ישראל, 968 ] ; 42 ). סביר להניח כי משקלם 
של המזרחים בקרב הפועלים הפשוטים, יחסית לאשכנזים, היה גבוה יותר מאשר בקרב 
הפועלים המקצועיים, באותה תקופה. לבסוף, מוצא הסקר כי במשך שש השנים הללו 
התקיים הפרש משמעותי בין השכר של יוצאי אסיה־אפריקה לבין זה של יוצאי אירופה־ 
אמריקה— למרות צימצום איטי, כלשון המאמר; "אף כי מרבית ההפרש בשכר בין שתי 
העדות נובעת מרמת השכלה שונה, גיל שונה ותקופת עלייה שונה, עדיין נותר הפרש 
של כ־ 15 אחוזים שאינו מוסבר בעזרת הגורמים האמורים״(שם, 41 ). השוואת הפרשי 
השכר בין שתי העדות על־ פי משלח יד מצא ה כי במקצועות החופשיים וה פקידותיים 
התרחב הפער בין השכר של יוצא אירופה־אמריקה לזה של יוצאי אסיה־ אפ ריקה — בעוד 
שבמקצועות ה״פיזיים״ הצטמצם הפער <שם, 51 ). 

עבודה שנייה עוסקת באופן ישיר בתעשייה, בתקופת העשור הראשון לקיום המדינה. 
נושא העבודה— השפעת העלייה ההמונית על השכר בישראל (בהדל, 1965 ). שלושה 
מימצאים של עבודתו של בהרל חשובים לענייננו. ראשית, הוא מוצא כי למרות שעל־פי 
נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה חלה עלייה בשכר הריאלי של עובדים בתעשייה 
משך העשור, כנראה לא היתה עלייה כלל— כיוון שהנתונים הללו לא הביאו בחשבון 
את מחירי ה״שוק השחור" שהתפתח באותן שניט על רקע הקיצוב. שנית, לא זו בלבד 
שהשכר מנקודת הראות של העובד — דהיינו, כוח הקנייה של השכיר—לא עלה, אלא 
שמנקודת הראות של המעביד הוא אף ירד בצורה משמעותית. מחיר העבודה ירד יחסית 
למחיר הציוד — נתון הרלבנטי לתעשייה בולה - וכן יחסית למחירי התוצרת, הן בענפי 
הייצוא והן בתעשיות מחליפות־ייבוא (שם, 14 ). לבסוף, מוצא בהרל כי ההפרשים בין 
קבוצות משתכח־ שכר גבוה לבין קבוצות משתכרי שכר נמוך בתעשייה התרחבו משך 
רוב שנות העשור, כשהתרחבות זו "נתמכה על־ידי מערכת התשלומים לתנאים סוציאליים 
ועל־ידי כל שאר מרכיבי השכר, כולל תוספות יוקר״ (שם, 15 ). 

ניתן לסכם ולומר, אם כן, כי הפיתוח התעשייתי המזורז התאפשר, מצד אתר, כזכור. 
הגידול המשמעותי בהון שהועמד לרשות המדינה ועל־ירי מדיניות העידוד האינטנסיבית 
של הממשלה, ומצד שני בזכות זמינותו של כוח עבודה זול, יחסית, מן העלייה ההמונית 
באופן כללי, ומן העולים המזרחים בפרט. 

הפיתוח התעשייתי בישראל הביא איתו, אם כן, תהליך הפיכתם של חלק ניכר מן 
העולים המזרחים לפרולטריון חעשייתי. צירו השני של המטבע הוא צמיחה והתרחבות 
של שיכבת בעלי מפעלים, מנהלים, מהנדסים וטכנאים אשר כרובם המכריע היו אשכנזים. 
פתיחתם של מאות מפעלים, הביקוש לכוח אדם בעל מיומנויות טכנולוגיות גבוהות, 
פיתוחם של מוסדות השכלה שתפקידם לספק כוח אדם זה, וצמיחתם של ענפי המימון, 
השיווק והמחקר סיפקו אפשרויות מוביליות לשיכבה רחבה מאוד של אשכנזים. פחות 
משני עשורים לאחר תחילתו של תהליך התיעוש, ב־ 975 ו, אנו מוצאים כי כשליש 
( 32.4% ) מכלל המועסקים האשכנזים חינם עוכרים מדעיים ואקדמיים, פרופסיונלייט, 
מינהליים ומנהלים, לעומת כעשירית בלבד ( 11,8% ) מבין העובדים המזרחים. האבחנה 
בולטת יותר אם מסתכלים על המועסקים ילידי הארץ בלבד: 42.0% מילידי הארץ 
האשכנזים מצויים בקטיגוריה זו, לעומת 12.5% מבין ילידי הארץ המזרחים (סבירסקי 
וקציר, 1978 : 41 ). מכלל האשכנזים המועסקים, רק 25.5% הינם פועלים, לעומת 42.1% 


1 56 


שלמה סבירסקי ודבורה ברנשטיין 


מבין המועסקים המזרחים. גם כאן האבחנה מחריפה בין ילידי הארץ: רק 17.4% מכין 
האשכנזים ודנם פועלים — לעומת 42.4% מבין המזרחים <שם, שם). 

לזאת יש להוסיף כי במהלך השנים הללו התרחבו והתגבשו קבוצות וגופים השולטים 
כתעשייה וקובעים את תכניה וכיוונה, ואשר הינם בעלי השפעה רבה על מהלכי החברה 
כולה. מעבר לדוגמאות של מפעלים ספציפיים (...), די להביא את הדוגמה של מה 

שאהרוני מכנה ״חברות מרכזי --הבנק לפיתות התעשייה וכלל, שני גופים אלה 

הוקמו כתקופת חנופת התיעוש—הראשון ב־ 1957 והשני ב־ 1962 — מתוך מטרה לעודד 
ולכוון השקעות בתעשייה. שניהם הוקמו במידה רבה ביוזמה ובמימון ממשלתיים, תוך 
שיתוף גורמים פרטיים, ובעיקר הבנקים הגדולים. במשך השנים השתלטו הבנקים יותר 
ויותר צל שני הגופים, והחסות הממשלתית הישירה פחתה. גופים אלה מגלמים עוצמה 
רבה ויכולת לקבוע היקף, צורה וכיוונים של התפתחות הכלכלה הישראלית. גופים אלה, 
שמרבית מאיישיהם אשכנזים, צמחו והתמסרו במהלך התיעוש שכוח העבודה המזרחי 
מילא בו תפקיד מרכזי. (...) 

שירותי ממשל, חינוך ורווחה 

בכל שטחי הפעילות הכלכלית שסקרנו עד כה חזר המוטיב "הממשלה החליטה", 
"הממשלה השקיעה", "הממשלה פיתחה". אנו עוברים עתה לסקירת המנגנון הממשלתי 
(...) — כענף כלכלי כפני עצמו. 

חשיבות הדיון בשירותים הציבוריים נובעת מכמה שיקולים. ראשית, משקלו הכמותי 
של הענף בישראל, המשקל הגבוה של עובדי השירותים בין כלל המועסקים בישראל 
הינו עובדה ידועה. משקל השירותים בכלכלה היהודית היה גבוה כבר בימי המנדט, אך 
עם קום המדינה חלה עלייה גדולה כמשקל הענף — בייחוד בעקבות צמיחתם של שירותי 
הממשל (ר׳ 1967:89-88 , ז 016 ). משקל ענף השירותים הציבוריים — הכולל את שירותי 
הממשל, החינוך, הבריאות, והרווחה— היה 18.9% מכלל המועסקים ב״ 948 !, יעלה 
ל״ 25% ב־ 1961 (שם, שם). גודלם של השירותים בכלל, ושל שירוחי הממשל בפרט, 
מוסבר בדרך כלל על־ידי ההון המיובא לארץ, והמהווה תחליף לייצור (שם, 143 ). 

שנית, שירותים אלה מגלמים את המדינה בחברה הקפיטליסטית בת־זמננו, התורמת 
לרה־פרודוקציה של היחסים המעמדיים בדרכים שונות, החל מהבטחת זכויות הקניין, 
דרך ויסות והכוונה של הפעילות הכלכלית, הכשרה והכוונה של כוח העבודה, מימון 
הפיתוח הכלכלי, טיפוח ושמירת הקונסנזוס החברתי, וכלה בניהול יחסי החוץ 
( 1971 ,ץא־זזט). בישראל מאפשרת השליטה על זרם ההון הרב מן החוץ מידה גבוהה 
כיותר של יכולת לקבוע ישירות את הכיוון והדרך של הפעילות הכלכלית. 

גורם שלישי ואחרון לחשיבות הדיון בשירותים הציבוריים הוא כי שירותים אלה 
גדלו, התגבשו והשתכללו מתוך, ותוך כדי, צמיחתו של המשק הישראלי לאחר קום 
המדינה. בדיקה של הרכב השירותים הללו תספק הארה נוספת של התפתחות דפוסי 
חלוקת העבודה העדתית בישראל. 

נקדים ונאמר כי באופן כללי איפשרה הצורה הספציפית של פיתוח הכלכלה הישראלית 
לאחר קום המדינה— זרימת הון רב מן החוץ והיצע גדול של כוח עבודה מזרחי זול— 
צמיחה והתגבשות של מנגנון שירותים ציבוריים שהוא ברובו אשכנזי, בעיקר ככל שעולים 
בהירארכיות השונות. הצמיחה הכלכלית איפשרה מוביליות לתוך מקצועות "צווארון 


מי עכד כרה, עכור מי, ותמורת מה? 


!37 


לבך׳ לשיכבה של אשכנזים, אשר בתנאים אחרים היו חייבים להכנס לקטיגוריות 
תעסוקתיות של "צווארון כחול"— או להמשיך בתוכן. חהליך זה של דיפרנציאציה 
תעסוקתית עדתית מודגש במיוחד במקרים בהם אופי השתלבותם של המזרחים בכלכלה 
ובחברה הביא ישירות ללידתם או לגידולם של שירותים ציבוריים ספציפיים, כגון רווחה 
וסעד, חינוך מקצועי וחקלאי—נוסח הקביעה הידועה, שהעניים תורמים לחלק מן 
העשירים בכך שהם מספקים להם תעסוקה ( 1972 , 8 תע 0 ). 

נפנה ראשית לשירותי הממשל. נעסוק רק כ״סיביל סרוויס" הממשלתי, ולא במינהל 
הרשויות המקומיות, הן בגלל מרכזיותו של הראשון, והן בגלל קיום נתונים רבים עליו. 
גור עופר מציין במחקרו על השירותים בישראל כי גידולו העיקרי של ה״סיביל סרוויס" 
בישראל— הן אבסולוטית והן יחסית —התרחש בין השנים 1949 ל־ 1952 , דהיינו, בשנות 
העלייה ההמונית. לאחר מכן היה גידול קטן נוסף עד ל־ 1955 , כאשר שיעור עוכרי 
הממשל לגודל האוכלוסיה בארץ הגיע לשיאו. בין 1949 ל־ 1955 הוכפל השיעור עובדי 
ממשל/אוכלוסיה( 0167 ,1967:140 ), עופר מציין כי יש לייחס את הגידול לשני גורמים: 
ראשית, התגבשות הממשל היהודי החדש על־פי השקפה חברתית וכלכלית התואמת 
מדינת סעד; שנית, הנטייה של ממשלות להתמודד עם בעייה של תוספות כוח אדם 
ואבטלה על־ידי ניפוח המנגנון הממשלתי(שס, שם). במקרה של ישראל מקור תוספת 
כוח האדם, כמוכן, בעלייה ההמונית. מה שאין עופר מפרט הוא איזה עולים נהנו יותר 
מן הניפוח הזה של המנגנון הממשלתי. 

נתונים על ההרכב העדתי של עובדי המדינה מצויים במחקר השוואתי שנערך על'ידי 
נציבות שירות המדינה והמתייחס לשלוש נקודות זמן: יוני 1953 , מרס 1955 , ומרס 1960 
(משרד ראש הממשלה, 1961 ). המחקר כולל נתונים על עובדי משרדי הממשלה, להוציא 
מספר קטיגוריות. , מן המחקר עולה כי מתוך 24,157 עובדי המדינה הנסקרים ב״ 1953 , 
רק 14.3% היו ילידי אסיה ואפריקה; ב־ 1955 עלה שיעורם ל־ 16,2 ; ב־ 960 ! הגיע ל־ 21.4 
<שם, 25 ). המחקר מביא גם נתונים לגבי שיעור השתתפותם של מזרחים כמשרדים 
הממשלתיים השונים. מתוך הנתונים לגבי 1961 עולה כי המזרחים התחלקו באופן 
דיפרנציאלי בין המשרדים השונים. ברוב המשרדים היה שיעור השתתפותם נמוך מן 
השיעור הכללי ובכמה מהם נמוך בצורה משמעותית: מסחר ותעשייה ( 9.5% ), משרד 
החוץ ( 10.3% ), משרד הביטחון ( 10.1% ), משרד החינוך והתרבות ( 10.9% ), משרד 
החקלאות( 11.2% >. לעומת זאת, במעט משרדים היה שיעור ייצוגם גבוה: משרד הבריאות 
( 24.8% ), משרד התחבורה( 23.6% ), משרד המשפטים ( 26.4% ), משרד הדואר ( 27.3% ), 
משרד המשטרה ( 29.3% ) והרכבת ( 35.4% ) (שם, 23-22 ). בארבעה מתוך אותם 
משרדים — בריאות, דואר משטרה ורכבת— היה שיעור גבוה מן הממוצע של בעלי 
השכלה יסודית ופחות מיסודית (שם, 34 ) וכן שיעור גבוה מן הממוצע של עובדים 
בדירוג של פועלים (שם, 39 ). סביר להניח כי הקטיגוריות חופפות, וכי שיעור המזרחים 
שבדירוג הנמוך באותם משרדים היה גבוה. 

המפקד של 1961 מציג, לכאורה, תמונה שונה, שכן על־פיו שיעור השתתפותם של 
מזרחים ב״שירותים ממשלתיים״ — 30.2% — הוא כשיעור השתתפותם הכללי בכות 
העבודה (מחושב על־פי למ״ס, 1963 :לוח 39 ). אלא שפירסומי המפקד כורכים את 
הקבוצה "שירותים אדמינסטרטיביים ממשלתיים"— זו הקבוצה אליה מתייחס הסקר 
הנ״ל של נציבות שירות המדינה— עם שאר שירותים ממשלתיים. בדיקת סיווג הענפים 
של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מעלה כי בין אלה האחרונים, המשטרה הינה הגוף 


138 


שלמה סבירסקי ודבורה ברנשטיין 


הגדול. ובדיקה של הפרסומים הסטטיסטיים של המשטרה מראה כי שיעור המדרחים בה 
היה כבר בסוף העשור הראשון למדינה כה גבוה, עד כי הכללת השוטרים בקבוצה 
הכוללת ״שירותים ממשלתיים״ מעלה את שיעור המזרחים בה. בשנת 1960 היו ילידי 
אסיה ואפריקה 42.6% מכלל אנשי המשטרה, וב־ 1961 — 42.1% (משטרת ישראל, 
1962 ; 28 ). במשטרה, אם כן, היה למזרחים הייצוג הגבוה מבין כל זרועות שירות המדינה. 
ייצוג גבוה וה הוא פרי תהליך שהתמשך לאורך רוב שגות החמישים — לעומת "ירידה 
מתמדת באחוז יוצאי אירופה״ (שם, 31 ). יש להוסיף כי הגידול של שיעור המזרחים 
במשטרה בא לידי ביטוי בשנים הנדונות בעיקר בדרג השוטרים והסמלים, שכן בקרב 
497 הקצינים בשנת 1960 , רק 35 היו ילידי אסיה או אפריקה ( 7.0% ); בשנת 1961 היה 
היחס 50 מתוך 533 ( 9.4% ) (שם, שם). 

אם נחשיב את השוטרים בין שאר עובדי המדינה, תתקבל התמונה המוצגת בפרסומים 
העיקריים של מפקד 1961 — דהיינו, שייצוגם של המזרחים בשירות המדינה הוא כשיעור 
השתתפותם הכללי בכוח העבודה. אולם בחינה נפרדת של השוטרים מראה, כי בשירותים 
האדמיניסטרטיביים של הממשלה— הם־הם עמדות הכוח וההשפעה העיקריות— היה 
ייצוג־יתר משמעותי לאשכנזים. למזרחים היה ייצוג משמעותי רק במספר משרדים 
מצומצם, וככל הנראה בדרגים נמוכים, אך בעיקר בכוחות המשטרה— אותם ניתן לראות 
במובן מסויים באמונים על אספקטים של אכיפת החלטות המתקבלות על־ידי אנשי 
המינהל הממשלתי, דהיינו, על־ידי הפקידים האשכנזים.(...) 

פיתוחים אידיאולוגיים 

תהליכים חברתיים מתרחשים בו זמנית בכמה מישורים משולבים. דברים נקבעים 
ומתבצעים— ובו זמנית הם מתוארים, מוסברים ומוצדקים. התיאור וההסבר מנסחים 
ומגבשים את המשמעויות של התהליך החברתי—משמעויות ההופכות לחלק מן הגורמים 
המעצבים את דפוסי התפתחותו של התהליך. יכולת להשליט משמעות מסויימת כמשמעות 
המרכזית של תהליך חברתי פירושה גם יכולת לקבוע את התוצאות האפשריות שלו—תוך 
מניעתן או הפחתת סבירותן של תוצאות אחרות. הצגה אידיאולוגית של אירועים ותהליכים 
פירושה מתן הסברים והצדקות התואמים את האינטרסים של הגורם המסביר, אך המוצגים 
כאמת כוללת בעלת תוקף אוניברסלי. קבלתה של האידיאולוגיה על־ידי גורמים שלהם 

אינטרס שונה, או נוגד, מביאה לעיצוב תפיסותיהם ותודעתם בצורה המאפשרת לבעלי 

* 

האידיאולוגיה הדומינאנטית להתקדם לקראת יעדיהם ללא התנגדות, ולעתים אף בסיוע 
פעיל של הקבוצות האחרות. 

בדיוננו עד כה ראינו כיצד תהליך הפיתוח הכלכלי בתקופה שלאחר קום המדינה היה 
כרוך בחלוקה דיפרנציאלית של עבורה, הישגים ותגמולים. אשר תרמה לגיבוש מעמדם 
הנמוך של העולים המזרחים, מחד, ולחיזוק כוחן היתסי של השכבות המועדפות מתוך 
האוכלוסיה האשכנזית הוותיקה — ובמידה רבה גם של העולים האשכנזים — מאירך, להלן 
נראה כי בו זמנית התגבשו דפוסים אידיאולוגיים ברורים אשר פירשו את תהליך הפיתוח 
כך שהם תרמו, למעשה, לעיצובה ולהעמקתה של חלוקת העבודה העדתית— למרות 
שלכאורה כוונתם היתה להשיג את ההיפך. בעוד במישור האחד מתרחשת דיפרנציאציה 
בין קבוצות חברתיות שונות—נוצרו הסברים ופירושים במישור האידיאולוגי אשר גרמו 
לטישטוש משמעותה של הדיפרנציאציה על־ידי הצגתה כשלב זמני העתיד לחלוף עם 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


מי עבד במה, עבור מי, ותמורח מה י 


139 


החגשם הקליטה המלאה, הסברים ופירושים אידיאולוגיים אלה מצויים הן ברטוריקה 
של המנהיגות הפוליטית והן בניתוחים של הסוציולוגים. אלה גם אלה סרחו להראות 
כי כיוון ההתפתחות הקיים הוא הכיוון היחידי הרצוי והאפשרי, כי סופו של התהליך 
יהיה לא לטובתה של קבוצה מסויימת כלשהי, אלא לטובת החברה ככלל, וכי כל שינוי 
בכיוון ההתפתחות יהווה סטייה מסוכנת שסופה לפגוע במדינה ובחברה. בצורה זו תרמה 
האידיאולוגיה הדומינאנטית, אם בניסוחה הפוליטי ואם בניסוחה המדעי, לחיזוק המבנה 
החברתי המתגבש, תוך הפגה מקסימלית של המתחים הנובעים ממנו. 

בראשית עבודה זו אמרנו כי החברה הישראלית הוצגה בסוציולוגיה הישראלית כחברה 
קיימת, מגובשת ומפותחת שאל תוכה נכנסו העולים המזרחים "המסורתיים". אבחנה חד 
משמעית וו בין "החברה הקיימת" לבין "העולים" הובילה את החוקרים למסקנה כי על 
העולים המזרחים להשתנות על מנת להתאים עצמם לחברה הקיימת. במושגים סוציולוגיים 
דובר על תהליך "מודרניזציה" שבו ייהפכו העולים המסורתיים למודרניים(לדיון ביקורתי 
בתיאוריית המודרניזציה ר׳ ברנשטיין, 1978 ; וסבירסקי וקציר, 1978 ). מהניתוח האמור 
השתמע כי לכשיעברו תהליך שינוי תד־סיטרי זה ישתבצו בנדבכים השונים המחכים 
להם במבנה הנתון. ניתוח זה היה לדומינאנטי בכל מדעי התבדה. הכלכלנים, לדוגמה, 
אשר היו חייבים להיות מודעים אולי יותר מן האחדים לצמיחה הניכרת דווקא לאחר 
בואם של העולים, הפגינו אותה כפילות: מחד "הכלכלה הישראלית", "המשק" — ומאידך 
העולים המזרחים המחכים מחוץ למערכת עד שירכשו כישורים חדשים בעזרתם יוכלו 
להיכנס פנימה. גם הם התעלמו מהמימד הקריטי של התקופה — מעורבותם של העולים 
המזרחים ב״משק". אשר היוותה תנאי חשוב בצמיחה הכלכלית. 

דוגמה קיצונית לסתירה הפנימית שבגישה וו מהווים הדברים הבאים מתוך מאמר על 
״קליטת העלייה והמשק הישראלי״ (אחירם. 1973 ). הוא פותח בטענה בי¬ 

קשה לדבר על השפעתה של העלייה על המדינה, כי הרי המדינה ממש 
נבנתה על־ידי העלייה: עיקר האוכלוסים ועיקר כוח האדם היום הם העולים 
שבאו מאז קום המדינה וצאצאיהם; חלק ניכר מן ההון בא בעקבות העלייה 
ולמען קליטתה, על כן גם הצמיחה הכלכלית המהירה של המשק היתה 
בעיקרה תולדה של תנועת העלייה. (שם, 298 ) 

אולם מייד בהמשך הוא חוזר ומוציא את העולים המזרחים אל מחוץ למערכת— 

אולם... חשוב לציין שאם גם קליטתה החומרית הראשונית של העלייה 
ההמונית נסתיימה עוד כתום שנות ה־ 1950 , הרי שהשתלבותם כחברה 
הישראלית של עולים אלה, בעיקר מבין יוצאי ארצות אסיה ואפריקה, טרם 
התגשמה. הוא הדין לגבי עולים ממוצא זה אשר עלו בתקופות מאוחרות 
יותר. הסיבות לכך נעוצות במידה רבה ברקע הכלכלי חברתי־דימוגרפי של 
עולים אלה; טרם עלייתם הם חיו בקרב עמים שבהם רב הפיגור התרבותי־ 
טכנולוגי, ולפיכך גם בין יהודים אלה היתה ההשכלה והמיומנות המקצועית 
נמוכות, חסרה התמצאות בטכנולוגיה של המאה העשרים, רמת חייהם היתה 
נמוכה וגדול היה ריבוי הילדים ובהתאם לכך רב מספר הנפשות למפרנס. 

לגבי עולים אלה בעיית ההשתלבות היתה בראש ובראשונה בעייה של 
מודרניזציה חברתית ולאו דווקא הבעיות הנובעות מהגירה מארץ לארץ. 
השינויים בהשכלה ורכישת מקצוע ברמה גבוהה וכן בהתנהגות דימוגרפית 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


140 


שלמה סבירסקי ודבורה ברנשטיין 


הם שינויים איטיים. הם ודאי לא יוכלו לקרות בדור העולים הראשון, אולם 
היום כבר ברור שבעיות אלה עברו כירושה כמידה רבה גם לדור השני. לכן 
על אף התקדמות ניכרת כרסת החיים נשאר עד היום הזה פער גדול בין 
קבוצות עולים אלה לבין הוותיקים והעולים החדשים יוצאי אירופה ואמריקה, 

ברמת החיים, בהשכלה, וברמתם המקצועית. (שם, 299 ) 

ההנחות והמושגים אשר שלטו במדעי החברה הופיעו באותה צורה ממש בדברי המנהיגים 
הפוליטיים. גס אלה הניחו שהחברה הישראלית בטרם העלייה ההמונית היתה חברה 
מוגדרת. ומגובשת, השאור שבעיסה של העם היהודי, כדברי שר החינוך ב־ 1953 : 

עס קום המדינה מנה היישוב בארץ ששים רבוא ויותר, ואולם המרץ היצירתי 
הלאומי, העוצמה החברתית הרבה שהיתה גנוזה בו, לא היו כלל ובלל ביחס 
למספרו, מפני שהיישוב בארץ התגבש מיסודות שהיתה בהם מתיחות יהודית 
מאכסימלית, שהיהה בהם הרגשת ייעוד, והס היו מושרשים במורשת הדורות 
של חרבות יהודית... דמותו של אדם בישראל עוצבה בדורות אלה מתוך 
הרגשת ייעוד של דורות, מתוך היאבקות מתמדת שבה נשארו רק החסונים 
ביותר, האיתנים ביותר מבחינה נפשית, המיועדים מבחינה חברתית. (דברים 
בכנסת בהצגת חוק חינוך ממלכתי, דינור, 968 ו: 27 ) 

לחברה נבחרת זו הגיעה העלייה ההמונית— 

חלק גדול של העולים הבאים אלינו ללא ידיעת אלפא־ביתא, ללא סימן של 
חינוך יהודי או אנושי. שניים גורמים לכך: הזמן והמקום. הם ילידי תקופת 
חורבן והרס בעולם, תקופת מלחמות העולם וירידה חומרית ורוחנית הכרוכה 
בהדדעזעות מוסרות תבל, והם יוצאי ארצות חשוכות מדוכאות ועשוקות. 
(כדברי בן־גוריון ב־ 1950 בפני הפיקוד הבכיר של צה״ל. בן־גוריון, 34:1964 ) 

בעלייה זו, על־פי כל מנהיגי התקופה, "גנוזים" הכוחות החלוציים של הוותיקים. תפקיד 
"החברה הקולטת" הוא להוציא כוחות אלה מגניזתם, "להנחיל" לעולים את ערכי החברה 
הקיימת, ואז יוכלו גס אלה להשתבץ בקיים. כפי שאמר בן־גוריון כהמשך דבריו — 

הקליטה הרוחנית של עלייה זו, מיזוגה ועיצובה, הפיכת אבק אדם זה לאומה 
תרבותית, יוצרת, עצמאית ונושאת חזון— היא מלאכה לא קלה, וקשייה 
אינם קטנים מקשיי הקליטה המשקית. נדרש מאמץ אדיר, מוסרי וחינוכי, 

מאמץ מלווה אהבה עמוקה וטהורה לאחים נידחים אלה, להנחיל להם את 
נכסי האומה וערכיה, לנטוע גלויות מרותקות ועשוקות בתוך חברתנו, 
תרבותנו, לשוננו ויצירתנו, לא כגומלי חסד—אלא כשותפי גורל. (שם, שם) 

תהליכי הקליטה הוצגו, אם כן, גם על־ידי הסוציולוגים וגם על־ידי ההנהגה הפוליטית, 
כתהליכי השתנות שחייבים לעבור על העולים המזרחים. בעקבות השתנות זו יוכלו אלה 
"לתפוס אח מקומם" במערכת החברתית, כאילו זו עומרת ומחכה להם. התהליך כולו 
הוצג כתהליך חסר סתירות, חסר יחסים אנטגוניסטיים. ישנם אלה אשר עמדו בו בהצלחה 
והגיעו לסוף הטוב— "מיזוג", "אינטגרציה" או— בלשון הסוציולוגים— "פיזור מוסרי", 
ויש אשר נכשלו בו, והם "הסוטים". בכל מקרה הם אלה שצריכים להשתנות, ובמידה 
ולא השתנו— הם הסוטים. טישטוש זה של הדיפרנציאציה ההולכת ומתגבשת נעשה 


מי עכד כמה, עכור מי. ותמורת מה? 


141 


בצורות רכות. אחת הדרכים החשובות ביותר היתה מיקוד התיאור והניתוח כמסגרות 
כלליות, שהוצגו כמסגרות בלתי אנטגוניסטיות. 

הסוציולוגים לקחו ביחידת הניתוח שלהט את "החברה הישראלית" ולא את הקטיגוריות 
האנטגוניסטיות כתוך החכרה, כמו קבוצות עדתיות. מעמדות וכר. הכלכלנים דיברו על 
"צמיחת המשק" או "הענף" ולא על הגורמים אשר הושפעו בצורה דיפרנציאלית מצמיחה 
זו. ההנהגה דיברה על "המדינה" כמסגרת אוניברסלית אשר על־פי הגדרתה מתייחסת 
בצורה שווה לכל אלה הנכללים בתוכה. על־ידי קביעה כזו של היחידה הניתוחית, הוסטה 
המודעות מיחידות אנטגוניסטיות, ועוד יותר חשוב— מהתפתחותם של יחסים 
אנטגוניסטיים. באופן זה ניתן היה להניח איזה שהוא "כלל" אשר יעדיו נהפכים, על־ידי 
תרגיל הגדרתי, ליעדיהם של כל אלה הכלולים בתוכו. כתוצאה מכך, ניתן היה לפתח 
ניתוחים על־פי קריטריונים של "טובת המדינה", "צרכי המשק", או "פונקציות חברתיות", 
ולהוציא מכלל דיון את המקום המרכזי אותו תפסו אינטרסים סותרים. טישטוש זה של 
ניגודים חברתיים שירת כראש ובראשונה את אלה שהיו מעוניינים כהמשך המצב הקיים, 
כהיותו מקדם את האינטרסים שלהם. 

דרך חשובה נוספת לטישטוש תהליך הדיפרנציאציה מצוייה בהסבר שניתן לבעיות 
הקליטה של העולים המזרחים. באופן עקבי ביותר, התמקד "הסכר" דה אך ורק באיפיונים 
של העולים עצמם —כפי שנתפסו על־ידי המנהיגים והחוקרים — ולא ביחסים בין העולים 
המזרחים לבין גורמים אחרים במערכת. כתוצאה מכך, הוצגו העולים כ־׳אשמים" במצבם, 
וכל עול השינוי עליהם. העובדה כי מצבם היווה חלק ממערכת יחסים הוצאה מכלל 
דיון. הביטוי אולי המגוחך ביותר של גישה זו ניתן על־ידי גולדה מאיר באומרה כי— 
"העולים הביאו איתם את האפלייה". 

גישה דומה נמצא בעבודתה של רבקה בר־יוסף על המרוקאים ( 1970 ), שנכתבה 
בעקבות אירועי ואדי סאליב. גם היא ראתה את שורש בעייתם של המרוקאים באיפיונים 
שהם "הביאו איתם". בין יתר הדברים, היא "זיהתה" את האיפיונים הבאים: ניתוק 
מהתנועה הציונית, אי הבנה לגבי טיבעה של התנועה הלאומית, חוסר הכרה של הליכים 
דמוקרטיים וכיו״ב. היא פתרה עצמה מכל התייחסות למבנה הכלכלי והפוליטי, בו היו 
מצויים בוואדי סאליב בחיפה של שנות החמישים, ולקיומה של שיככה כלכלית ופוליטית, 
אשר נבנתה מנחיתותם ותל ותם של העולים המזרחים. 

מיקוד הדיון הציכורי בשאלות ה״קליטה״ —ומאוחר יותר ״סתימת הפערים״ — 
כמזרחים ובתבונותיהס וכישוריהם, וההתעלמות משאלת אופי מערכת היחסים ההולכת 
ונוצרה בין המזרחים לכץ האשכנזים, הוציאה את אלה האחרונים מכלל חקירה וניתוח. 
האשכנזים הסתתרו מאחורי המושג "החברה הישראלית"— וכיוון שוו נתפסה כמודרנית 
ומתקדמת, הר- שבמשתמע הוצגו האשכנזים המגלמים את ערכי המודרניות, התעשייה 
המתוחכמת, הטכנולוגיה, המדע, הדמוקרטיה וכיו״ב. העמדת הדברים בצורה כזו היסוותה 
חלק מן התהליכים ההיסטוריים הממשיים— וכך תרמה לעיצוב וחיזוק חלוקת העבודה 
העדתית. 

ראשית, הוסוותה העובדה שרוב האשכנזים בישראל באו ארצה מחברות אשר, בדומה 
לארצות המוצא של המזרחים, היו בפריפריה של המערכת הקפיטליסטית העולמית, ואשר 
נכנסו לתהליכי תיעוש ופיתות טכנולוגי־מדעי באותו זמן, לערך— ולכל היותר דור אתר 
מוקדם יותר. שנית, הוסוותה העובדה שהחברה היישובית לא עמדה — כפי שראינו במהלך 
העבודה— בדרגת פיתוח דומה לזו של חברות המרכז במערכת הקפיטליסטית העולמית. 


142 


שלמה סבירסקי ורבורה ברנשטיין 


שלישית— וחשוב מכל— הוסוותה העובדה שהמודרניות של האשכנזים הולכת ומחאה־ 
שרת, הולכת והופכת עובדה, הודות לעלייתם של המזרחים ה״מסורתיים" המספקים את 
כוח העבודה הנחוץ לפיתוח הכלכלי המזורז. באותן שני□ ממש כה! הפכו מזרחים 
לפועלים חקלאיים שכירים עונתיים, לפועלי בניין פשוטים, ולפועלי ייצור בלתי מקצועיים 
כתעשייה, הפכו אשכנזים ותיקים— וחלק גדול מן העולים החדשים — למנהלי עבודה, 
לפועלים מקצועיים בעלי קביעות, לפקידים עובדי "צווארון לבן", ולבעלי מפעלים קטנים 
ובינוניים. השיפור במעמדם, והדרישות שנבעו מן הפיתוח המואץ, איפשרו לבניהם 
ללמוד בתיכון ובאוניברסיטה, ולהפוך לטכנאים, מהנדסים, ופקידים בכירים, העומדים 
בראש המערכת הכלכלית, מדינתית, מדעית וטכנולוגית. דהיינו, המערכת האידיאולוגית, 
אשר מיקדה את הדיון כמאפיינים של המזרחים, עזרה להעלים את העובדה ש״מודרניותם" 
של האשכנזים אינה חלק ממורשתם ההיסטורית מימים ימימה, אלא מערכת דפוסי פעולה 
המושגת, במידה רבה, תודות למיקומם של המזרחים כתהליך הפיתוח הכלכלי— מיקום 
שיוחס, כאמור, ל״מסורתיות" שלהם. 

הניתוחים והתיאורים כוונו להסיט את הדעת מנקודות הקישור הקונקרטיות שבין 
העולים המזרחים והוותיקים האשכנזים. העולים הם ה"מסורתיים", "עשוקי התרבות׳ , , 
ה"פרימיטיביים", והוותיקים הם ה״מודרניים", כעלי "הייעוד החברתי". כנקודה זו של 
תוויות מופשטות נעצר הדיון. הקורא או המאזין נשאר עם סטריאוטיפים המרחפים בחלל 
חברתי. הוא מנוע מלראות שהגורמים השונים אכן נפגשים כדפוס שיטתי של דומינאנטיות 
ותלות. המפגש כין ה״מסורתי" וה״מודרני" הוא המפגש בין המעסיק והפועל; הפעיל 
המפלגתי והמצביע הפוטנציאלי; המובטל ומזכיר לישכת העבודה; תושב המעברה ופקיד 
הסוכנות; תושב עיירת הפיתוח וראש המועצה; המורה והתלמיד. העדרה של קונקרטיזציה 
זו איננו מקרי. הוא מסיט את תשומת הלב מקיומה של מערכת יחסים תלותית שיטתית, 
וכתוצאה מכך, מחליש את הסיכוי כי תעלה דרישה לשינוי יחסים אלה כתנאי לפתרון 
"בעיות הקליטה". 

דרך נוספת לטישטוש היסוד הדיפרנציאלי בתהליך קליטת העלייה היתה הסטה הדיון 
לרמה "סובייקטיבית". הדיון התמקד ברגשותיהם ותפיסותיהם של העולים מתוך הנחה, 
לעתים קרובות בלתי מוצהרת, כי תפיסות אלה אינן תואמות את המציאות, אלא הן פרי 
עולמם הסובייקטיבי של העולים. דוגמה לכך היא ההתעלמות בכל הניתוחים הסוציולוגיים 
מהעובדה, כי עבור רבים מהעולים המזרחי□ היתה העלייה לארץ כרוכה בירידה אבסולוטית 
ברמת החיים ובתנאי החיים, אם בתנאי מגורים, או בתעסוקה, או בתזונה. ההתייחסות 
היחידה לאיזו שהיא "ירידה" היתה במושגים סובייקטיביים, שינוי במעמדם של העולים 
ביחס לשאר האוכלוסיה, אשר גרם להם להרגיש באילו חלה ירידה של ממש במעמדם. 
לא רק שקביעה זו לא היוותה תיאור מהימן של מה שקרה, אלא היה בה גם זילזול 
בעולים בעצם ההנחה, שלא ייתכן כי בארצם ה״עשוקה" היה להם טוב יותר מאשר 
במעברה, בערים הנטושות, בכפרי העבודה או בעיירות הפיתוח. היו גם זילזול והתנשאות 
בטענה, כי האדם עצמו אינו מסוגל להבחין בין הרמה הסובייקטיבית והאובייקטיבית. 
לרמה זו של ריק היו גם השלכות אופרטיביות חשובות. אם בעיות הקליטה נבעו מ״צורת 
התפיסה" של העולים המזרחים, הרי יש לשנות את התפיסה ולא את המציאות הנתפסת. 
ואכן מסקנה זו נקבעה באופן מפורש בסיום הדו״ח של הוועדה הביבמשרדית לבדיקת 
מצב המעברות כ־ 1954 — 


מי עבד במה, עבור מי, ותמורת מה? 


143 


הוועדה משוכנעת כי אין כל הפליה בזכויות בין העדות היהודיות השונות 
במדינת ישראל ועל כן אינה ממליצה על כל צעדים כתחום זה. יתירה מזו: 

חלקן של עדות המזרח כשירותים המינהלייס והסוציאליים עולה על חלקן 
במסים. לממשלה מדיניות עיקבית המכוונת להעלאת רמת חייהם של 
התושבים המפגרים. לשם כך היא מבצעה בניית שיכונים, חינוך חובה 
והכשרה מקצועית למבוגרים. האיגודים המקצועיים מקיימים כרוב מקומות 
התעסוקה רמת שכר לעבודה בלתי מקצועית אשר בהשוואה לעבודה מקצועית 
ומינהלית, הינה גבוהה כאן אולי יותר מבכל מקום אחר בעולם. אולם הרגשת 
הנתיחות הסובייקטיבית כקרב כני עדות המזרח קיימת, ואתה המשימה 
לעקור הרגשה זו. לשם כך יש להחיש את תהליך הקליטה ובייחוד להחדיר 
להכרתם של העולים בביתם את מהותו ותוכנו האמיתי של הקשר ביניהם 
ובין האומה הישראלית. מאמץ מיוחד נדרש מן התושבים הוותיקים, שעד 
הנה לא עשו את כל אשר לאל ידם לקבל את פני אחיהם מארצות ערב 
ומהודו אגב ביטוי ממשי של אחווה. (מדו״ח הוועדה הבינמשרדית לבדיקת 
מצב המעברות, 28:1954 ״) 

הדיון על הרמה ה "סובייקטיבית" איפשר גם לטשטש את משמעות תהליך 
הפרודוקטיביזציה. ראינו לעיל בי הכניסה לכוח העבודה בענפים השונים היתה ברמה 
של עבודה בלתי מקצועית, בדרך כלל עבודה פיזית קשה, תמורת שכר נמוך, אשר 
איפשרה צבירת רווחים לקבוצות חזקות מהאוכלוסיה הוותיקה. איפיונים קונקרטיים אלה 
של ה"תפקיד הכלכלי" מיטשטשים, ובמקומם מושם הדגש על "מודתיותו" של "התפקיד 
הכלכלי", מחד, ועל ערכה של "העבודה", מאידך. דוגמה טובה של התייחסות כזו ניתן 
לראות בדברי גיורא יוסטפל, אשר היה ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות ומאוחר יותר 
שר העבודה: 

אילו נשאלתי: מהי ההסתגלות הנדרשת מעולה הבא לארץ הייתי אומר: 

הוא חייב בשינוי גישתו לעבודה ולעבודת כפיים כמיוחד. בארצות מוצאם 
עסקו רוב העולים במסחר, בתיווך ובמלאכות הנחשבות ל״מלאכוה יהודיות". 

עבודת כפיים— עבודת האיכר ופועל החרושת—נחשבו כמלאכות המעמידות 
את בעליהן כתחתית הסולם החברתי. התפקיד הראשון הוא איפוא מאמץ 
לשנות יחס זה. עמל הכפים נחשב בעינינו לא רק כתרומה החשובה ביותר 
לבניין הארץ, אלא כמעשה המשנה את דמותו ואופיו של האדם היהודי. 
(יוספטל, 92:1963 ) 

עמל כפיים, של מי, עכור מי, תמורת מה? שאלות אלה לא נשאלו, לא על־ידי ההנהגה 
הפוליטית ולא על־ידי הסוציולוגים והכלכלניס. תהליך העבודה הוצג כתהליך נייטרלי, 
בלתי אנטגוניסטי, המשמש ל״כניין הארץ", ההתנסות של העולה המזרחי מעלה שאלות 
אחרות— אך אלה אינן מגיעות לא למחקר המדעי ולא לאידיאולוגיה הפוליטית. 


!44 


שלמה סבירסקי ודבורה ברנשטיין 


סיכום 

בעבודה זו ניסינו להראות כי מעמדם הנמוך של המזרחים בישראל אינו תוצאה של 
מורשת העבר שלהס, אלא פרי דפוסי היקלטותם בארץ תוך תהליך פיתוח כלכלי מואץ. 
מעמד נמוך אינו עמדה אבסולוטית, העוברת עם קבוצה נתונה מדור לדור ומארץ לארץ — 
אלא עמדה יחסית הנוצרת בתנאים היסטוריים ספציפיים. אותו תהליך בו הפבו מרבית 
המזרחים לפועלים, הפך את מרבית האשכנזים לבני המעמד המועדף. מובן שלעבר יש 
חשיבות רבה: ציינו, לדוגמה, את אי ההתאמה בין דפוסי הפעילות הכלכלית שהיו 
שכיחים בין עולי המורח לבין תוכניות הפיתוח של מנהיגות המרינה. אולם גם ברור 
שהעבר לא הכתיב את התוצאות הספציפיות שנתקבלו בארץ. ראשית, אנו יודעים כי 
מזרחים בעלי רקע ונתונים זהים לאלה של העולים שבאו ארצה, ואשר היגרו לארצות 
אחרות, גורלם היה שונה לטובה (ר׳ 1977 1 >ת 3 ז 3 כ 1 ח 1 >. שנית, מעמדם הנוכחי 

של האשכנזים הוותיקים גם הוא לא הוכתב על־ידי עברם. מעמדם הוא תוצר של הפיתוח 
הכלכלי אשר תואר לעיל. פיתוח זה נעשה מתוך מודעות לאפשרויות הטמונות כעלייה 
החדשה בכלל וכמזרחית בפרט. לו לא היתה העלייה הזו באה— או לו באו עולים אחרים 
ושונים— ודאי היה גם תהליך הפיתוח שונה, ואיתר גם מעמדם של האשכנזים הוותיקים. 

מעמדם של המזרחים בישראל כיום מקורו, אם כן, באותו ההליך מודרניזציה שהיה 
אמור — על־פי הדיעה הרווחת— להביאם למעמד שווה לזה של האשכנזים. אך בראש 
המבנה החברתי אין מדפים ריקים העומדים וממתינים למזרחים ממוררנים שיבואו 
וימלאום. שינוי במעמדם של המזרחים לא יבוא משינוי במאפיינים שלהם בלבד: הוא 
יבוא רק עם שינוי של המבנה החברתי כולו. מקומות במדפים העליונים של המבנה 
יפתחו, רק אם המזרחים ייצרו את אותם מדפים— תוך שינוי היחס בינם לבין האשכנזים. 
צער כזה מצריך, בראש ובראשונה, השתחררות מכבלי המיתום האידיאולוגי של 
מודרניזציה. תיקוותנו שעבודה זו תהיה תרומה בכיוון זה. 

הערות 

1 . מדיניותה המקצועית של ההסתדרות כתקופת העלייה הגדולה ולאחריה דעה נושא לדיון מקיף כפני 
עצמו, ולא נוכל להיכנס אליו כאן בהרחכה. נסתפק בהבאת הקטע הבא מתוך סקירה על פעולות הוועד 
הפועל של ההסתדרות בשנים 1956 ־ 1959 —אלה שנות תחילת התיעוש המזורז — שהוגשה לוועידה 
התשיעית של ההסתדרות. הקטע עוסק כשאלת ההפרשיוה כשכר שגדלה כאותן שנים —ומבהיר היטב 
אילו אינטרסים גרמו להסתדרות לפעול כפי שפעלה כנושא: 

"כהשקיפנו לאחור אי אפשר שלא להורות. כי אכן היה צורך אובייקטיבי לתקן את הפרשי השכר. לאחר 
שנצטמקו יתר על המידה. הנהגת ההסתדרות יכלה לדחות את כל הדרישות, לפעול כקו האחידות 
והשוויוניות, לנהוג תקיפות בכל השביתות הבלתי־רשמיות ולאחוז באמצעים ארגוניים ומשפטיים. אך 
כיום נראה, כי הדרך של היענות חלקית לתביעות וחיפוש אחר פחרוגות מוסכמים - היתה צודקת יותר 
וטובה יותר. המדיניות המקצועית הגמישה מנעה קרע כין ההסתדרות לבין האינטליגנציה והשכבה 
המקצועית בקרב העובדים. ולא זו כלבד אלא מאז נקבעה מדיניות מקצועית וו—והיא מוגשמת הלכה 
למעשה — התארגנו כהסתדרות מקצועות אקדמאיים נוספים ובחונים אלה גוברת ההכרה שכל ענייניהם 
יוכלו לכוא על פתרתם כמסגרת המשותפת של כלל העובדים. האיגוד של האקדמאים המתבדלים נשאר 
מבודד. ללא אחידה ציבורית וללא יכולת פעולה. אינור זה, שהוקם כמגמת עויינת לתנועת העכורה כארץ 
ובעידוד מפלגות הימין, לא הצליח למשוך אחריו אח ציבור האקדמאים ולא הפך לכוח יציג שלו כלפי 
הגורמים הקובעים את ענייניה המקצועיים והפרופסיונליים של האינטליגנציה העובדת. אנו מקווים, כי 


מי עבד במה, עבור כד י ותמורת מה? 


145 


גם הארגון הפורש של חמורים התיכוניים, הנוקט קו מיליטנטי כדי להצדיק את קיומו הנפרד, יווכח 
במרוצת ה דמן שניתוק ממקורות היניקה והכוח של כלל העוברי□ דן את המתבדלים לניוון ולבשלוך. 
(ההסחררות הכללית, 12:1960 ) 

2 , רשימה של מפעלים על־פי ענפים, מקפת פחות או יוחד, יצאה לאוד לראשונה רק כ־ 979 ו (דן אנד 
ברדס ט ריס, 1979 ), הרשימה איננה כוללת מידע על התפתחות היסטורית של המפעלים, מצר שני, נתונים 
ענפיים על כוח אדם על^פי מוצא מצויים רק לגבי 1 * 19 (למ״ס, 3 * 19 ), על סמך המפקד של אותה שנה, 
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא חזרה לפרסם נתונים ענפיים, לא בסקרי כוח ארם השוטפים שלה, 

ולא כמפקד של 1972 . הנתונים שאנו מציבים בעמדה זו לגבי 1972 הם מתוך עיבור מיוחד שאנו הזמנו 
מן ה לשב ה המרכזית לסטטיסטיקה. 

כאן גם המקום להעיר כי במהלך העכורה בולה, אנו מתייחסים למזרחים כקבוצה אחת, ללא אבחנות 
פנימיות, היה עדיף לערוך את הניתוח על־פי ארץ מוצא ועל־פי תקופת עלייה ספציפית— אולם אם ציינו 
כי מעטים הנתונים הענפיים על־פי יבשת ומוצא. על אחת במה וכמה נכון הדבר לגבי ארץ מוצא. ניתוח 
על־פי ארץ מוצא היה עדיף הן לגבי מזרחים והן לגבי אשכנזים, דפוסי השתלבותם של יוצאי עירק 
כפיתוח הכלכלי היו שונים מאלה של יוצאי תימן, ומאלה של יוצאי מרוקו. מאירך, לא כל עולי אירופה 
ואמריקה נהנו מהוצאות הפיתוח הכלכלי במידה שווה: ראוי להקדיש מחקר בנושא זה, לדוגמה, לעולי 
רומניה, המכונים לעתים קרובות "הפרענקים של האשכנזים", 

3 , שיעור השתתפותם של מזרחים בענף הבניין היה גבוה עוד יותר ב־ 1972 . 57% מכלל המועסקים היהודים 
בבניין היו מזדהים, בעוד שיעור השתתפותם הכולל של מזרחים בכוח העבודה באותה שנה היה 40% 
(מנתוני מפקד 972 ז, עיבוד מיוחד). 

4 , הקבלנים הפרטיים הגיעו להסכם על הנהגת קביעות בעבורה רק ב~ 3 * 9 ו (בילצקי. 284:1974 ), 

5 , נוכל להדגים התרחבות גדולה זו בעיקר בסקטור ההסתדרותי ובמספר גופים פינאנסיים נוספים. לא הצלחנו 
למצוא נתונים לגבי הסקטור הפרטי כבנייה. דאינו לעיל כי כהן מעריך את רמת הרווחיות של הסקטור 
הפרסי כגבוהה ביותר, 

6 , נתוני מפקד 2 197 המצוים בידינו מראים כי באותה שנה היוו מזרחים, ילידי הארץ ועולים, 45.7% מכלל 
העובדים היהודים כתעשייה, בשעה ששיעור השתתפותם הכולל בכוח העבודה היהודי היה 40% . ראוי 
להוסיף כי 30.3% מכלל ילידי הארץ המזרחים המועסקים כאותה שנח עכרו בתעשייה— לעומת 16.65 
מכלל ילידי הארץ האשכנזי□ (מנתוני מפקד 1972 , עיבוד מיוחד), 

ד. שופטים, שוטרים, מורים וגננות, עובדים ארעיים, עובדי במל יפו ושירות התעסוקה, חיילים בצבא הקבע 
ועובדים במפעלים צבאיים, 

8 . הדו״ח נמצא בגנזך המדמה, 05/95 ) 6161/2/242 . 

מקוררת 

אהרובק יאיר, 1976 , מבנה והתנהגות כמשק הישראלי, תל אביב: צ׳ריקובר, 

אחירם, אפרים. 1973 , "קליטת עלייה והמשק הישראלי— עבר, הווה, עתיד", רבעון לכלכלה, 
305-298:97-87 . 

אטינגר, מ. (עורך), 1947 . ספר הבלבלה היישובית לשנת תש״ז־ 1947 . תל אביב: הוועד הלאומי. 

אשכול, לוי, 1966 , במעלה הדרך, תל אביב: עיינות, 

בהרל, אורי, 1965 . השפעת העלייה ההמונית על השכר בישראל. ירושלים: מרכז פאלק למחקר כלכלי 
בישראל. 

בילצקי, אליהו. 1974 , סולל בונה. 1974-1924 . תל אביב: עם עובד. 

בן־גוריון, דור. 1964 , נצח ישראל, תל אביב: עיינות. 

ברנשטיין, דבורה, 1978 , ״הסוציולגיה קולטת את העלייה״. מחכרדת למחקר ולביקורת, 1 : 21-5 , 

כרקאי, חיים. 1964 , הסקטור הציבורי. הסקטור ההסתדרותי והסקטור הפרטי במשק הישראלי. 
ירושלים: מרכז פאלק למחקר כלכלי בישראל, 

גלעדק דן, 1973 , היישוב כתקופת העלייה הרביעית, תל אביב; עם עובד, 

דינור. בן ציון, 1968 , ״חוק חינוך ממלכתי״, עמ # 35-25 בתוך חינוך וחברה בישראל, ערוך בידי 
ש.ב, אייזבשטאדס ואחרים, ירושלים: אקדמון, 


46 ן 


שלמה סבידסקי ודבורה ברנשטיין 


דן אנר ברדססריס. 1979 . דנסגייד ישראל— מדריך העסקים הישראלי. תל אביב. 
דרץ־דרבקין, חיים. 1956 . שיכון וקליטה בישראל. תל אביב: ספדי גדיש. 

דרין־ררבקין. חיים. 1961 . ״היסודות הכלכליים של השיכון הציבורי״. רבעון לכלכלה. 8 : 388 ־ 395 . 
הארץ. 1951 , עולים כישראל 1951 . תל אביב: הארץ. 

הכר. עליזה. 1975 . האובלוסיה והבנייה בישראל 1948 ־ 1973 . ירושלים: פשרר השיכון. 
ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל, הוועד הפועל. 1955 . פרקי דו״ח 
— 1955 ״ 1954 . תל אביב. 

ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל, המכון למחקר כלכלי וחברתי. 1958 . 
קובץ סטטיסטי 1957 . תל אביב. 

ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים כארץ ישראל, הווער הפועל. 1960 . סקירה על פעולות 
הוועד הפועל בשנים 1956/59 . תל אביב. 

הירש. ז. (עורך). 1970 . המכנה המוסדי של המשק הישראלי. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 
כית הספד למוסמכים בסמהל עסקים ע״ש רקאנטי. 
הלוי, נדב, ורות קלינוב״מלול. 1968 . ההתפתחות הכלכלית של ישראל. ירושלים: אקדמדן, 
טנה י דוד, 1959 , ״תכניות השיכון 1959/60 ״. רבעון לכלכלה, 287-278:6 . 
יוסטפל, גיורא. 1963 . חייו ופועלו, תל אביב: מפלגת פועלי א"י. 

ישראל. בנק ישראל. 1968 . ״שינוים בהפרשי שכר לפי משלח״יד בשנים 1957/58 עד 1963/64 ״. 
סקר מק ישראל 30 (מארס): 60 ־ 64 . 

ישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. 1955 . סטטיסטיקה של חינוך ותרבות תשי״ג. חלק כ". 
סדרת פרסומים מיוחדים מס' 27 . ירושלים. 

ישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. תשי״ו. בתי הספר וגבי הילדים (תשט״ז), סדרת פרסומים 
מיוחדים מם׳ 59 . ירושלים, 

ישראל, הלשכה המרכזית לססטיססיקה. 1963 . מפקד האוכלוסין והדיור, 1961 : כוח העבודה, 
חלק 1 . ירושלים. 

ישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. תשכ״ה. בתי הספר וגני הילדים תשי״ח עד תשכ״ב, 
סדרת פרסומי□ מיוחדים מס׳ 186 . ירושלים, 

ישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. תשכ״ס, מפקד האוכלוסין והדיור, 1691 ; חנחונים 
העיקריים של המפקד—חלק ו, ירושלים. 
ישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. 1973 . שנתון סטטיטטי לישראל. ירושלים. 
ישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. 1978 , שבתון סטטיסטי לישראל 1978 , ירושלים. 
ישראל, משטרת ישראל. 962 נ. דין וחשבון שנתי, 1961 , תל אביב. 
ישראל, משרד החינוך והתרבות, 1976 , המועסקים כחינוך 1972 . ירושלים, 

ישראל, משרד המסחר והתעשייה. 1957 . תכנית פיתוח התעשייה 1961-1975 : קווים ראשונים. 
ירושלים. 

ישראל, משרד המסחר והתעשייה. ללא תאריך. התעשייה, עכר ועתיד. ירושלים: המדפיס הממשלתי, 
ישראל, משרד הסעד. 1970 . כח אדם מקצועי כשירותי הסעד בישראל תשכ״ט״ 1969 . ירושלים. 
ישראל, משרד העכורה. 1954 . ירחון העבודה והביטוח הלאומי 8 (אוגוסט). 
ישראל, משרד ראש הממשלה, נציבות שירות המרמה. 1961 . מחקר השוואתי על הרכב עובדי 
המדינה : ביוני 1953 , במרס 1955 , ובמרס 1960 . ירושלים. 
כהן, אברהם. 1963 . ״רווחים בישראל (בנייה)״. בשער 40:6 * 44 . 
כוכבי, ד. 1958 . ירחון העבודה והביטוח הלאומי, 10 . 

מרכוס. אכרהם אלפרד. 1954 , מבנה התעשייה בישראל, עובדות ובעיות. תל אביב: עם עובד. 
סבירסקי, שלמה, וקציר, שרה. 1978 . "אשכנזים ומזרחים: יחסי תלות בהתהוות". מחברות למחקר 
ולביקורת, 21:1 ־ 59 . 


מי עבד במה, עבור מי, ותמורת מה ? 


147 


סיכת, מרשל* וחיים לוי־. 1973 . השפעת מלדזמת ששת הימיט על תעשיית המתכת והאלקטרוניקה 
בישראל. ירושלים: האוניברסיטה העברית, מכון לוי אשכול לחקר הכלכלה, החברה והמדיניות 

בישראל. 

פטנקץ, דן. 1959 . המשק הישראלי בעשור הדאשלן. ירושלים: מרכז פאלק למחקר בלבלי בישראל. 

שבא, שלמה. 1976 . דרך במדבר. תל אביב: עם עובר. 
.348-359:79 תורן, בנימין. 1973 . ״התפתחות ענף הטכסטיל בישראל״. דבעלן לכלכלה, 78 ־ 
63 10 ^ 110 ד " . 1970 , 6 ,^ ¥050 ח x000335; 11110^§6 ) £1503513 13 ."מז 6 !< 01 ז? 1110 10 1 ) 0110 ז 
6 1 (11 . {£<18.). /!}!?{*?(!10 , 151061 ת 1 116111 ?ק 610 ע 06 ! 11 * 0 הסח x03310111: 151401 ־ 

1]31\'06 103 | 51 ח x055. 

(3335, £10x60x1 .1. 1972. " 11 ) 014111 ^ ח 160 ? 116 ? 4 "ץדזסעס*! 01 £03011035 £05111¥0 0 ז 1 ד 
289 ־ 78:275 י ע $0€1010$ /ס , 

1101> 6$5 ? 0% ?? /ס <\\ 6 וע 6 ? 4 :?? 14114 ? :> 11 ה 0 ח £60 5 016811116 ? . 1946 .(.!) 6 ) ,. 1.6 . , 1311 ח 
01141 ?? 05 / 16 ( 1$. 1^000 1 ) 33 105 זו!ון £1031 1 ) 1.00 ץ 0 ז 0 ? :.ת 0 ^ 1 ח . 

131)3?* 106301, 33(1 013131 ^(!! 061 ? 15 111 011011 ? 1€£ ח 1 ? 1411 ) £1 . 1977 .?ס . 

61335301103 ז' 1 ' £.א ,) 101 ^ 0118 ־ . 

1510 ^ 00 , 301 ־ x3310 3! 15 זס x301 33(1 .10^1811 /^030 הס 1 ? 0 ק £6 655 ? 0£ ?£ 4 . 1958 .ץ 
!5? (11*1. .1013531001. 

!56 , 301 ז x1310 061 ? 5 ) , 1968 .ץ 1 חסו! 401 £ח 13331 ח 10 וחסח £00 , 100 ^) 0 5 ' 5101 וח 41 א 
£€0 10 . ")ה 6 הזקס 1 ?<\? 0 11€ זז 0 ח x0531001. 

£ 10130 £6 016 . 966 ! , 005 ! 1300 . ,ז x11101(114x1 ?12 ־ 105 ) 1 ; 63501 151061 חו 
1¥1 11 1310 " .) 197 . 6 י ץ 3 זז x331100311231103 ט\ 6 א ." 81310 ־ 3 3110 4 ז 110 ! 11 ח 3 1131 ק €3 )ס 
£6/1 £6\>16\ 67:84-109 י ט . 

^[31633, 6.., 0. 0385 3 3(1 !>, 0 816511 ? , 1946 תסוח 03 ח X6: ??01? 161115 111111 ??0111156. 
\¥ 351113^103, 0.0.: £116110 ^1131X5 61055 ־ . 

()1'0 €086 11 06105 ? 18 :ע 0120111 :)£ 411£ קס 61 ?\ 06 8 165111 ? 1%4$1 ) 18 €166 ? 86 ? 111 . 1967 .ז 03 ,ח 
¥0 ^\ 0 \] .'( 11411 א x1(: 61:30^0 ז , 

81110063, 8. 1978, 151061: ? 114? 1:313 ( 03116 01 ץ 1 ( 5 ^ 0 ז \ 31 ע :ץ 010 ) 1 ז 60 .)? 11 ( €011 £> 11 ? 115 ס 

6x055. 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


עובדים, מדינה ומשבר: 
הכלכלה המדינית בישראל 


מיכאל שלו 


חוקרי תנועת העבודה הישראלית תמהים מזה זמן רב על כשלונה של תנועה זו. מפלגות 
העבודה שבעבר היו מזוהות עם סיפור ההצלחה של הקמתה וביסוסה של החברה והמדינה 
איבדו את השליטה הבלתי מעורערת שהיתה להן בפוליטיקה הישראלית; הן חדלו לשמש 
כחוליית קישור חיונית בין האזרחים למדינה מחד, ובין עבודה. הון ומדינה מאידך: 
אפילו המשך השליטה הבלעדית של תנועת העבודה בבסיס הכוה המרכזי שלה — 
ההסתדרות — כבר אינו ודאי: מעמדה של ההסתדרות עצמה הולך ונחלש— מגמה שצפויה 
להעמיק עם עריכתה של הרפורמה במערכת הבריאות — ומפעליה הכלכליים כושלים, 
או לחליפין מתנתקים משליטתה; ולבסוף, הפרוגרמה האידיאולוגית של תנועת העבודה — 
שילוב מתון של לייבוריזם ולאומיות— נמצאת בנסיגה נוכח התפשטות הפונדמנטאליזם 
הציוני, והיא נדחקה ממרכז החרבות הפוליטית הישראלית אל שוליה. תנועת העבודה, 
שהינה כיום בעיקרה תנועה של המעמד הבינוני, וההסתדרות, שאינה כוללת בשורותיה 
את מעמד העובדים הפלסטיני, אינן יכולות, ודומה שאף אינן מעוניינות, להיות נושאות 
הדגל של הסוציאליזם בישראל. 

במאמר המוצג כאן, ובספר שפרסמתי על עבודה וכלכלה־מדינית בישראל 
( 1992 אני מנסה להבהיר את הסיבות לכשלון שמתואר לעיל, מנקודת ראות 

חדשה (המשותפת אף לחוקרים אחרים, ר׳ 1991 ,£ז 66 חדו 0 ; 1989 ,ז 1 '} 3 ו 51 ), 

הכלכלה המדינית כגישה ביקורתית 

נקודת המוצא התיאורטית שלי מעוגנת בכלכלה מדינית ביקורתית. אני מדגיש את 
הביקורתיות אשר קוראת תיגר על הפרשנויות ועל הגישות המושגיות של המחקר השגרתי 
(זאת מבלי להכחיש שמחקר זה תרם להצבר ידע מועיל). מחקרי מתמקד במגבלות 
ובסתירות הפנימיות הגלומות באותם תהליכים אשר בדרך כלל נחשבים כהשגים של 
תנועת העבודה ושל האליטה בונת המדינה בישראל. המחקר מתרכז, לפיכך, במה 
שהמחקר השכיח כארץ נוטה לטשטש: הוא מתרכז כאקסקלוסיביות הלאומית של תנועת 


המקרר: ׳ ו. 0/1 ו/ 6 /??| 181 \ < ץ 1 )! 511 0180 150011 ; 01515 1 ) 111 : 51310 ! י זסג 1 ו 14 " .^ 511316 11011301 ^ 1 

, 1984 ,( 3 ) 23 . סורס□ בעברית: מיכאל שלו. "עובדים, מרינה ומשכר; ניתוח מקרה ישראלי", כתוך משפחה, 
קליטה, עבודה: היבטי□ סוציולוגיים על החברה הישראלית. ירושלים: אקדמון, 1993 . המקרר לפרק המבוא: 
זס&ס! 150011 10 !) £ח 011 זקח £0-11110 ! חס 15001 ] 0 01111031 * 1 1116 1 ) 311 ^ 511310 1011301 

1992 ,( 7 ) 81 2 )?סז*! " 111 פורסם ברשות. 



ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


עובדים, מדינה ומשבר: כלכלה מדינית כישראל 


149 


העבודה הציונית, ולא בתפקידה בבניית החברה; בחסרונות שהיו כרוכים כיצירת קונסנזוס 
כחברה היישובית, ולא ביתרונות שהיו כרוכים בכך; בחולשות הנובעות מריסון הקונפליקט 
המעמדי, ולא בתרומת ריסון זה ליציבות ולצמיחה; ובשאלות המדאיגות שמעלים משברים 
כלכליים, ולא בשביעות הרצון שמעלות הצלחות כלכליות. 

מדעי החברה בישראל סובלים זמן ממושך מהפרדה קרתנית בין דיסציפלינות מחקריות, 
הגורמת לנתק בין חקר הפוליטיקה לבין חקר הכלכלה. גם כאשר זיקות בין התחומים 
מזוהות במחקר השכיח אין הן זוכות לעיבוד התיאורטי הראוי. , בכלכלה מדינית הכוונה 
היא, בעיקרו של דבר, לגישה השואפת להסבר סיבתי מטריאלי לפעולה פוליטית(להבדיל 
מהסבר אידיאלי). גישתי המחקרית מעוגנת מחד, במסורת המארכסיסטיח הקלאסית של 
כלכלה מדינית העוסקת במעמדות ובמאבקים מעמדיים, ומאידך בחידושה־שינויה של 
מסורת זו במחקר העדכני של מפלגות סוציאל־דמוקרטיות ושל יחסי עבודה ניאו־ 
קורפוראטיסטיס. עולה מעבודתי כי המקרה הישראלי, בתקופת ההגמוניה של מפא״י 
וההסתדרות, הולם את המסגרת אך לא את המהות של קורפוראטיזם סוציאל־דמוקרטי 
בנוסח אירופי, שלושה הבדלים בין הדגם האירופי והמקרה הישראלי בולטים במיוחד: 
ראשית, מעמד העובדים הישראלי משוסע על־ידי קווי חלוקה לאומיים ועדתיים; שנית, 
מערכת יחסי העבודה בישראל אינה מוסדרת ויציבה; ושלישית, ישראל אינה חברת 
רווחה אוניברסאליסטית ואינה נהנית מהשגשוג הכלכלי היחסי של חברות כגון נורבגיה, 
שוודיה ואוסטריה. תקוותי היא כי הבהרה ההיבטים הייחודיים של המקרה הישראלי 
תסייע להבנת הסיכות לכך שתנועת העבודה הישראלית איננה ממלאת את הציפיות שהיא 
מעוררת (לפחות בקרב אינטלקטואלים שמאליים). 

הפרספקטיבה הכלכלית מדינית הביקורתית המוצעת כאן עומדת בניגוד קוטבי לגישות 
האקדמיות הרווחות בסוציולוגיה, במדע המדינה ובהיסטוריה הישראלית. אתעכב רק 
בקצרה על טיבן של הגישות השליטות באקדמיה הישראלית. הרושם הכללי כיותר 
שמשאיר חקר החברה הישראלית על הקורא הוא תחושה של הערכה רכה מצד החוקרים 
למשימה שבוצעה בתנאים קשים, והוקרה רבה מצידם לתנועת העבודה ה אוונגארדית 
שביצעה משימה זו בהצלחה.־ לפי גישה זו החברה הישראלית נוסדה על־ידי חלוצי 
העלייה השנייה תוך יישומו של חזון מרחיק ראות, חלוצים אלה הפכו אחר כך למנהיגי 
המדינה וגם בתקופה זו עמדו בהצלחה באתגרים פנימיים (קליטת עלייה, פיתות וכד) 
וחיצוניים (מלחמת השחרור, בניית צבא וכו׳). למרבית הצער— על פי גישה זו— בסופו 
של דבר חלה שחיקה — רוטיניזציה ודה־מיסטיפיקציה— של החזון המקורי 
(ר׳ 1985:564 , 11 ) £15611513 ). ועוד פגעו בסיפור ההצלחה "מחלוקות סרימורדיאליות" 
בין קבוצות זהות שונות, וכן עקת הלחצים ״החיצוניים״ על המערכת (ר׳ 112 * 0 ־ 801 
1989:241,238 ,) 1,15531 1 )ח 3 ), 

פרספקטיבה זו הינה שמרנית ביותר. היא משקפת את הגירסה ההיסטוריה הרשמית 
של תנועת העבודה ודימויה העצמי. כמו כן היא משקפת את התיאוריה האבולוציונית 
הפונקציונליסטית בסוציולוגיה. מנקודת ראות זו ההיסטוריה הישראלית מתחלקת לתקופה 
קדומה "אוטופית" או "מהפכנית" ולתקופה מאוחרת אפרורית ומאכזבת. ההסברים לשינוי 
היסטורי מתרכזים בגורמים אידיאולוגיים או במנהיגות, תוך הזנחת תנאים וגורמים 
חומריים. כך, למשל, מתחים אתניים מתפרשים על רקע תרבותי, ולא על רקע של מאבקים 
כלכליים, והסכסוך הלאומי הערבי־יהודי מתפרש כאיום על החברה הישראלית שמקורו 
מחוצה לה, ולא כתולדה של דינמיקה פנימית שיש לה השפעה מעצבת על החברה. 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


150 


מיכאל שלו 


לפרספקטיבה רווחת זו במדעי החברה הישראליים התעוררה, החל משנות השבעים, 
ביקורת נוקבת, בתקופה זו כבר לא ניתן היה להתעלם מץ הסימנים לאי שוויון חברתי 
עמוק, לאי יציבות פוליטית מחמירה, ולמשברים כלכליים ואף צבאיים רציניים ביותר. 
כתוצאה מכך נוצרו זרמים אינטלקטואליים ביקורתיים אשר הציגו את האליטה של תנועת 
העבודה כאור בלתי מחמיא. כתחום הסוציולוגיה אף התבקשה גישה אלטרנטיבית 
לאורתודוכסיה התיאורטית הרווחת. , כשנות השמונים הפלישה ללבנון, המשך הכיבוש 
של הגדה המערבית ורצועת עזה והמחלוקת הפוליטית הניטשת סביב סוגיות אלה, נתנו 
דחיפה נוספת לגישות ביקורתיות. באופן לא מפתיע החל עתה הסכסוך הלאומי לתפוס 
מקום מרכזי בהסברים הניתנים להיווצרותה של החברה הישראלית ולשינויה. 4 דור חדש 
של היסטוריונים העלה נתונים והסברים חדשים לתהליכי הסכסוך הלאומי, כאלה שיש 
בהם אף להעיק על המצפון הישראלי (ר׳ 1988 ,$וזז 40 א). במקביל, החלו חוקרים 
ישראלים לגלות עניין ביחס שבין החברה הישראלית והפלסטינית, אותה "שאלה בלתי 
נראית" בתולדות הציונות. 5 

אך למרות ההתקדמות הרבה שחלה במדעי החברה בכלל, לא חלה התקדמות 
משמעותית כל כך בחקר הכלכלה המדינית בישראל. יתרה מכך, חלק מן העבודות 
הביקורתיות נוטה לחטוא ברדוקציה פוליטית או כלכלית. ניתן להמחיש זאת באמצעות 
מספר דוגמאות מרכזיות מן המחקר הביקורתי. כך למשל גורסים חוקרים מן השמאל 
( 1989 .[> 61 )ח £036 £ ובח־ז&ס! 1979 ,׳ו ¥817.1 ), כי נקודת התפנית השלילית בהיסטוריה 
הישראלית היא נטישת היעדים הסוציאליסטיים על־ידי הנהגת מפא "י לאחר הקמת 
המדינה. פרשנות זו לקויה, ממש כמו הפרשנות העצמית הבלתי ביקורתית של תנועת 
העבודה, הן בהתמקדות באידיאות ו״אנשים דגולים" שאמורים לממשן, והן באידיאליזציה 
של החברה היישובית. 

לעומת זאת, מחקרו של צבי זוסמן( 1969 ,מ 3 מ 5$1 נ 51 ) על יחסי ערבימ״יהודים בשוק 
העבודה היישובי הוא ציון דרך בהתפתחות פרספקטיבה ביקורתית הדוחה בדיוק את 
שני המרכיבים הללו של המחקר המקובל— אידיאות ואידיאליזציה — ותחת זאת מציגה 
מתקר מטריאלי המזים, במקרה זה, את טענת ההסתדרות כאילו ביססה שכר שוויוני 
במשק. יחד עם זאת זוסמן אימץ גם הוא את ראיית הפוליטיקה כאידיאולוגיה ובהתאם 
לכך הציג את ממצאיו כהמחשה של אילוצים כלכליים המקלקלים את השורה. לפיכך 
לא היה כידו לפתח הבנה מעמיקה יותר של היחסים בין כוחות השוק לבין פעולה 
פוליטית. 

בניגוד לכך, מחקרו החושפני של יונתן שפירא ( 1976 , 0 ז 1 ק 3 ו! 8 ) על בניית ההגמוניה 
של מפא "י, הציג פעולה פוליטית מנקודת ראות ריאליסטית. שפירא גורם כי כוחה של 
האליטה של תנועת העבודה התבסס על מיומנות אירגונית ועל הקמת מנגנונים מפלגתיים 
בעלי שליטה במוסדות מפתח כלכליים. אך במקום לבחון את התנאים הכלכליים אשר 
עודדו דינמיקה אירגונית זו, ייחס אותה שפירא לתרבות הפוליטית הקולקטיביסטית 
שהביאו עימם מנהיגי תנועת העבודה מארצות מוצאם, בעיקר מברית המועצות 
( 1976:4 , 0 זוק 3 ו 81 >. 

גישת הפלכלה־המדינית ממלאת את מה שחסר בין גישת זוסמן לגישת שפירא. כפי 
שמראה גרשון שפיר ( 1989 ,ז 1 } 1 >ו $1 ) היתה זו התחרות בשוק העבודה מצד הפועלים 
הערבים, אשר דחפה את הפועלים היהודים כני העלייה השנייה להתארגן באופן 
קולקטיביסטי וליצור ברית היסטורית עם התנועה הציונית העולמית. מצב דברים זה נתן 


עובדים, מדינה ומשבר: כלכלה מדינית כישראל 


151 


עידוד נוסף— פוליטי—להפרדה הכלכלית בין יהודים לערבים. כתמורה לסיוע חומרי 
לפועלים ולאירגוניהם הסכימה ההסתדרות לשמש ככלי שרת למטרות הציונות. 
הדיאלקטיקה הכלכלית־מדינית לא הסתיימה כאן. המאבק ל״עבודה עברית" שנוהל 
במסגרת זו התגלה למנהיגי התנועה ככלי מרכזי לגיבוש השורות סביבה. 

גישת הכלכלה המדינית מועילה לניתוח הבעיות העכשוויות של החברה הישראלית 
בדיוק כשם שהיא מועילה לחקר עברה של חברה זו. ברור לכל כי מיקומה של מפא "י 
בצומת המוסדית שבאמצעותה זרמו לארץ בני אדם והון היתה חיונית לשלטונה. אחרי 
1948 נוצלו כוח המדינה, ההגירה ההמונית, וה״העברות החד־צדדיות" של הדן מחו״ל, 
לביסוס השליטה החד־מפלגתית ולצמיחה כלכלית מהירה. אך מעמדה של המפלגה 
התערער ככל שגברה האוטונומיה של קבוצות שקודם לכן היו תלויות בה, ובכל שהסיוע 
הכלכלי השתנה ממתן־ חינם לסובסידיה לצורכי חימוש. כתוצאה משינויים אלה קטנה 
יכולת המדינה לכוון הן את השקעות ההון ברמה הלאומית והן את המצב הכלכלי של 
אוכלוסיות נרחבות ברמה הפרטית. כך נחלשה מפלגת השלטון ואף המדינה איבדה 
מיכולת התימרון הכלכלית שלה. 

הסבר זה לשינויים הפוליטיים בישראל שונה, כמובן, לחלוטין מן ההסברים המקובלים 
במדע המדינה, המבקשים אחר סיבות פוליטיות מובהקות למהפך השלטוני של 1977 . 
הוא שונה אף לחלוטין מן ההסברים המקובלים בכלכלה המפרשים את ההיפראינפלציה 
שלאחר 1973 ואת היבלמות הצמיחה הכלכלית, כתולדה של משגים פוליטיים ושל 
לחצים צרכניים. לפי השקפתנו ההיבט החשוב ביותר בהתנהגותה הכלכלית של המרינה 
נוכח המשכר הכלכלי קשור ביחסיה עם ההון הגדול. ניתוח מערכת יחסים זו מורה כי 
אותה מדיניות כלכלית שגרמה לקיפאון ולאינפלציה "בלתי נשלטת", תרמה להתעצמות 
חסרת תקדים של החברות הגדולות ושל הבנקים הגדולים, מה שאומר דרשני(בעניין 
חשוב זה ר׳ 1988 , 11230 ^ £ ז 16 ר! 810 1990 ,ז 13 > 93 ). 

ההשלכה התיאורטית של ניתוח זה היא ההבנה של התופעה שלינדכלום כינה אותה 
"כבילת הידיים"( 1 ח 6 וחת 50 !זנןוח!) של המדיניות הציבורית על־ידי אינטרסים עיסקיים 
( 1982 , 161 11111 >וו ). חוקרי החברה הישראלית התעלמו זמן רב מרי מסוגיה זו. ראוי 
לציין מה גרם להתעלמות זו, והשוואה למקרה האמריקני תהיה מאירת עיניים. בארצות 
הברית התעורר העניין המחקרי ככוחם של העסקים הגדולים בזירה המדינית כתוצאה 
של "האפקט המצטבר של וייטנאם ושל הרדיקאליזם של שנות השישים, הדרמה של 
ווטרגייט, וכן... קשיים כלכליים נערמים." כל אלה "עשו את השימוש בכוח בחברה 
האמריקנית לגלוי לעין״ ( 1987:23 ,) 81001 ). גס בישראל לא חסרו חשיפות של 
"שערוריות" מסוגי□ שמים, אף כי מאוחר יותר מאשר בארה״ב. אך כאן הן לא עוררו, 
משוס מה, זעם כלפי אינטרסים קפיטאליסטיים, סיבה חשובה לכך היא העדרה בישראל 
של מסוןת עממית ואינטלקטואלית של אי־־אמון בסקטור העיסקי. אדרבא, אחת האירוניות 
שהוליד משטר תנועת העבודה היא בילבול מושגי מוחלט, עממי כאינטלקטואל , , כין 
קפיטאליזם לסוציאליזם. פרקטיקות קפיטאליסטיות לחלוטין הוצגו כאן כהישגים 
סוציאליסטיים להתפאר. 

הדיון האקדמי בישראל אף משקף את האידיאולוגיה הרווחת, ומחזק אותה, בדרך 
נוספת. אי ההכרה בגורמים כלכליים על־ידי מדעני המדינה משקף את האמונה שרווחה 
בקרב תומכי תנועת העבודה כי גורמים כלכליים לא הגבילו את יכולת התימרון הפוליטית 
של האליטה, או לחליפין כי היא הצליחה ליצור מסגרת חברתית ייחודית למרות התנאים 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


152 


מיכאל שלו 


הכלכליים, ולא—כפי שאני גורס— בגלל התנאים הכלכליים. בתקופה מאוחרת יותר, 
בשנות השמונים, כאשד תנועת העבודה איבדה מיוקרחה, התפתח מיתוס נגדי קונסרווטיבי, 
עממי ואקדמי, לפיו "ההתערבות" של המשטר בכלכלה מפריעה לפעילות ה"חופשית" 
של כוחות השוק, אשר רק הדינמיקה הבלתי מופרעת שלהם יכולה לחדש את הפיתוח 
והצמיחה. שתי הגישות הללו, דו המתעלמת ממגבלות כלכליות על הפוליטיקה וזו 
המתעלסת מן ההבנייה הפוליטית של הכלכלה, בטעות יסודן. אני גורס כי הן ההאדרה 
של הסוציאליזם־ כביכול של תנועת העבודה, והן היפוכה— ההאדרה של כוחות השוק 
והמגזר העיסקי, מונעים הבנה נכונה של הבעיות הכלכליות של ישראל, ובמישור התיאורטי 
מונעים הבנה נכונה של השילוב המהותי המדיני־כלכלי בחברה בת זמננו. המאמר שלהלן 
מיישם גישה זו למקרה מוגדר. 

כלכלה מדינית ק ורפ ודא טי סטית 

לפני כארבעים שנה, טען הכלכלן מיכל קלצ׳קי( 1943 , 1 > 31601 ) 1 ) בתקיפות, כי למרות 
שניתן מבחינה כלכלית להשיג את המטרה של תעסוקה מלאה, מאמץ כזה עלול לעלות 
על שרטון פוליטי. זאת עקב התנגדותם של המעסיקים, (וכפועל יוצא גם חשש המדינה) 6 
כשל הפסד העוצמה הצפוי כהיעדר קבוצה פוטנציאלית של מובטלים. תחזית זו של 
קלצ׳קי משתקפת—אמנם בצורה שונה— בהנחה אשר ביסוד עקומת פיליפס ( 5 ק 11 וו 1 ק 
£׳\זו 01 ), הקובעת כי קיים קשר משלים בין אבטלה לבין לחץ אינפלציוני של העובדים 
על רמת השכר. 

לאחרונה טוענים חוקרי הכלכלה המדינית באירופה, כי קיימת חלופה פחות מכאיבה 
מאשר המיתון כאמצעי לוויסות כוחם של האיגודים המקצועיים. חלופה דו — 
קורפוראטיזם—כרוכה במשא ומתן גלוי או סמוי בין אירגוני־גג חזקים של האיגודים 
המקצועיים לבין המדינה. כתוצאה מן המשא ומתן אמורים האיגודים לרסן את תביעות 
הפועלים ואת נטייתם לנקוט בעיצומים, בתמורה למדיניות ציבורית תומכת. לדעת חוקרים 
אלה תלויה הצלחתו של המשא ומתן הקורפוראטיסטי הן בקיומו של איגוד עובדים 
סמכותי, הנתמך על־ידי מספר גדול של חברים, והן בקיומה של מפלגת פועלים אוהדת, 
שמעמדה בממשלה יציב. במחקר השוואתי טענה זו קובעת, כי המידה בה תנאי השוק 
מתקרבים לתעסוקה מלאה והמידה בה האיגודים המקצועיים מרסנים את הפועלים 
ומשתפים פעולה עם המעסיקים, הן פונקציות פשוטות של כמה משתנים מוסדיים 
ופוליטיים. משתנים אלה הינם גודלם, אחדותם וריכוזיותם של האיגודים, עוצמתה 
הפוליטית של מפלגת העבודה או המפלגה הסוציאל־דמוקרטית ועוצמת הקשר שבין 
מפלגה זו לבין האיגודים המקצועיים. 

רק מעטים מבין חוקרי הקורפוראטיזם הסוציאל־דמוקרטי התייחסו למקדה הישראלי, 
למרות שלכאורה ישראל מספקת ראיה חותכת לתיאוריה זו. הסתדרות העובדים בארץ 
היא מן הסתם האיגוד בעל הבסיס הרחב, המונופוליסטי וההירארכי ביותר שניתן למצוא 
במדינה דמוקרטית כלשהי. מבחינה פוליטית, עד המהפך של 1977 , שלטה מפלגת 
העבירה בכל ממשלות ישראל מאז קום המרינה. מבחינה מבנית היו הקשרים בין המפלגה 
לבין ההסתדרות הדוקים ביותר. מאמר זה מתמקד בראש ובראשונה בתופעת האבטלה 
בישראל. לכאורה, מאמתות התוצאות לגבי משתנה זה את ההשערה הקודפוראטיסטית. 
מאז סקרי כוח־העבודה הראשונים כשנת 1958 לא עלתה האבטלה השנתית על 6% 


עובדים, מדינה ומשבר: בלבלה מדינית בישראל 


153 


להוציא השנים 1967-1966 , לרוב נע שיעור האבטלה בין 3% לי 4% . בהתחשב בתנאים 
השוררים בעיירות הפיתוח ויישובי הספר, ניתן היה להתייחס לרמה זו כאל מצב של 
תעסוקה מלאה ואף מעבר לכך. 

נתונים אלו מרשימים במיוחד בהתחשב בחולשה המבנית של הכלכלה הישראלית 
ובהיותה נתונה להשפעות חמורות של הכלכלה העולמית מאז ראשית שנות השבעים. 
מצד שני, ההיסטוריה של האבטלה בישראל כוללת גם סטייה חדה ממצב של תעסוקה 
מלאה: המיתון של אמצע שנות השישים, כאשר האבטלה הגיעה לאחוזים דו־סיפרתיים. 
מפלגת השלטון היתה אז מפלגת העבודה, שיחד עם ההסתדרות תמכה בצורה מודעה 
באבטלה, ככלי העשוי להחזיר את השלטון לעבודה. באמצעות בחינת הרקע להיווצרות 
נורמת התעסוקה המלאה והסיבות לסטייה בשנים 1977-1966 , חושף מאמר זה שלוש 
נקודות בהן לוקה התיאוריה הקורפוראטיסטית בחסר, שעה שמיישמים אותה על המציאות 
הישראלית.* 

ראשית, הן היכולת והן המניעים ליישום מדיניות של תעסוקה מלאה הינם במידה 
רבה בלתי קשורים לבעיית התעסוקה. שנית, נוסף להסדר הקורסוראטיסטי, פיתחה 
המדינה מגוון של שיטות אחרות לאיזון הפוטנציאל השלילי— מנקודת ראותה ומנקודת 
ראות המעסיקים— הטמון בתעסוקה מלאה, דהיינו, יכולתו להגביר את הקונפליקט 
התחרותי בשוק העבודה. שלישית, המיתון וההסדר הקורפוראטיסטי אינם בהכרח תגובות 
המבטלות זו את זו כנוגע לבעיית הוויסות הפוליטי של מיליטאנטיות העובדים בתנאים 
של תעסוקה מלאה. הניסיון הישראלי מצביע על שתי תופעות מעניינות: "אסטרטגיות 
הוויסות" משתנות במשך הזמן, ו״מקל" האבטלה עשוי, באופן פרדוכאסלי לשמש 
להפעלת לחץ לקבלת ה״גזר" של הסדר קורפוראטיסטי. 

לביסוס טענות אלו עלינו להתבונן ברקע למיתון של שנות השישים ובתוצאותיו. 
בניגוד למה שניתן לחשוב, יש במשימה זו גם עניין לגבי שנים מאוחרות יותר. ללא 
פרספקטיבה היסטורית בלתי־אפשרי להבין התפתחויות ישראליות עכשוויות, ובמיוחד 
את הסיבות לכך שרמת האבטלה לא עלתה בעת המשבר הכלכלי שלאחר 1973 . מצד 
שני גם לא ניתן להבין את האפשרות הסבירה של חזרה למדיניות מיתון ואבטלה בתקופה 
עתידית. למחקר זה יש השלכות מרחיקות לכת עוד יותר. אם נסכים שישראל מהווה 
"מקרה מבחן" לתקפות המודל הקורפוראטיסטי, אזי ברור, שמוטל ספק בתוקפם של 
כמה מן הניכויים העיקריים של מורל זה. 

תעסוקה מלאה כנטייה מבנית 

בכלכלה המדינית של ישראל קיימת נטיה מבנית לתעסוקה מלאה. גורמים גיאופוליטיים 
ולאומיים משמעותיים יצרו את המניעים ואת המשאבים אשר פיצו על חולשות כלכליות 
הטבועות כה. בין החולשות ארוכות־הטווח שהכלכלה סבלה מהן, נציין: 1 . שוק פנימי 
מוגבל ומחסומים פוליטיים כנגד חדירה אל שווקים אזוריים. 2 . עוני יחסי במשאבים 
טבעיים. 3 . המצב שלאחר העצמאות המאופיין במשק תעשייתי מוגבל, המבוסס בראש 
ובראשונה על פעילות בלתי תחרותית בקנה מידה קטן, והמתמודד עם מחסור ביתרונות 
יחסיים בשוק הבין לאומי ברוב המגזרים. 4 . תלות מהותית בייבוא מוצרי צריכה בסיסיים, 
תשומות ייצור וציוד צבאי(ביחסים משתנים בזמן). 5 . חוסר משיכה יחסי עבור משקיעים 
מבחוץ בגלל המצב הבטחוני ולחץ ישיר ממדינות ערב. 6 . שוק מקומי מצומצם ועלות 
גבוהה של כוח העבודה בהשוואה למשקים פריפריאליים אחרים. 


154 


מיכאל שלו 


בשל מגבלות אלו, לא סביר, לכאורה, להניח שבישראל תהיה תעסוקה מלאה (אלא 
אם כן היתה המדינה מסגלת לעצמה מדיניות דיכוי בנוסח העולם השלישי, כדי לעודד 
השקעות זרות). אלא שמאז העצמאות ב־ 948 ו, ועוד לפני כן כתקופת ה״יישוב", התידוסה 
ההנהגה לאבטלה כאל פתרון המנוגד לחזון הציוני. השלכות האבטלה על עלייה ועל 
ירידה הדאיגו את ההנהגה, חוסר העבודה נתפס כמצב המעודד ירידה מן הארץ, ולפיכך 
נחשב גידול קצב ההעסקה בזמן עלייה המונית כחיוני לקליטתם הכלכלית של העולים 
החדשים. השקפה זו מבוססת על חשיבותם של נתונים דמוגרפיים בארץ לאיוש הצבא 
ולוויסות המאזן האנושי והטריטוריאלי בין יהודים לערבים. ניתן להסביר השקפה זו גם 
בקשר ההדוק שבין הלגיטימיות של המדינה היהודית לבין יכולתה המוכחת של זו לספק 
כיח לאומי בר־קיימא לתושביה היהודים. נתון נוסף, שגרם להנהגה להימנע בכל מחיר 
מאבטלה, הוא "פצצת הזמך הטמונה בשסעים החברתיים־כלכליים. לכך יש להוסיף 
(ובייחוד מאז ראשית שנות השבעים) את קיומו של אקלים פוליטי תחרותי ביותר. זה 
גרם לממשלות להיות מודעות למחיר הפוליטי והחברתי הגבוה של אבטלה. אף־על־פי־כן, 
כדי להבין איך התגשמה השאיפה לתעסוקה מלאה הלכה למעשה, עלינו לציין כסה 
היבטים בלתי רגילים נוספים המאפיינים את המקרה הישראלי. 

השלכות הרקע הגיאופוליטי. לכאורה, היה על המהוייבויות הצבאיות של ישראל "לספח" 
לטובתן את המשאבים הדרושים ליצירה ולקיום מקומות עבודה. אלא שבתקופה שלפני 
1967 היו ההוצאות הישירות לבטחון—שלא עלו על עשירית התוצר הלאומי הגולמי 
(להלן תל״ג), להוציא שנת 1956 בעת מבצע "קדש"— אילוץ שכלכלה מתפתחת יכולה 
היתה להסתדר עימו. מאז 1967 גדלה מעמסה זו לרמה ממוצעת של כרבע מן התל"ג. 
מחירו הכלתי־מבוטל של מרכיב הייבוא הבטחוני מומן ברזבו על־ידי חבילת הסיזע 
האמריקני (שבמידה רכה הותנתה ברכישות מיצרנים אמריקניים). נוסף לסיוע מומנו 
ההוצאות הצבאיות ההולכות ותופחות באמצעות גרעונוח תקציביים ולא באמצעות מיסוי 
או ויתורים על הצריכה הפרטית. 

לסכסוך הערבי־ישראלי נודעות השלכות רחבות נוספות על הכלכלה המדינית, מעבר 
למימד התקציבי. שלוש מהשלכות אלו נוגעות במיוחד לנושא התעסוקה המלאה. ראשית, 
האיבה הערבית־ישראלית מספקת בסיס אידיאולוגי להטלת מגבלות חמורות על פעילותם 
הפוליטית והחברתית של הערכי□ אזרחי ישראל. הנחיתות והתלות(על ביטוייהן השונים) 
של אזרחי ישראל הערביים ושל תושבי השטחים יוצרות כוח עבודה ערבי גמיש, התופס 
את העמדות הפחות מושכות בשוק העבודה. השלכה נוספת של מרכזיות הסכסוך היא, 
שהצבא והמשק הצבאי מספקים מקורות תעסוקה רבים. הצבא הסדיר לבדו קלט כשבעה 
אחוזים מכוח העבודה האזרחי ב־ 1966 , שיעור שהגיע ל־ 13% ב־ 1979 . סקרי כוח האדם 
בשנים האחרונות מצביעים על כך, שבשבוע עבודה אופייני נעדרים בערך 5% מן הגברים 
המועסקים ממקום עבודתם בגלל שירות מילואים. נוסף על כך, נערכו אומדנים לפיהם 
עוד לפני 1967 קרוב ל־ 0% ו מן העובדים היו מועסקים במפעלים התלויים בביקוש 
הצבאי: כיום נאמר שיעורם בכרבע מכוח העבודה. 

יחסים כלכליים בינלאומיים. תנאי המתח הגיאופוליטי המתמשך ואופיה היהודי־ציוני 
של ישראל הגבירו הן את הצורך בסיוע חיצוני והן את המאמצים הנדרשים למציאת 
המקזרזת לסיזע זה. כתזצאה מכך זרם לישראל הון בקנה מידה גדול, שמקורותיו הם 
בעיקר העברות חד־צדדיות והלוואות ארוכות־טוות מארצות־הברית, מגרמניה ומקהילרת 


עובדים, מדינה ומשבר: כלכלה מדינית בישראל 


155 


יהודיות בתפוצות. הון זה איפשר קיום גרעון מסחרי מתמשך. ראוי לציין, שלמרות 
העובדה שמקור ההון ואופי הזרמתו השתנו במשך הזמן, תמיד היוותה ההשקעה הזרה 
העיסקית, שאיננה בגדר תרומה מוסווית. רק מרכיב זעום מן הסכומים המוזרמים. למרות 
שבטווח הארוך עלה ערך הייצוא על הייבוא, הרי שהגידול האבסולוטי בייבוא והמעמסה 
הגדלה והולכת של החזר החובות מנעו כל צימצום של התלות הכלכלית. במסגרת תלות 
זו יכולה היתה הכלכלה הישראלית לקיים רמת השקעות (וכפועל־יוצא גם רמת תעסוקה) 
העולה בהרבה על האפשרויות הטמונות במשאבים המקומיים לבדם. 

"מנועי" הצמיחה הכלכלית. זרימת ההון, עלייה המונית, פעילות התעשייה הצבאית 
והרחבה טריטוריאלית גרמו — בצירופים שונים ובזמנים שונים — לצמיחה כלכלית מהירה 
שתחילתה ב* 1954 וסופה במלחמת יום הכיפורים. הגורם הראשון— זרימת ההון— הביא 
לתוצאות מגוונות. העברות פרסיות הגדילו את הצריכה הפרטית, אך בולטת יותר היתה 
חלוקת תקבוליה החיצוניים של המדינה ביד רחבה: בסובסידיות ליצרנים ולצרכנים, 
תעסוקה ציבורית ישירה ועקיפה והוצאות כקנה־מידה גדול לפיתוח כלכלי ולקליטת 
עלייה. המדינה שימשה כצינור לחסכונות מקומיים ולהון מיובא וכך שלטה גם על תהליך 
ההשקעות במגזר הפרטי. 

המפתח השני לצמיחה מהירה היה העלייה ההמונית בעשור הראשון לקיום המדינה, 
שבמהלכו גדלה האוכלוסיה פי שניים וחצי. העולים הגדילו את הביקוש למוצרי צריכה 
ולשרותיים בסיסיים, במיוחד בתחום הבנייה. העולים שנכנסו לשוק העבודה, ובמיוחד 
גברים ממוצא לא־אירופי, סיפקו כוח עבודה זול יחסית, ואיפשרו להאיץ את קצב הבנייה 
והתעוש שהחל באמצע שנות החמישים. יתר עליכן, המעמסה של עלייה המונית שימשה 
סיבה לבקשת עזרה פילנטרופית מבחוץ. 

הגורם השלישי—ההתרחבות הטריטוריאלית — התרחש הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. 
בייחוד בעשור הראשון, הופקעו על־ידי המדינה אדמות מיושבות בפועל או שהיו 
מיושבות בעבר על־ידי ערבים — האת בקנה מידה גדול. הפקעות אלו איפשרו את הרחבת 
החקלאות והבנייה. ולבסוף, הרחבת הטריטוריה באמצעות כיבוש והרחבת המשק הצבאי 
היוותה גורם חשוב נוסף כתהליך הצמיחה מאז ציסצומה של העלייה ההמונית. 

בלמים כנגד השלכות הירידה ברמת האבטלה 

כחמש שנים לאחר קום המדינה התגבשה נטייה מובהקת להשגת תעסוקה מלאה. ב־ 1954 
נכנסה כלכלת ישראל לשלב של פיתוח מואץ: במשך עשור ויותר היתה צמיחה ריאלית 
מהירה ביותר בתל״ג לנפש (בשיעור של 10% לשנה בין 1965-1953 ). כמקביל ירדה 
האבטלה בהדרגה מרמה של כ־ 5% ,ח לרמה של 3.5% בלבד ב־ 961 ו. רמת אבטלה 
נמוכה זו נשמרה ואף קטנה במשך חמש השנים הבאות עד למיתון של 1967-1966 . 
הטענה בפרק זה היא, שלפני המיתון היה שימוש במגוון אסטרטגיות ממלכתיות וקווי 
מדיניות קובקרטיים אשר היוו יחדיו מסגרת מווסתת, שביכולתה(לפחות לתקופה מוגבלת) 
לסתור את הניכוי של קלצ׳קי משנת 1943 . כזכור ניבא קלצ׳קי, כי מזמן לזמן יועלו 
טענות בדבר השלמתו של "מחזור עסקים פוליטי", כדי לאזן את העוצמה ואת 
המיליטאנטיות של האיגודים המקצועיים, שהתחזקו בתקופת התעסוקה המלאה, ולהגן 
בכך על האינטרסים של המעסיקים ושל המשקיעים הפרטיים. 


156 


מיכאל שלו 


דפוסי הסיכסוד הממלכתי. יכולתה של מדינת ישראל בסוף שנות החמישים להתמודד 
עם אי־היציבות, הנגרמת כתוצאה משוק עבודה של תעסוקה מלאה, נובעת במידה רבה 
מתפקידה הדומינאנטי ביצירתן למעשה של מערכות הריבוד והחלוקה בחברה. הממשלה 
יזמה השקעות ויצרה מקומות עבודה, קבעה מינויים כלכליים ופוליטיים וכמידה רבה 
קבעה את רמת החיים של הפרט. עליונות זו של המדינה נבעה מגישתה הבלתי־אמצעית 
למענקי־חוץ ולהלוואות מצד אחד, ומחולשתם של המשקיעים הפרטיים ושל חלק הארי 
של האזרחים (עולים חדשים), מצד שני. 

מלכתחילה נוצרו הטיות חזקות בשיטות שהמדינה נקטה בהן לניהול פעילויות אלו. 
המקורבים לאליטה של תנועת העבודה מבחינת מוצא, ותק והשקפה פוליטית נהנו 
מהטבות בולטות. טבעי הדבר אולי, כשמדובר במעמד הפועלים הוותיק שנטל חלק 
בבניית המדינה שבדרך. אך נוסף לכך נוצר שסע גם בעלייה ההמונית שלאחר קום 
המדינה, בשל ההבחנה שנוצרה בין העולים ממוצא מזרחי(שבאו ממדינות המזרח־התיכון 
וצפון־אפריקה) לבין עולים ממוצא מערבי(ברובם אירופיים). הבחנה וו נבעה מעצם 
היותם של מרבית העולים המערביים בעלי אמצעים ו/או קשרים (תרבותיים, משפחתיים, 
אירגוניים) עם אוכלוסיית הוותיקים, ועל כן לא הוגדרו כזרים ו״פרימיטיביים". לבני 
מעמד העובדים הוותיק ולעולים המערביים המועדפים הוצעו כמה דרכי גישה כדי 
להתקבל ל״מעמד הכינוני תוצר המדינה״ ( 1976 , 011 ־ 1 * 0 * 1 > 1 נ>זו 61 צ 0 מ> כגון: ניידות 
לתפקידים הדורשים השכלה או לתפקידי פיקוח במגזרים היצרניים, פתיחת דלתות 
למשרות ניהול ולפקידות גבוהה בביורוקרטיה הציבורית המתהווה, והרחבת המעמד 
הזעיר־בורגני והבורגני כפועל יוצא של הגידול בביקוש הפרטי והממלכתי. 

ציבור המעסיקים, אשר מבחינה תיאורטית עמד להפסיד מהיווצרות מצב של תעסוקה 
מלאה, פוצה כיד נדיבה באמצעות שווקים מוגנים, גישה לתנאי אשראי מועדפים, ציוד 
מוזל וצורות שמות של סיבסוד ממלכתי. גם הסובסידיות לצריכה הפרטית של הפועלים 
היהודים פעלו לפיצוי המעסיקים. לעולים החדשים סופקו צרכי הקיום הבסיסיים, לעתים 
תמורת נאמנות פוליטית. מתן סיוע זה איפשר לנתב את רוב העולים החדשים למיקום 
שולי במערכת הגיאוגרפית, הכלכלית והפוליטית, ולהגן בכך על האינטרסים החיוניים 
של המדינה ושל הוותיקים. מאידך גיסא, יזמים, מנהלים ובעלי משרות בכירות השתחררו 
מן הצורך להמיר את רווחיהם/הכנסותיהם בחסכונות—דבר הנחוץ בדרך כלל להיווי 
הון ( 1971 ,±) 3 ק>. כך הצליחה המדינה בבת־אחת ליצור פערי ריבוד ולהקל על 
הקונפליקטים החלוקתיים. 

בה־בשעה, בשל אותן סיבות, הפכה בעיית התעסוקה המלאה לבעייתה של המדינה. 
ככל שמעמד הפועלים היה מוגן יותר מפני כוחות השוק ומפני עוצמת המעסיקים, כך 
גדלה עלות סיבסודו של המגזר העיסקי, וכך גדלה התלות בסיוע חוץ לסימון "נדיב" 
זה. וככל שהפועלים הורשו להשתחרר מתכתיבי שוק העבודה, כך גבר הקושי לשמור 
הן על תלותם החומרית במפלגת השלטון והן על תפקידיהם הגיאוגרפיים והכלכליים, 
כפי שהוגדרו באסטרטגיה של בניית המדינה. אף־על־פי־כן, השפעות אלו מותנו לזמן 
מה באמצעות מנגנונים מוסדיים שהצליחו(א) להגביל "קבוצת שוליים" לעיסוקים בשוק 
העבידה המשני ו־(ב) לאפשר מידה רבה של ריסון במאבקי הפועלים באמצעים פוליטיים. 

פילוח שוק העבודה( 1 זס 11111 ו 1 או 018 ££ 0 > 1 ־ 1 א 1 \ ז 0 < 1 א. 1 ). הנחת היסוד של תורת הפילות 
היא, כי קיימים אשכולות של מקומות עבודה מובחנים מבחינה איכותית והמוגדרים לפי 


עובדים, מדינה ומשבר: כלכלה מדעית בישראל 


157 


גבולות מגזריים. באופן טיפוסי, מבחינים בין שוק העבודה הראשוני לשוק העבודה 
המשני. מקומות עבודה בשוק המשני מתאפיינים בחוסר יציבות, בשכר נמוך, באפשרויות 
קידום מוגבלות ובהעדר זכויות עבודה ממוסדות. בעוד שדובר רבות על השפעות הפילוח 
בישראל (לדוגמה, אי השוויון בהכנסות ובסוגי התעסוקה), מעט מאד ידוע על מהותו 
המוסדית. ובכל זאת יש לנו תמונה די ברורה לגבי האנשים המועסקים בשוק המשני. 
לפי ממצאים של סכירסקי וברנשטיין( 1982 , 151010 ו־ו 130 * £10 ז ¥1 \<-!} תהליכי התיעוש 
והצמיחה הכלכלית היו מלווים כשוק העבודה בנטייה חזקה להפניית עולים מארצות 
המזרח לעבודות פחות מיומנות, פחות משתלמות ופחות בטוחות. ללא פיצויים מוגנים 
ובהעדר וכויות מספיקות להשלמת הכנסה, ועל רקע הדלות וחוסר האירגון שאיפיינו 
אותם בהגיעם ארצה. היו העולים החדשים מעדות המזרח פגיעים ביותר במגעם עם 
המעבידים ועם המדינה. יתר על־כן, שוליותם בשוק העבודה חוזקה לעתים קרובות 
באמצעות מיקומם הגיאוגרפי, תופעה שבלטה במיוחד אצל אלה שהגיעו לעיירות פיתוח 
מרותקות. 

פגיעותם של האורחים הערבים בישראל היתה רבה עוד יותר בהשוואה לעולי המזרח. 

עד סוף שנות החמישים לא הורשו הפועלים הערבים לעבוד באזורים יהודיים בטרם 
שובצו רוב העולים החדשים במקומות עבודה. לאחר מכן נפתחו עבורם מקומות עבודה 
בלתי־מקצועיים בשכר נמוך(בעיקר בחקלאות ובבניין) לאלה שמוכנים היו לנסוע יום־יום 
ממקומות מגוריהם כדי לעבוד במשק היהודי. העסקתם של יהודים וערבים בעבודות 
המגזר המשני תרמה רבות להגנה על רווחיות המעסיקים ולקיום זכויות היתר של העובדים 
במגזר הראשוני. פילוח שוק העבודה אף מילא תפקיד שמעבר לתפקידו הכלכלי גרידא 
ותרם גם להשגת מטרות אחרות של המדינה. לגבי הפועלים הערבים שנסעו לעבודה 
יום־יים, איפשרה התעסוקה בשוק המשני להפחית מן הלחץ הכלכלי שנוצר עקב הפקעת 
רבים מן השטחים החקלאיים שלהם. כן איפשרה להם תעסוקה זו לקשור את גורלם 
כגורל המדינה בהיותם תלויים בכלכלה היהודית. דחיקת עולי ארצות המזרח לשולי שוק 
העבודה ניטרלה את האיום הפוטנציאלי שהם היו עלולים להוות לגבי הפועלים הוותיקים, 
שמנהיגיהם שלטו במנגנון המדינה. בה בשעה הצליחה מפלגת השלטון למנוע את עירעור 
הלגיטימיות שלה בעיני עדות המזרח באמצעות סיפוק צרכיהם הבסיסיים בתמורה 
לנאמנות אלקטורלית. בעיירות הפיתוח, שבהן מקומות העבודה היו מועטים ולא בטוחים, 
קיבלו המובטלים תעסוקה בעבודות דחק כדי שלא יעזבו את המקום (לקידום מטרת 
פיזור האוכלוסין) וכדי להרגילם לעבודות כפיים (לטובת המשק התעשייתי המתפתח). 

תור הזהב של הקורפוראטיזם 

לא רק הפילוח של שוק העבודה והסיבסוד הממשלתי הם שמיתנו את התהוותם של 
קונפליקטים חלוקתיים כאשר, לאחר 1953 , חלה ירידה באבטלה. גורם חשוב נוסף היה 
השפעת מפלגת השלטון על מוסדות העובדים, ובמיוחד על אירגון־הגג שלהם — 
ההסתדרות. לאמיתו של דבר, ההסתדרות נוצרה במקורה ביוזמת המפלגות שקדמו 
למפלגת העבודה, כשלפני כן כמעט שלא היו איגודים מקצועיים כציבור היהודי חוץ 
מאשר בקרב החלוצים החקלאיים. 

אופיה של ההסתדרות. כפי ששמה מעיד עליה, ההסתדרות אינה אירגון־גג של איגודים 
מקצועיים. כאשר נוסדה ב־ 1920 נתפשה מטרתה של ההסתדרות כיצירה של מעמד 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


158 


מיכאל שלי 


פועלים ממושמע לצורך קידום ההתיישבות הציונית, משימתה המיידית היתה לספק את 
כל הנחוץ לקליטתם הכלכלית והפוליטית של המתיישבים החדשים— החל מיצירת 
מקומות עבודה דרך אספקת שירותי בריאות, דיור. חינוך ואגודות צרכניות, המפלגות 
שהקימו את ההסתדרות ניסו קודם לכן לספק צרכים אלה על בסיס מפלגתי, הן קיוו 
שההסתדרות תשחרר אותן מתחרות זו ושהיא תתפתח לבסיס כוח אפקטיבי, שיוכל 
להתרחב כשיווצרו הורסנויות לכן. כתוצאה של פשרה (שבסופו של דבר שירתה אח 
האינטרסים של מפלגת העבודה המתהווה) התפתחה מערכת שלטונית מורכבת 
שמאפייניה: 1 . הכוונה מרכזית. 2 . אחריות הנבחרים והפקידים הממונים כלפי מפלגות* 
האם ולא כלפי ציבור החברים, 3 . ייצוג פנימי של מפלגות הפועלים בהתאם לכוחן 
היחסי בבחירות הכלכליות להסתדרות. 4 . הבטחת השליטה למעשה למפלגה שיכולה 
היתה לגבש רוב, אם לבדה ואם באמצעות קואליציה. 

כשנות החמישים ככר היה ריכוזו של המשא־ומתן הקולקטיבי לאחד מתפקידיה 
החשובים של ההסתדרות. מאידך גיסא, הזרם המרכזי של הנהגת הפועלים ככר נטש 
את רוב התכנים הסוציאליסטיים שלו והשלים עם הכלכלה הקפיטאליסטית. לפי מבחגים 
מקובלים להערכת עוצמתם של אירגוני פועלים, יכולה היתה ההסתדרות להתגאות בכוחה 
ובהשפעתה. בסוף שנות החמישים, כמו גם בשנים האחרונות, ייצגה ההסתדרות כ־ 85% 
ממקבלי המשכורת בארץ במשא־ומתן הקולקטיבי. כמד כן משרתת ההסתדרות 70% מן 
האוכלוסיה באמצעות קופת חולים הכללית. בתחום השירותים החברתיים אין ההסתדרות 
מסתפקת בעמדתה הדומינאנטית במתן שירותי בריאות אלא שולטת גם כתחום הפנסיות 
המשלימות. יש לה תפקיד חשוב בתחומים שונים כגון: מועדוני ספורט ומעונות יום. 

כרבע מן האוכלוסיה המועסקת בישראל עובד במפעלים חקלאיים ותעשייתיים או 
מסחריים בבעלות ההסתדרות או באלה המסונפים אליה. אלא שההסתדרות לא פעלה 
בכל התחומים הללו כאיגוד מקצועי. הקו המנחה של הנהגת ההסתדרות היה השילוש 
עם־מדינה־מפלגה. מדיניות ההסתדרות נקבעה בצמרת מפא״י, שם היתה לאנשי המפלגה 
בממשלה השפעה מכרעת. רוב חברי ההסתדרות הצטרפו(ועדיין מצטרפים) אליה לא 
מתוך בחירה אלא מסיבות הזרות לאינטרסים שלהם כחברי איגודים (לרוב כדי לזכות 
בשירות רפואי או בשל היותם עובדים הסתדרותיים, דבר המחייב אח חברותם בה כתנאי 
להעסקה). על אופיה של ההסתדרות מעידה העובדה, שהחברים משתייכים ישירות 
לאירגון־הגג הקובע לאילו איגודים ישתייכו. יתר־על־כן, מנהיגי האיגודים הארציים, כמו 
מנהיגי מרכז ההסתדרות, ממונים בחלקם על־ידי המפלגה (למעט איגודים של כעלי 
המקצועות החופשיים). 

בעשור הראשון למדינה, השתמשה מפא״י ברוב שלה כהסתדרות לא רק כדי להשיג 
שליטה כמעט מוחלטת בעמדות המפתח במוסדות המרכזיים והאזוריים של האייגון, 
אלא גם על־מנת להשתלט על רוב ועדי העובדים המפעליים. ועדים אלו שימשו לא רק 
כזרוע של ההסתדרות בשטח אלא גם במכשיר לפעילות ספונטאנית של איגוד מקצועי. 
ואולם, הפוליטיזציה הגיעה גם לרמה דו. עד מהרה הצליחה מפא״י לסלק את פעילי 
המפלגות שמשמאלה, ששלטו בחלק לא מבוטל מוועדי העובדים הוותיקים. כמו כן 
הצליחה מפא"י לקדם את אנשיה לעמוד בראש ועדים של עולים חדשים. ברגע ששליחי 
המפלגה החזיקו במשרות אלד. הם ניצלו את ההטבות שבהן שלטו: (בגון: הלוואות, 
המלצות לקידום בעבודה וכו׳) כדי להנציח את השפעתם. 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


עובדים, מדינה ומשבר: בלבלה מדינית בישראל 


159 


הקורפוראטיזם ומתנגדיו. בין אין ספור המערכות והמשאבים ההסתדרותייס מילאו ועדי 
העובדים תפקיד שאיפשר למפלגה להעניק חסות, ליצור קשרים של תלות חומרית, לגייס 
פעילים, להפיץ תעמולה, להעניש או לספח מתנגדים. יכולת זו היתה חיונית לא רק 
להנצחת ההגמוניה הפוליטית של מפא"י אלא גם כבסיס לשילוב ההסתדרות במדינה 
כאיגוד מקצועי. 

משום שליטתה של מפא״י הן במפלגה והן בהסתדרות, מילאה מפלגה זו תפקיד 
מכריע כקביעת תוכנס של הסכמים תקופתיים כוללניים, שנחתמו בין ההסתדרות לבין 
התאחדות התעשיינים חסרת ההשפעה של המגזר הפרטי. בפעולתה ההחלטית לטובת 
"האינטרס הלאומי" אימצה ההסתדרות את ההשקפה, לפיה ריסון העובדים (איפוק 
בתביעות להעלאת שכר, הימנעות משביתות וגידול בפריון) חיוני לרווחיות ולצמיחה 
כלכלית. לפיכך, נעתרה לפרקים ההסתדרות לתביעות ממשלתיות להקפאת שבר ולהגבלת 
תוספת היוקר. ההסתדרות אף תמכה בעיקרון, שיש ליצור זיקה בין רמת השכר ובין 
הפריון הן ברמת הפרט (באמצעות שכר עידוד) והן ברמת הכלל (באמצעות מדיניות 
שכר כוללת). 

בסיכומו של דבר, ההסתדרות נראית לנו כאירגון קורפוראטיסטי קלאסי: הן כצורתה 
האירגונית והן מבחינת תפקידה כמתווכת בין הפועלים למדינה. , ברם, הדבר לא מנע 
צמיחת נטיות אופוזיציוניות משמעותיות בתוך המערכת. סימנים למרד של חברים מן 
השורה באו לידי ביטוי בקרב פועלי התעשייה (לעתים קרובות בעידודם של פעילי 
מפלגות השמאל בהסתדרות) ובקרב שכירים (ובמיוחד עובדי צווארון לבן) המרוכזים 
במגזר הציבורי. יעילותה המעשית של מדיניות השכר ההסתדרותית במניעת עליית שכר 
העבודה מוטלת, איפוא, בספק. יש הוכחות אקונומטריות לכך שבתקופות כהן נמצאה 
תעסוקה בשפע, פעלה הירידה באבטלה כגורם משמעותי לעליית המשכורת. יחד עם 
זאת, נראה שבאמצעות הקפאות שכר קפדניות ניתן היה לנטרל את כוחות השוק לפחות 
לטווח קצר ( 1977 ,ח 3 ןת 5 <!ט 8 & חו $16 ז־ו\/). 

למרות חשיבותם של ממצאים אלה, אין בהם כדי ללמדנו מה היה המצב אלמלא 
השפעתה המרסנת של ההסתדרות. למעשה, דגם יחסי העבודה שהתפתח בשנות החמישים 
מנע כיעילות כמה תרחישים חלופיים שהיו עלולים להפוך את אירגון העובדים לכוח 
מיליטאנטי יותר. עקרונית, יכולה היתה ההסתדרות להשתמש ככוחה האירגוני למען 
הפועלים החלשים יותר שבשוק העבודה המשני או לפתוח פתח להתאגדויות מקצועיות 
בלתי־מתואמות. במקום לעשות בך, ולמרות מחויבותה המוצהרת לסולידריות מועלית, 
תרמה ההסתדרות רכות לפילוח שוק העבודה. דוגמה לכך ניתן למצוא בעובדה שבפועל 
איפשרה ההסתדרות פערי שכר משמעותיים מאד. כמו כן תרמה ההסתדרות למניעת 
התרחיש החלופי של מיליטאנטיות פועלית בלתי מרוסנת, כפי שהדבר משתקף מנתונים 
סטטיסטיים לגבי השביתות בשנות החמישים. אלה מצביעות על מעורבות נמוכה של 
פועלים בסכסוכי עבודה (מחצית הרמה הנורמלית בעשור שלפני קום המדינה), וכן מעט 
מאד ( 10% ) שביתות פראיות. 

ולבסוף— הערכת יעילותו של הריסון הקורפוראטיסטי לא תהיה שלמה אם לא נכיר 
כמימדיה הפוליטיים הטהורים של ההסתדרות. לולא תפקידה כגוף ייצוגי בעל "אחריות 
ממלכתית" במשא ומתן על השכר, היה ההגיון שמאחורי קיומו של אירגון־גג כוללני 
וריכוזי זה עלול להיות מוטל כספק: הדבר היה מסכן את יכולתה של ההסתדרות לשמש 
כמכשיר לגיוס ולסוציאליזציה פוליטית בשירות מפא "י. 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


160 


מיכאל שלו 


מקורות המשבר של אמצע שברת השישים 

מדיניות שנות השישים להבטחת העסוקה מלאה הגיעה בחלקה לביטולה־העצמי, ובחלקה 
האחר עורערה על־ירי דינמיקות חיצוניות שהחלישו את חיוניותה. הבעיות שהמדינה 
היתה צריכה להתמודד עימן לא התמקדו רק במישור יחסי העבודה. הן נגעו גם למנגנונים 
הכלכליים, שסיפקו עד אז את הבסיס החומרי לתעסוקה מלאה: הכוונה היא במיוחד 
לתפקיד הפטתאליסטי של המדינה. 

מגבלות המודל של צמיחה פטרנאליסטית. תפקידיה של המדינה בכלכלה נחלקו לשלושה 
סוגים: ראשית, המדינה היחה מקור משמעותי כיותר לביקושים ישירים ועקיפים. שנית, 
המדינה סיפקה סובסידיות מגוונות כדי ליצור "אקלים" נוח למגזר העיסקי באופן כללי, 
ושלישית, המדינה נתנה תמריצים סלקטיביים, המכוונים לעידוד הייצור ליצוא וליצירת 
תחליפי ייבוא, ותמריצים להזרמת השקעות פרטיות (במיוחד מחו״ל>. כדי שהמדינה 
תוכל להמשיך בפעילותה הענפה כצרכנית, המשקיעה וכמסבסדת, היא נדרשה לבעיות 
הבוערות של הרחבת האוכלוסיה בשנות החמישים, ונזקקה להכנסות במטבע זר שיספיקו 
למימון ההוצאות. בתחילת שנות השישים החלו תנאי□ חיצוניים הכרחיים אלה להעלם. 

צימצום חד בעלייה חל בשנים 1964-1965 , וגל עלייה חדש לא נראה באופק. בה־בשעה 
התייצבו גם רמח ההעברות החד־צדדיות וההלוואות מחו״ל, עליהן סמכה המדינה כמקור 
להון זול. שניים מן המקורות החשובים ביותר (סיוע אמריקני ופיצויים מגרמניה) היו 
בתהליך הצטמצמות. פעמוני האזעקה צילצלו ב־ 962 ו, ושוב ב־ 1964 , כאשר הגרעון 
המסחרי עלה ב־ 0% נ. למרות שב־ 1960 הגיעו ההכנסות מן הייצוא עד כדי כיסוי מחצית 
מעלות הייבוא, היה הכרח בלקיחת הלוואות לטווח קצר ו/או ניצול יתרות הרזרבה כדי 
לסגור את הפער. המשבר המסחרי שימש כאזהרה למעצבי המדיניות באשר לחוסר 
ההצלחה של מאמציהם בעבר לבנות משק תעשייתי המצמצם את הייבוא ומגדיל את 
הייצוא. התעשייה סבלה מהשקעות־יתר (בגלל נדיבות המדינה), לא עמדה בתחרות 
הבינלאומית(חלקית בגלל מדיניות דואלית של הער על הייצור המקומי ומתן סובסידיות 
לייצוא) והיתה בלתי יעילה (כתוצאה מניהול כושל, מימרים קטנים ומיחסי עבודה 
בעייתיים). 

בלי להיכנס לשאלת הבעלות הפורמאלית, מרכזיותה של המדינה כמקור למשאבים 
ולהגנה על המשק סתר בהכרח את היעילות הכלכלית. יחר־על־כן, מערבת דו הטילה 
מחויבויות ברורות על המדינה. בין אלה מונים חוקרים, למשל, דרישות להצלת מפעלים 
שסכנת פיטורים מאיימת עליהם בשל כישלונות ניהוליים; לחצים המופעלים על המתכננים 
הממשלתיים להעניק תמריצים בלתי־מוצדקים מבחינת העדיפויות הלאומיות; אי־יכולתם 
של מפעלים לכבד התחיבויות שנתנו תמורת תמריצי ייצוא; ונטייה של התעשיות החלשות 
דווקא להיות ממוקמות בפריפריה בה מושקעות הסובסידיות הציבוריות הגבוהות ביותר. 
ההשקעות של ההסתדרות ושל המגזר הפרטי כאהד היו תלויות במענקים ובהלוואות 
ממשלתיות, ולא בשוק ההון(המצומצם) או בהשקעה חוזרת של רווחים שלא חולקו. 
לפיכך, לא יכלה הצמיחה הכלכלית לקיים את עצמה. 

האליטה של מפלגת העבודה היתה מודעת לחולשה זו, אך תלתה תקוות גבוהות 
במשיכת השקעות— במיוחד יהודיות—מחו״ל. תקוות אלו לא התממשו אלא מתחילת 
שנות השישים, כאשר ההשקעות מחו״ל עלו לרמה של כרבע ואף יותר מסכום ההעברות 


עובדים, מדינה ומשבר: כלכלה מדינית בישראל 


(61 


החד־צדדיות. אך ב־ 1965 נפלו ההשקעות הישירות למחצית רמתן ודווקא אז הן היו 
נחוצות כיותר. הרצון לשקס ולהגביר את זרימתו של הון זה תרם כנראה לעיצוב 
האסטרטגיה הכלכלית של המיתון. 

עליית כוחם של הפועלים בשוק. בעוד שכלכלנים ישראלים סברו שנדיכות המדינה 
וניטרול כוחות השוק היוו את הגורמים העיקריים להיווצרות הקשיים הכלכליים של 
המדינה, נשמעו גם האשמות כלפי מה שנתפס בעוצמתם המוגזמת של הפועלים. שביתות, 
היעדרויות, "חוסר שיתוף פעולה" ודבקות במכשירי הגנת־העובד (הצמדה למדד, תוספת 
ותק וקביעות) הותקפו על־ידי המבקרים. הם ראו בהם חבלה במאמצים להגדלת הייצוא, 
שכן עלות העבודה עלתה על זו של מתחרי ישראל בחו״ל, ומנעה ניצול יעיל של כוח 
העבודה. ביקורת זו נתמכת על־די נתונים, שמצביעים על כך שעלות העבודה בתעשייה 
גדלה בשיעור גבוה במיוחד בין 1960-1955 ל־ 1960 - 1965 . לפני שנות השישים רוסנו 
המשכורות בעוד שהסובסידיות הממשלתיות איפשרו רווחים גבוהים. בניגוד לכך ב־ 
1965-1960 הואצה עליית השכר ובה בשעה הצטמצמו הרווחים ( 1971:115 , 011 ) 033 ). 
יכולתם של המעסיקים לאזן את עליית המשכורת באמצעות הגדלת הפריון היתה מוגבלת, 
משום שעלות העבודה ליחידת תוצר עלתה באופן תלול אפילו בזמן המיתון. 

לסיכום: היו סימנים לכך שהתעסוקה המלאה אכן הביאה לתוצאות שניבא קלצ׳קי — 
ירידה ברווחיות ושחיקה בשליטת המעסיקים בתהליך העבודה. תוצאות אלו לא נבעו 
רק מן הירידה באבטלה אלא גם מן המנגנונים שהזכרנו לעיל: פילוח שוק העבודה, 
ויחסי העבודה הקורפוראטיסטיים. המקור העיקרי להחלשת גורם הפילוח הוא היסחפות 
איטית של קבוצות מסויימות מעדות המזרח אל מחוץ לשוק העבודה המשני. תנועה זו 
התבטאה במספר צורות: במגזרים משניים מסוימים, למשל בענף הבנייה, נוצר לפתע 
מחסור בפועלים והמשכורות עלו כתוצאה מכך. נוצרו גם הזדמנויות לקבלנים עצמאיים. 
במגזרים אתרים של עולים חדשים התחילו העובדים לפעול באיגודים מפעליים כדי 
לדרוש את ההטבות הנהוגות בשוק העבודה הראשוני — ולהצליח בכך. אחרים עזבו את 
עבודות הייצור לטובת משרות פקידות ושירותים ברמות הנמוכות של הביורוקרטיה 
הציבורית המתרחבת. ולבסוף, בעיירות הפיתוח ובפרברי הערים הגדולות התפתח "לומפך 
פרולטריון" בשולי שוק העבודה המסודר או לגמרי מחוצה לו. 

התפתחות אחרונה זו, נבעה בחלקה ממדיניות רווחה נרחבת שהיתה מכוונת בעיקר 
לעדות המורח, בייחוד לאחר המאורעות במשכנות העוני העירוניים ב־ 1959 . דור ילידי 
הארץ, שחונך לצפות לניידות כלפי מעלה על בסיס האידיאולגיה האינטגרציונית שהופצה 
בבתי־הספר, בצה״ל ובמקומות נוספים, החריף את בעיית יציאת היהודים מן השוק 
המשני. נכון הדבר, שקבוצות שוליים חדשות (לא־יהודים, נשים, זקנים ונכים) איזנו 
במידת־מה את החסר בשוק העבודה המשני, אולם רבים מהם לא כוונו למקומות 
הדרושים. רוב הפועלים הערבים (רובם גברים), שנכנסו לשוק העבודה, גוייסו לענף 
הבנייה, ומספר הפועלות המועסקות בענפי השירותים הלך וגדל. נראה שהביקוש של 
המשק התעשייתי לכוח עבודה משני גדל במשך הזמן ולא בא על סיפוקו. 

קריאת התיגר על הקורפוראטיזם. הריכוזיות והפוליטיזציה של ההסתדרות, שנבנו בעמל 
כה רב בעשור הראשון של המדינה, עורערו קשות בעשור השני. על רקע אירגון העובדים 
וייצוגם מלמעלה על־ידי ההנהגה המחוייבת לריסונם, נתנה התעסוקה המלאה תמריץ 
אדיר לתהליכים ספונטאניים של התארגנות מלמטה. הדבר בא לידי ביטוי כמותי בגידול 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


162 


מיכאל שלו 


של 150% במספר ועדי העובדים בשנים 1965-1960 . בו בזמן התפוררה שליטתה הישירה 
של מפא״י על הוועדים, ב־ 1964 דיווחו יותר מ־ 80% מחברי ההסתדרות על הצבעה 
בלתי מפלגתית במקומות העבודה. נשארו אומנם מפעלים עם מנגנוני הסתדרות חזקים 
ומתואמים, ותעשיות הסתדרותיות בהן המפלגה שמרה עדיין על נוכחות מודגשת ונמרצת. 
אך אפילו שם אילץ הלחץ מלמטה את נציגי מפא״י להתנגד למדיניות השכר ההסתדרותית 
או לפחות לעמוד מן הצד כשאחרים— ועדי פעולה מפעליים — מיצגים את העובדים 
כמקום העבודה, העלאות שכר עקב תוספות שהושגו במשא ומתן עם ועדי העובדים היו 
נפוצות במיוחד במפעלים גדולים. שם חל גידול במעורבותם של עובדים־מךהשורה, 
ושיעור השביתות הפראיות עלה מ־ 25% ב־ 1960 לממוצע של 60% בשנות התעסוקה 
המלאה ( 1965-1961 ). חידוש נוסף היה בהכוונת המאבק כנגד שליטתה של מפא"י, 
דהיינו, נגד מגזרי ההסתדרות והמדינה. אי השקט במגדר הציבורי פרץ בשל אי־שוויון 
בין המגזרים(שנבע מן היעילות היחסית של הקפאות השכר בשרותים הציבוריים), ובשל 
הבדלים תוך־מגזריים (עובדים אקדמאים ומנהלים התלוננו שמבנה השכר שטוח מדי), 
עובדים אקדמאים רכשו את המיומנות להשתמש ביתרונם היחסי בשוק העבודה, ואיימו 
להינתק מן ההסתדרות כדי לקרוא תיגר על מדיניות השכר הרשמית. גם הממשלה היתה 
פגיעה ללחץ כזה, משום שחששה מניכורם הפוליטי של עובדי המדינה וגם משום 
רגישותה לרצון הפקידות הגבוהה. 

התלונות הביךמגזריות והתוך־מגזריות הלכו והצטברו. בתחילת שנות השישים עמדה 
הממשלה מול זעמן של שתי קבוצות מתחרות בשירות המדינה; המסה הגדולה של 
פקידים ועובדי כפיים, והאליטה המנהלית והאקדמאית. הוקמה ועדה ציבורית לבדיקת 
הנושא, שכתוצאה ממנה נוצר מנגנון של "ועדות סיווג מחדש", שאישר העלאות שכר 
ניכרות לעובדים בלתי־מקצועיים. מאידך גיסא הובטח לאקדמאים החור רטרואקטיבי 
של היתרון היחסי הקודם שלהם. התוצאה היתה גידול מאסיבי בשכר, שנמשך בשנים 
1966-1965 והטיל מעמסה אדירה על התקציב. הפרשה חשפה בבירור את החולשה 
הטבועה בריכוזיות הקורפוראטיסטית הקיצונית, ואת היעדרה של שליטה הסתדרותית 
יעילה בחבריה, שבנו לעצמם בסיס עוצמה כלכלי ו/או אירגוני משלהם. 

התפתחויות פוליטיות מאיימות. חוקרי הפוליטיקה הישראלית מסכימים כדרך כלל 
שההצלחה הראשונית של מפא "י מבוססת על תמיכתם הלא צפויה של העולים מעדות 
המזרח כשל תלותם החומרית במנגנון מפא״י־הסתדרות. אך בשנות השישים הגיעו כבר 
מרבית העולים לרמת־ חיים סבירה, הצמיח ה הכלכלית פתחה בפניהם הזדמנויות לקידום 
עצמאי, החלה צומחת מנהיגות מקומית (במיוחד בשלטון המקומי) והפקידות הציבורית 
נעשתה פחות פרטיקולאריסטית. הנסיבות הללו— ולא רק התעסוקה המלאה היו הסיבות 
למרידה חברי השורה. הדבר הורגש כבר בבחירות להסתדרות ב־ 1965 , בהן מפא״י שמרה 
אך בקושי על הרוב המסורתי שלה, אפילו לאחר הקמת מערך אלקטורלי עם יריבתה 
משמאל, אין פלא, איפוא, שהשרים הכלכליים של מפא״י הרגישו חוסר אונים ולא יכלו 
עדיין למנוע את התפוצצות השכר שהזכרנו לעיל, מה גם שהתביעות הועלו כשנת 
בחירות. שני גורמים נוספים, שעד כה הקלו על ההגמוניה של מפא״י, היו הנהגה חזקה 
ואחדות פנימית, מצד אחד, וכן החולשה והפיצול הפנימי באופוזיציה ה"ימנית", מצד 
שני. שני גורמים אלו ככר היו חלשים בזמן הבחירות לכנסת ולהסתדרות ב־ 965 נ, בן 
גוריון וקבוצת צעירים שאפתניים עזבו את מפא״י והקימו את רפ״י. מנחם בגין ומפלגת 
חרות עזבו את המדבר הפוליטי, התאחדו עם המפלגה הליברלית של המעמר הבינוני 


עובדים, מדינה ומשבר: כלכלה מדינית בישראל 


!63 


ויצרו את גח״ל, שהפך יותר מאוחר לליכוד. שני כוחות נגדיים אלה פעלו כנגד המכנה 
הקיים של ייצוג הפועלים. כל אחד מפרד דרש את ביטול הפוליטיזציה של ההסתדרות, 
את העברת תפקידיה הלא־איגודיים למדינה ואת חקיקת תוק בוררות תוכה. הקודפוראטיזם 
הותקף למעשה גם מבית וגם מחוץ. 

באופן אירוני, למרות איומים אלה על מפא״י, חיזקו תוצאות הבחירות לכנסת את 
יכולתה של הממשלה להתמורר עם סדר־היום החרש שלה, כולל הצורך ברפורמה של 
הקורפוראטיזם. למדות ששתי המפלגות יחד כרסמו כחמישה אחוזים מעוצמתו של 
המערך בכנסת, הוא הרוויח מהצטרפותן של מפ״ס ול״ע לקואליציה. עם רוב איתן של 
73 ח״כיס, שכלל בתוכו גם את מתנגדיה ההיסטוריים של מפא״י, יכולים היו מנהלי 
המדיניות הכלכלית לנקוט צעדים בלתי־פופולריים ללא חשש. 

המיתון כשיטה לפתרון בעירת 

נסכם את טיעונינד: תעסוקה מלאה הבליטה וגם החריפה את הניוון של האסטרטגיות 
הממלכתיות בניהול הכלכלי, החברתי והפוליטי. בתנאים בהם עבודה מאורגנת היתה 
מסוגלת להגדיל את העלויות ולהתנגד לנסיונות העלאת הפריון, ושבהם אין בכוחה של 
המערכת להבטיח אספקת כוח עבודה משני זול, החולשה של הקפיטאליזם המסובסד 
על־ ידי המדינה נעשתה בולטת ביותר. הבעיה החמירה במיוחד שכן האמצעים הזמינים 
ה״קשים" כדי לעמוד בהתחייבויות חיצוניות (ייצוא והשקעות ישירות) לא הספיקו כדי 
לפצות על הירידה במקורות ה״רכים" של ההון הנכנס. יתר־על־כן, לא היתה צפויה 
עלייה שתמריץ את הצמיחה. המשכר המתפתח לא פגע במדינה באופן עקיף כלבד— בשל 
תפקידה המרכזי בקביעת המדיניות הכלכלית— אלא בניהול ענייניה־היא גם כן. במיוחד 
בא הדבר לידי ביטוי במחיר הגבוה ששילמה הממשלה בניסיונה להבטיח פופולריות 
פוליטית באמצעות העלאת המשכורות למרות פיחות בהכנסות מחו״ל. מעבר לכך, 
קברניטי המדינה נאלצו להתמודד עם הנזקים שנגרמו לעוצמת ההסתדרות ולשילובה 
הקורפוראטיסטי במדינה, כתוצאה מן ההיערכות הפוליטית החדשה. תיאור סטטיסטי 
של דילמות אלו, ומקבילותיהן עד לתחילת שנות השמונים, ניתן לראות בלוח 1 . 

הרעיון שביסוד מדיניות המיתון היה תגובה כפולה לבעיות שפורטו לעיל: מצד אחד, 
שימת קץ ל״תעסדקת היתר" כדי לערער את בסיס כוחם העצמאי של העובדים ולחזק 
את ההסתדרות והמעסיקים, ומצד שני, גרימת זעזוע למגזר העיסקי כדי להרחיק מפעלים 
ומעסיקים מיותרים ובלתי תחרותיים. פרשנות זו ניתנת להוכחה מכמה בחינות. ראשית, 
גרימת אבטלה היתה הפתרון המעשי היחיד למשבר, שבן תגובות חלופיות לא היו 
מצליחות לשבור את המיליטאנטיות הפועלית (ר׳ 1972 , 1 > 31 ע\ח 66 ח 0 ). דוגמה טובה 
לדילמה של מעצבי המדיניות ניתן למצוא ב־ 1966 , אז נכשל ניסיון לקזז הטבות שניתנו 
לעובדי מדינה לפני הבחירות באמצעות מניעת העלאות שכר דומות במגזר העיסקי 
והעלאת המסים העקיפים. התוצאה היתה גל של שביתות, צמיתה מחדש של ועדי פעולה 
בין־מפעלייס והתנגדות אפקטיבית לדרישת הממשלה שלא לכלול את המסים החדשים 
לצורך חישוב מדד יוקר המחייה, אי־אפשר היה להגיע להסכם קונסנזואלי רחב כי סמכות 
ההסתדרות דעכה והלכה, השפעת מפא״י נשחקה, ובשל המתח התחרותי בין קבוצות 
עובדים שונות. מומחים רבים המליצו על פיחות, אלא שכל עוד לא הושג שקט תעשייתי 
באמצעות אבטלה לא היתה בו תועלת. הפיחות היה גורם לעליית מחירי הייבוא, שהיו 


164 מיכאל שלו 

לוח 1 

תמורות באינדיקטורים כלכליים נבחרים, 1982 ־ 1960 

(ממוצעים שנתיים) 


1980- 

*982 

1977- 

1979 

1972 - 

1976 

״ 1968 

1971 

1967 

1966 

1962 - 

1965 

־ 1960 

1961 


5,0 

3.5 

3.0 

4.5 

10,4 

7.4 

3.5 

4.1 

1 

50 

70 

65 

69 

45 

55 

63 

34 

2 

1 17 

123 

104 

109 

125 

126 

1 12 

101 

3 

123 

55 

29 

6 

2 

8 

7 

4 

4 

4,28 

3.05 

2.85 

1.00 

.54 

.45 

.49 

,39 

5 

2.84 

2.36 

1.79 

.58 

.52 

.29 

.33 

.32 

6 


הערה: הנתונים נלקחו מהשנתון הסטטיסטי לישראל ומהדו״ח השנתי של כנק ישראל(לשנים השונות), 
להוציא נתוני השביתות, שמקורם כדו״חות של הממונה הראשי על יחסי עבודה (משרד העבודה) 
והמכון למחקר חברתי־כלכלי של ההסתדרות. 

מקראה: 1 . שיעור האבטלה (%). 2 , שביתות בלתי־מאושרות (%). 3 . עלות עבודה ריאלית ליחידת 
תוצר ( 1960 = 100 ). 4 . שינוי שנתי במחירים <%). 5 . גירעון מסחרי (מיליארדי $). 6 . העברות 
חד־צדדיות מחו״ל (מיליארדי $). 

גורמים אוטומטית לעליות שכר באמצעות הצמדה ו/או באמצעות מיקוח ושביתות 
פראיות. 

שנית, המדינה רצתה במפורש בפתרון של "מחוור עסקים פוליטי". הדוברים הרשמיים 
הצהירו בפומבי שמיליטאנטיות העובדים הינה אחד הגורמים, ואפילו העיקרי בהם, 
לקשייה הבלכליים של ישראל, רשהתרופה היעילה כיותר כנגדם היא אבטלה. הירידה 
כקצב העלייה לארץ והקטנת זרימת ההון מבחוץ גרמו לבך שהמיתון היה ממילא 
כלתי־נמנע. השאלה העומדת בפנינו היא כיצד הגיבה המדינה למגמות אלו, ובהקשר 
וה העובדות הן חד־משמעיות. ביולי 1966 , שעה שהיו רשומים 40,000 דורשי עבודה, 
דווח מפי שר האוצר כי תכניתו הכלכלית דורשת כמות של 95,000 מובטלים. יתר על־כן, 
השלטונות דחו בשנה את אימוץ המדיניות האנטי־מחזורית, שהיתה מכוונת להפחתת 
האבטלה שהגיעה באותו רבעון לשיא של 12.5% . 

ולבסוף, המיתון נועד במידה מסוימת גם לרסן את המעבידים ולא רק את העובדים. 
האבטלה היתה אמורה לשרת את האינטרסים של המעסיקים באמצעות ייצוב השכר, 
הגרלת כוח העבודה הזמין וחידוש סמכות ההנהלות. אך בו בזמן צומצמו בכוונה תחילה 
מפעלי בנייה ותעשיות נילוות, והביקוש הפנימי הכללי צומצם אף הוא. רבים המליצו 
לחשוף את התעשייה לתחרות בינלאומית וטענו, שאסור עוד להעמיד סובסידיות לרשותם 
של שלומיאלים. 


עובדים, מדינה ומשבר: כלכלה מדינית בישראל 


165 


עיצובה־מחדש של הכלכלה המדינית לאחר המשבר 

יישום אסטרטגיית השלטון לשימוש במשבר כדי לעצב מחדש את גורמי המפתח של 
הכלכלה המדינית שופך אור על חולשותיו ועל מגבלותיו של המיתון ככלי מדיניות. 
אתת התוצאות הבולטות היתה חוסר הצלחתה של המדינה בניצול ההאטה המקומית 
להפעלת לחץ על התעשיינים, כדי שאלה יגדילו את הייצוא מרצונם. ההפך הוא הנכון: 
רק תמריצים חיוביים, ולא שליליים, השיגו את התוצאות הרצויות. כנראה בשל כך, לא 
ננקטו צעדים מעשיים לקראת ליברליוציה של המסחר בתקופת המיתון. יתר על כך, 
המדיניות כלפי המגזר העיסקי רוככה בשלב מוקדם יחסית, לקראת סוף 1966 . וגם כך 
לא היו שום סימנים לשיפור במצב ההשקעות והשכר עד אחרי מלחמת ששת הימים. 
יש להטיל ספק אם ניתן לייחס זאת לאיחור בהשפעתו של המיתון. למעשה, היה צורך 
בפיחות (בנובמבר 1967 ), כדי להגדיל את כדאיות הייצוא ולהביא לתוצאות הרצויות. 
נוסף לכך, אימצה הממשלה מגוון של תמריצים חדשים ומוגדלים לעידוד ההשקעה 
הפרטית באופן כללי. עלינו לציין גם כי בלי העלייה הגדולה בהיקף התעשיות הצבאיות 
שיזמה המדינה לאחר 1967 , ההשקעות הזרות והייצוא לא היו עולים בקצב בה מהיר. 

ריסון השוק השפיע ביעילות רבה יותר על ציבור העובדים. בדו״ח השנתי שלו לשנת 
1966 מסיק בנק ישראל כי המיתון "ללא ספק גרם לעובדים להתאים את עצמם לדרישות 
המעסיקים ולהפחית את דרישותיהם־הם". הדבר משקף חלקית את יכולתם הפחותה של 
הפועלים להתנגד, בעימות ישיר עם מעסיקיהם, להורדת שבר, לפיטורים ולהתדרדרות 
תנאי העבודה. כענף הבנייה פסקו לחלוטין עליות השבר ולפעמים הוא אף ירד. נוסף 
על כך נדרש מאמץ מוגבר של הפועלים כגלל העלאת מכסות הייצור, הקטנת ימי 
ההיעדרות המותרים, צימצום אפשרויות הרוטאציה בעבודה, וכפיית שיתוף פעולה 
באמצעות צעדי ייעול. נתונים על מספר סכסוכי העבודה, המקבילים לנתוני עלות העבודה, 
מצביעים על תפנית חדה החל מתחילת 1967 . אז ירד מספר השביתות והשובתים באופן 
משמעותי, והגיע מתחת לרמה של שנות השישים המוקדמות, בה בשעה השתנו הסיבות 
לסכסוכים כאופן רדיקאלי, כשעיקר המאמצים הופנו לשמירה על הקיים. היתה גם ירידה 
דרמאטית במספר השכיחות הפראיות. 

המגמות שפורטו לעיל משקפות את השפעתו הישירה של המיתון על הפחתת כוחם 
של הפועלים יחסית למעבידים, למיתון היו גם השפעות עקיפות שנבעו מהגדלת יכולת 
ההסתדרות ביישום מדיניות מרסנת. אך תפקידה הקורפוראטיסטי המורחב של ההסתדרות 
לא הצטמצם במתן הסכמתה להורדות שכר כרצון האוצר והתאחדות התעשיינים הבטוחה 
בעצמה. ההסתדרות שימשה גם כבולם־זעזועים עכור הממשלה בהגנה עליה מפני זעם 
הפועלים, באמצעות: (א) תמיכה פומבית כמדיניות הכלכלית הרשמית. (ב) שכנוע חברי 
שורה שההסתדרות מגינה על האינטרסים שלהם. (ג) מניעת פעולות מחאה. ההסתדרות 
גם ניצלה את המיתון לטובתה היא: יו״ר חברת העובדים אמר כגלוי שברצונו להגדיל 
את רווחי המפעלים ההסתדרותיים באמצעות ריסון העובדים. יתרון אסטרטגי אחד של 
המיתון היה באפשרות המחודשת לשלוט כמשא ומתן הקולקטיבי וכשביתות. בכמה 
מקרים הבהירה ההסתדרות שמעתה לא תסבול עוד כל סטייה מן המדיניות הרשמית 
על־ידי קבוצות חברים חזקות. נראה לנו שהמיתון, נוסף להיותו אמצעי להשגת התוצאות 


166 


מיכאל שלו 


הרצויות במשטר קורפוראטיסטי, גם יצר מחדש את התנאים הנחוצים להשתתפותה של 
ההסתדרות בתיווך הקורפוראטיסטי בין עבודה למריבה. 

לקראת מחזור עסקים פוליטי חדש? 

בלתי אפשרי לעמוד כאן על כל פרטי ההתפתחויות מימי המיתון של שנות השישים ועד 
ימינו אנו. נוכל רק להזכיר כמה שינויים משמעותיים בפרמטרים שעליהם אנו מבססים 
את הניתוח שלנו. ציון הדרך הראשון הוא מלחמת ששת־הימים. הכוחות הפוליטיים 
שהולידה המלחמה (פטריוטיזם, הכפפת נושאי פנים לנושאים גיאופוליטיים וכיו״ב) 
שימשו להשלמת מורשת המיתון, בכך שחיזקו את יכולתה הקורפוראטיסטית של 
ההסתדרות, תאח אף על פי שהמלחמה הביאה בעקבותיה להבראת המשק ולחזרה 
לתעסוקה מלאה. השווקים, אוצרות הטכע וכוח העבודה שסיפקה ההרחבה הטריטוריאלית, 
הצטרפו לצרכים הצבאיים המוגדלים ולורימת הון מבחוץ, ביצירתם מחדש של תנאים 
נחוצים לצמיחה מהירה. במגזר התעשייתי. הן המעסיקים והן ההסתדרות הצליחו לחדש 
את שליטתם על הוועדים המפעליים. בצד השפע, שהיה נחלתם של עובדי שוק העבודה 
הראשוני וחידושו של כוח העבודה המשני, תנאים אלו איפשרו ליישם מחדש מדיניות 
של ריסון עוברים. 

מבחינות אחרות נחלשה ישימותם של יחסי העבודה הקורפוראטיסטיים לאחר תקופת 
המיתון. ההסתדרות והממשלה גם יחד לא הצליחו להשליט אח מרותן על הפועלים 
המועסקים במונופולים הממשלתיים הרגישים מבחינה פוליטית. היו גם התפרצויות 
כרוניות של סכסוכי עבודה בקרב עובדי המדינה, בעיקר של עובדים אקדמאים. ההגמוניה 
של מפלגת העבודה נחלשה כהדרגה, לא רק בקרב ציבור הבוחרים אלא אף כמעש 
הפוליטי, כולל בעמדת התיווך של המפלגה ביחסי הסתדרות־ממשלה. החל משנות 
השישים המאוחרות נעשה יחס זה יותר ויותר עויץ והמיקוח הקורפוראטיסטי החל לקבל 
אופי פורמאליסטי ומכנה משולש (הסתדרות־ממשלה-מעסיקים). אף־על*פי־כן לא עלו 
רמת האבטלה ועלות יתידת העבודה אפילו בשנים הראשונות שלאחר משבר הנפט 
ומלחמת יום הכיפורים. 

ראוי לציין, שהאבטלה נשארה פחות או יותר ברמתה הטרום־משברית במשך כל 
שנות השבעים, למרות הגידול המאסיבי באינפלציה ובחוב החיצוני. עובדה זו משקפת 
את את רצונה הנחרץ של המדינה להימנע מוויתור על מדיניות של תעסוקה מלאה, לא 
רק מסיבות ציוניות מסורתיות אלא גם בעטיים של סיכונים פוליטיים. מלחמת יום־ 
הכיפורים וכמה שערוריות מפלגתיות גרמו לאכזבה רבתי של הציבור מן ה״מערך". 
הממשלה חששה במיוחד מאבטלה בקרב עדות המזרח, שנשארו עדיין הפגיעות ביותר 
מבחינה כלכלית במגזר היהודי, ואשר פנו נגד הממסד הפוליטי בכנסת וברחוב. על כן, 
למרות הקיפאון הכלכלי נשמר הביקוש לכוח עבודה במידה רבה על־ידי הצבא והשירות 
הציבורי שקלטו תוספת נכבדה של כוח עבודה. המעמסה התקציבית של המשך התעסוקה 
המלאה הוטלה על הסיוע האמריקני המוגדל, על הלוואות ארוכות־טווח מחו״ל ועל 
מימון גרעוני אינפלציוני של התקציב. 

כמחצית השנייה של שנות השבעים היתה התפוצצות שכר ומחירים בחוב הפנימי 
והחיצוני, ובסוף העשור הונהגה מדיניות דיפלציונית מתונה (שהעלתה את האבטלה 
מ־ 3.5% ל־ 5% ) לעידוד הייצוא ולצימצום הייבוא, ההוצאות והמשכורות. תקופת הצנע 


עובדים, מדינה ומשבר: כלכלה מדינית בישראל 


167 


היתה קצרה. הצריכה הפרטית והציבורית הוסיפו לגדול אחרי 1980 והיו לכך השלכות 
חמורות על יציבות המחירים ועל הגרעון המסחרי. למרות זאת, לא הגיעו תקציב המדינה 
ומאזן התשלומים לנקודת התמוטטות עד שנת 1983 . הגיאות בצריכה ובשוק ההון 
(בעידוד ממשלתי) הגדילה בעקיפין את הכנסות המדינה, חובות חיצוניים מומנו באמצעות 
הלוואות, סיוע אמריקני והכנסות מעליית הייצוא הבטח וני. 

בחזית השכר של שנות השבעים ותחילת שנות השמונים הצליחה ההסתדרות לרסן 
זמנית את העלייה בעלות העבודה (יותר בתעשייה מאשר במגזר הציבורי). לכאורה, 
מפתיע הדבר, שההסתדרות וממשלות הליכוד ה"ימניות" קיימו שיתוף פעולה 
קירפוראסיסטי. ניתן להבין זאת לאור העובדה שבלעדי תפקידה הדומינאנטי במיקוח 
על השכר, היחה ההסתדרות מאבדת את מהות קיומה. הימנעות מהסכמה למדיניות ריסון 
היתה מסכנת את ההסתדרות, מפני שהממשלה היתה מוצאת דרך לעקוף אותה ולהתדיין 
ישירות עם בסיסי כוח עצמאיים בתעשייה ובשירותים. בסופו של דבר, נאלצה ההסתדרות 
לשתף פעולה עם הממשלה מגד המגזרים הפחות נאמנים לה מבין חבריה, מפני שרובם 
היו מועסקים בשירות המדינה. יהיה העתיד אשר יהיה, ניסיון העשור האחרון הינו שיעור 
מאלף ביכולתן של ממשלות בישראל לנצל משאבים שונים ולנקוט בחלופות אסטרטגיות 
מגוונות, כדי למנוע שיבה למחזור עסקים פוליטי חדש, אפילו בתנאים שבהם ריסון 
קורפוראטיסטי של העוברים אינו חזק דיו להתמודד עם סיכונים של ערעור המשק. 

סיכום 

מדינות מספר —שבדיה, נורבגיה ואוסטריה— שבהן לתנועת העבודה יש די כוח אירגוני 
ופוליטי כדי לשלוט הן על התנהגות העובדים והן על ניהול המדינה, הגיעו 
ל־זזס בין ריסון הפועלים לבין מדיניות ציבורית רצויה להס (כולל תעסוקה 

מלאה). אך אין להסיק מכאן, שניתן ליצור מערכת משתנים על־פי חכמות התנועות הללו 
ויחסיהן למדינה, ולגבש על־פיהם נוסחה, שתאפשר חיזוי לגבי מדינות אחרות (בנוסח 
"ככל שהאיגודים יותר קורפוראטיסטלים ויותר קשורים לממשלה סוציאל־דמוקרטית, כך 
יקטנו האבטלה והאינפלציה"). מחקר זה על ישראל מדגיש את העובדה שגם התנאים 
וההשלכות של תעסוקה מלאה (או אבטלה) הם ייחודיים מבחינה היסטורית ולאומית. 
כמסגרת הישראלית של שנות החמישים, המעבר לתעסוקה מלאה נעשה חיוני משיקולים 
של רניית־מדינה ופוליטיקה פנימית, ונעשה אפשרי כזכות צירוף ייחודי של גורמים 
חיצוניים אשר עודדו צמיחה כלכלית. 

מהניתוח שלנו עולה לקח נוסף, שהוא בעל משמעות רחבה מקודמו, דהיינו, שקיימים 
מנגנונים רבים ומגוונים ל״ויסות" העובדים. הראינו שהמדינה השתמשה במגוון כלי 
מדיניות, שמנעו את הצורך בנקיטת צעדים דיפלציוניים כתרופה להשלכות התעסוקה 
המלאה על יחסי העבודה. כלים אלו כללו התערבות ממשלתית במבנה הריבודי, חלוקת 
משאבים, פילוח שוק העבודה וקיום יחסים קורפוראטיסטיים עם ההסתדרות. יתר־על־כן 
ברגע שהיחסים הקורפוראטיסטיים נעשו כרוכים בכפיפות ההסתדרות למפלגה השלטת 
ולמחויבות ההסתדרות לבניין האומה <ולא רק לייצוג הפועלים), אד קיבל הקשר שבין 
האיגודים למדינה משמעויות שמעבר לגבולות המיקוח הקונוונציונלי על "אמנה חברתית". 

הלקח השלישי של מאמר זה הינו חשיפת השבריריות הפוטנציאלית של כל מנגנוני 
הוויסות. הניסיון הישראלי של תחילת שנות השישי□ מראה שקורפוראטיום ובלמים 


168 


מיכאל שלו 


אחרים כנגד השלכות התעסוקה המלאה שניבא קלציקי, הינם פגיעים לדיבמיקוח פנימיות 
סותרות ולאיומים חיצוניים, השאיפה למדינת רווחה המקיימת תעסוקה מלאה חתרה 
תחת יעילות פילוחו של שוק העבודה, ופגעה גם בשליטה הפוליטית ביחסי העבודה. 
כה בשעה, היחלשות הבסיס החיצוני לסובסידיות ממשלתיות וצמיחה מהירה הבליטו 
את הצורך בשיקולי יעילות כלכלית והגבלות תקציביות. משתי בחינות חשובות מחוור 
העסקים הפוליטי שנוצר לא היה רק שלב חדש בוויסות העבודה, שלב בו ריסון השוק 
בא במקום קונסנזוס. הבחינה הראשונה היא, שהאבטלה היונה מכוונת (ושימשה בפועל) 
לחיזוק הקורפוראטיזם ולהחייאת המנגנונים האחרים, ששימשו בעבר לריסון הפוטנציאל 
מערער־היציבדת של התעסוקה המלאה. הבחינה השנייה היא, שלמיתון ככלי מדיניות 
היו יערים רחבים יותר מאשר כפייה מחודשת של ריסון העובדים. שלמותה המוסדית 
של ההסתדרות, כוחה כמתווכת פוליטית, עוצמתה האלקטוראלית של מפלגת השלטון, 
יציבות תקציב המדינה, וחיוניותם של יעדים לאומיים־טריטוריאליים היו כולם כסכנת 
עירעור. 

טענו כאן בזכות הכרחיותו של שינוי ב״אופני הוויסות״( 1982 וטבעם 

הרב־מימדי; החובה למקם מושגים מופשטים כגון קורפוראטיזם ותעסוקה מלאה בהקשר 
ספיציפי; והקשר האינהתטי בין התנאים המוקדמים הכלכליים והפוליטיים לבין המניעים 
המעצבים את התנהגות המדינה. אם נכונים טיעונים אלה, הרי שבמחקר העתידי לגבי 
ה״איך" וה״מדוע", חשיבותו של המפגש בין אירגוני העובדים לבין המדינה לקידום 
ביצועים כלכליים, תצריך הסתמכות מתודולוגית הדוקה יותר על ניתוח מקרים היסטוריים, 
וגישה תיאורטית כלכלית־מדינית רחבה. 

הערות 

המחבר מודה לקרן פורר בישראל, קרן ברטסלמן (גרמניה), והמכון לחקר העבודה (כיום מכון גולדה 
מאיר) על תמיכתם הכספית. חודה נתונה למרק פוטש עבור תרגום המאמר לעברית, ולאורי דם עבור 
תרגום פרק המבוא. 

1 . בהתפתחות מבורכת, ככל הוראה בתגובה מאוחרת למגמות בינלאומיות בדיסציפלינה, החלו מדעני־מרינד 

כישראל בשנות השמוכיס לעמוד על תפקיר המרמה בכלכלה, ד׳ למשל, ;צ .ו 0 , 982 ! < 1 מ 115110 וו 311 
3 . 01 ;( 1985 ) 1989 ; 987 ! עם דאת הם נמנעו מלאמץ כלכלה מדינית כפרדיגמה 

תיאורטית. הכלכלנים בישראל. לעומת זאת. מתייחסים לגורמים פוליטיים בהפרעות לא־רציונאליות 
למדיניות כלכלית נאותה, והם נמנעים מחקר הפוליטיקה של קביעת המדעיות הכלכלית. ליוצאים מכלל 
זה ר' למשל 3111 ־ 01 ח־ ח 975 ! ו~ 1983 , לא פחות מצער הוא שלימודי יחסי עבודה התפתחו כתחום 
אוטונומי, כביכול, תחת השפעת הגישה היישומית וההתעמקות היתרה בפרטים מוסריים. לפי המסורת 
האגגלויאמריקבית. 

2 . איפיון זה הולם בעיקר עבודות שנכתבו לפני 1973 . ר׳ במיוחד 11,1967 ) 13 * ח; £131 ; 1 >ח 3 ׳ 9112 \ס׳ 101 * 

1978 ^ $$31 ; 1972 לניתוחם של מחברים אלה את החכרה הישראלית נימה פסימיסטית 

מעט יותר, אן אין הם מציעים רביזיה של פרשנותם הקודמת. ר׳ במיוחד 1985 , 51341 ח £15£ ; 317 * 01 ־ 01 ^ 

1989 ,:) 1,15531 1 ) 30 . 

3 . בנוסף למקורות שהוזכרו כבר, עם התורמים העיקריים לסוציולוגיה הביקורתית של שבות השבעים נמנו 

ד, ברנשטיין( 1976 ,ת 51€1 חז 80 ), א. ארליך ( 1978 ע. פרג״רן( 1980 ,מטסןז&י!), ה. רוזנפלד 

יש. כרמי ( 1976 , 1111 ־ €31 £ <€!© 1 ת 050 >)), ט. סמורוה ( 1978 , 3 ו 1001 מי!). תפקיד חשוב בהתפתחות 
הסוציולוגיה הביקורתית מילא כתב ־ה ע ח מחברות למחקר ולביקורת, שפורסם כץ 1978 ל־ 1984 ביוזמת 
קבוצת חוקרים מאוניברסיטת חיפה. 



עוברים, מדעה ומשכר: כלכלה מדעית בישראל 


169 


4 , לביקורת על אופן הטיפול של סוציולוגים ישראליים ר׳ 11641.1987 ־ £111 , עם מחקרים המעמידים את 
,£413(0 3 הסכסוך במים ניתוחם נמנים 1983 *§ 1 זו 1 ־ו 116 ווח £1 !; 1986 , 1 [ 111£3 ־ 01 ?; ! 1981 , 1 ) 616 ? 1 >ח 
5 , ר״ במיוחד 1978 < 1 > €1 )ח 056 ?; 1987 . 0 ו 516 ק£־ 1 ו 0 *ו 6 ? 1 ) 30 ע 0 ח 0 ץ 1 מ £6 ; 1980 * 50100113 > עבודות 
אלה הושפעו מעבודות של פלסטינים או נעשו במקביל אליהן, כגון 1976 ,;יו^ז!). 1 ־ 1979 + ^ 1 שז 7,11 ; או 

.?051!(± של חוקרים לא ישראליים, כגוץ 1980 י 

6 . מאמר זה מתייחס ל״מרינה" כאל ישות הומוגנית כלתי אישית. באורח עקדתי, מוסדות המדינה כוללים 
לא רק את זרועותיה הפוליטיות והמנהליות אלא גם את הזרוע המשפטית, הצבאית זכו/ תיחום גבולית 
המרינה בישראל קשה במיוחד, ר* 1979 , ^ 051 ^ 1 ־ 51131 . במסגרת מאמר זה הסוכנים המרכזיים הם השרים 
הכלכליים ויועציהם הבכירים, דמויות מפתח בבנק ישראל ובוועדות הכנסת הרלוונטיות, 

£07 י דוגמאות לכיווני חשיבה אלה בסוציולוגיה הפוליטית כוללים את 1970 .ץ 1 > 63 ?; ויךו 

1980 .* 56316 , פירוש דומה של כלכלן ניתן למצוא אצל \\\ 10 ת 3 ז 73 10 /£ <בהכנה), ר׳ גם סקירת 

.541316*. 19833 £ 19836 ספרות אצל 

8 , תיעוד מפורט ומראי מקום למקורות נמצאים בגירסה רחבה יוחד של המאמר, שהתפרסם במחברות למחקר 

,1984 ,9 , ולביקורת 

9 , בהקשר של פעילות איגודי□ מקצועיים. נתפס הקורפוראטידם תוך התאמה ( 1974 ,־ 0111461 ו! 50 ) כדלהלן: 
א. קיומו של אירגון פועלים מרכזי* כנציגו המוסמך של כל מעמר הפועלים אד רובו כלפי פנים וכלפי 
חמן, כ. חיוה האחריות כאשר לניסוח וליישום מדיניות ציבורית הנוגעת לשכר וליחסי עבודה — של אירגון 
זה. קורפוראטיזם נקשר בדרך כלל עם אידיאולוגיה של שותפות בין הפועלים להנהלה ולפרקטיקה עקבית 
של ריסון עצמי על־ ירי האיגודים. כרם, תוצאות אלו אינן טבועות כתוך הקורפוראטיזם כפי שהוגדר כאץ. 

אך מציאותן עשויה לנבוע ממקורות שוני□ !כמו כמקרה הישראלי). 

10 . המגמה של אישור שביתות בולטת יותר כמונחים של "שוכחים" מאשר של שביתות, בעוד שבמחצית 
הראשונה של שנות השישים רק 20% , לבל היותר, של הסה* כ השנתי היו -מעורבים בפעולות מאושרות, 

הרי שב־ 970 ו ־ 1968 יחס דה עלה ל־ 770 ויותר. 

מקריות 

יציב. גד, 1979 . הבסיס המעמדי של השתייכות מפלגתית, ירושלים; האוניברסיטה העברית, המחלקה 

לסוציולוגיה, 

/\121 . 1 ? 0 זצ/ 1/1 צ ? 801111 . 1989 ,ח 3 ד x1 6(1.. €113163111, . 4701156 €113111301 :(.א 

צ$? 1 /?? €11 ?}/£ ? 0/111171 013 ? €0/11 ?? 871 1 >ח 4 . €%ח¥\ , 977 [ . 7 , 811550130 81 .¥ .הו 4546 ז\/ 
03110031 ־ 10161 . 1 ק 1 ־ 0561 ח 3 וח 1 ) 41115416 סקס 11 .?? 1 /? 1 ??ק^ 1 11 ? 70 צ/ * 1111 ;צח 0/140110 <\?( 1 /ס 
!910061317 ?110(1 30(1 8301( 01 131 ־׳ 060601861 . 361 ־ 

8601111031 ? ־ 301106 ? - )ס * ¥6317 4116 3011 ׳( 1604 ? 01 3 ח ¥63 766 "' . 1975 ,¥ .ו 314 ז 0 ?־ת 
811510055 €^016? 400-403 :{ 2 ) 28 \צ 10 *{א ״ . 

?611 1 {/? 01 צ) 1 /? 7 " ¥35 \ ז 6 * 6 א 11131 0317001 ־] 711 6 * 311 * €00561 7416 " ־ 1983 ,¥ . 3111 * 01 ? ״ 

()110^1!??1 10 ־ 29:3 . ע , 

8 6 8111141/1% - חס / 11 ) 81 /ס 655 : > 0 ז 8 ? 11/1111 צ? 1 סז? 1 ) 111 ) 5 ח 110 > 11 ) 0 ז 0/11 € , 1976 .( 1 . 51610 ח ז : 
111? 810?!( 80 131100 ־ 15561 ( 1 ! 3 ־ 00101 ( 4 1 ) 18116 ! 116 ?ח ( 1 . 1971-1972 0€ 4 /צ! ]ס צ/? 111 ח . 
1/ ־* 83336 זס ץ 514 ת 6 * 1 ה 

81001(. ?. 1987 .^/צ 1011 /)צ 80511/140 1 ) 0/1 צ?) 8018 1/1 צ<( 0 צצ£ :ץז?)? 111 ? 11 ) 51 ־ 
655 ז? ץ 511 ־ 61 * €01 16 קוזו 76 : 13 ו!ק 161 ) 113 ו]? , 

€3 ס! 510 ו 131 ו 3110 א 15416 ־ 111431 זס 66 ה £6 ח 6 וה? 7116 " , 1989 , 1 ־ 1 , 6111 ) 0560 ? £ . 8 .והזח 

1531:5-49 \\ 1 ? 1 ? $0 0/14 ?/ 14114 ) , 105 ) 8011 / 0 !סחזסס! 01 חס 011 חז? 1 ח 1 " 361 ז , 

€110 . יי 3101 ז 41651 6 § 3 ^ סס 1 ח 0 16 ) 3 ־ 71 חס! 5 □ 41110 ) €00 1116 " , 1985 ,€ . 00611 ־ 
7, ?10(11>6 סח 800/10 1 ) 0/1 10/1 ) 1/1/10 /ס צ? 801 01 ? 111 .(. 15 ) 7 ) ז 1316 ^ 1 .€ 1 ) 311 §ז ? 
8(0^/10(10/1. \¥351110£!00, !>.€.: 1116 8(00^10^5 1051111116. 

?■4113 ) !- 5:81 , 1/1 צ 1 // 110 ) 1 ." 3501501 ? זס ) 0 ^ 030 : 301 ) 5 ] 10 1513 ־ €1 7416 " . 1978 €/ . 11041 ־ , 


170 


מ׳־באל שלו 


£614106, . 1987. ח 0 ) 6 § 061 €060 ח 1 \ י ^;^ 11 ג> 01 500131 3 >ת 3 ז ¥3 \ , €0071101 : 301 ־ 151 ״ 

30(1 613(110 $63\^ (£(15.), 886 5061010%$ 64300111130 : 100 ) €00 . 86366 1 ) 1/1 ) ז 1¥$ /ס . 
£150 0513(6, 5.101101500 א 1 ) 30 07064 10 ) 0 ! : 1011 ) €00 \{ 506161 15/368 . 1967 .א , 
£15£0513(1€ 5. ח 1 ע £$$3 14/1 :ע 506161 15/368 /ס 0/1 \ 131 חז 0 ] 3/15 /£ 7710 . 1985 .א 
8116/^/6(3(10/1. £0111(10(: \^0$1\40\^ ?(085. 

£31.360111 7 ס ץ 1 תז^ 0 ^) 11080 ^ ; 301 ־ 131 וז 1 8 ) 0 ) 1 ) 0 /¥ 1 ) 310511013 ?" . 1980 .£ , 1 ז 011 ןז ". 
#8 3/71581. 7:107143 ־ . 

0331600, /€€. 1971. #602102/116 8/011116(1^8^ 81 15/361. ז 3££0 ז? :^ז ¥0 ^י 0 א . 

0 (00(1 \¥31(15£ ) 411 ! 108 ־ 0631 : 100 ) €00 . 1/251/11/116211 ?() 011 * 1 3 115 ח 0 ) #66€55 , 1972 . 0.8 י 
055 )? ¥ א 80 :¥א ,ץ 1630 ^ . 15/361 81 1 ז/ 15 ו 3 ז 0 קז €0 18 ק 5 . 1991 . 0 י יןז 60 ס 1 ־נס . 

!43(13(, $. 1990. 8114//1/1£ 1116 80111111(1? 16$ 86(^66/1 8118116 (1/111 #/1\>0(€ 1/1 861(1(1011$ 
86(^66/1 51316 11*1(1 1/1(11151 ? ז 1£0 ס 1 ז 3 ק£< 7 ,מ 13110 ז 188£ < 1 31 ) 0010 ( 7 1 ) 066860 ^ €0 .ע 
07 ?01111031 8010(1(10, !1£611831001 ) 40 07 ץ $11 ־ 01 זייי 1 ת]£ ¥\£ז . 

!403<10 )0 1011/7131 , ." 0111105 ? ¥3£0 \ 31 ח 3110 א 1 ) 30 05 010 ( 1 40 > 3 < 4 " , 1970 .¥\.£ ,׳ / 
8011(165, 32:407-439. 

140(0\¥112, !>. 3 16 ) 11/1 8316311/16 :ץ 8081 15/368 1116 /ס 0/1£1715 , 1978 .) €15831 6£ 4 >ת ? 

186 \13/1(1316. €61£3£0055 )? €6103£0 07 ץ. $11 ) 0 ז \ 11 ז £1 .־ . 

140 ץ 8018 1 ) 6/811/86/16 ^ 0 186 : 13 קס) 11 1/1 16011816 . 1989 .) €15531 . 61 1 > 311 .ס י ? 1 !\\ 0 ח 
0/ 156368 1085 ? ¥א 8€ :)!ז ¥0 ^£א . 

411 1 1/1 4/385 886 , 1976 . 8 , 15 ^־ x6(261. 055 ז? *\ 40 \ 0 > 1 /([ 610016 :) 1 ז ¥0 ^\ 0 א , 

£31004(1, 6€ 1943, "?01111031 80111 ד 1 ח 0 חזץ 10 קוד £1 1111 ? 07 £015 ק 5 \צ x611( 01/3/(6 ז !)\ 
14:322-33(. 

£ 1 0 08/16/1510/15 ! 1 ) 1 ? 80 ?? 86 - 50610 1116 :׳(? 80 ?? 16 1 ) 0/1 210/115/71 . 1983 , 8 ,£ת 11 ־ 01 תו 1 ת / 
2(071151 8018165. 07 ^ 51 ) 0 ^ 01 ( 1 , 1165 ) 11 ! 8 03110031 ) 1010 07 31111116 (! 1 ;ץ £16 ) 1 ־ 01 ס 
€311701113 ! ־ . 

£05 ח 10 ו 3 א ¥051010 ^ 166 ח! 01111€8 ? 1 ) 30 ) 0 * 0 ? , 05 ) 81111 ". 980 ] . 86310¥ 6€ £ י 1 קז , 
!9001:301-334 \(/ 0 1116 31 ) 506 1 ) 6 /3/1 ^ 80 80811631 ." 1976 ־ . 

€10(161031, 0, £. 1982. "760 613324-336 :( 2 ) 44 , 8018165 /ס 131 /// 101 . ," 13011 ־ 1 ? 38 01 > 1 ז , 

£1151101(, € 1980. 4?(185 1/1 186 16^138 51316: 1563615 €0/11?01 0/3 53110/131 511/10?8}\ 
/\05!110 07 ץ 511 ז 0 ע 11 ז 71 :ח x38 ?(055. 

61£<](110§, [ , . €0 1 ) 3/1 80/1 1120 * $3 / 0 11631 ) 801 156368 81 31 ק 13 \ . 1972 .ץ X6/?10163( 1/1 
3 £55 )? ץ 1 ! 8 ־!£/י 11 זס 1££ ) 1 ) 116 ז €3 : 1££ ) 1 ז 16 ז 031 .ץ) 50616 ^ 6 א . 

?3£1(7 ) , 00 ^ 43 ! 15/368 81 '( 8086 £60/10/1116 1 ) 3/1 €83/1£6 111/31 ) 11 ? 51 . 1971 . 14 י . 
¥31£ 1]055 )? /( 511 ז 0 ע 1 ס . 

?0(111£36, }. 1986. "^(36 €3601 6/33110/131 ) 1/1 "( 1 ) 810 ץי 131 נ 1 רת 011 ־ €1 \ 1 :^ ¥1 י\/ 01 1 תו ־ 
}03/1131 5 ל 3 ־ 351 :( 3 ) 10 , #6563/68 #€£10/181 3/111 11/83/1 /ס . 

!<08011701(1, 7100() וו 1 /( 11 ־ 611001 101131 ) 3 א 36 )\/ 160 07 811031100 €1388 60 ז" . 1978 ,־ 
181 . 407 ־ 374 :( 3 ) 20 ,/(/ 111510 1 ) 0/1 '() 50616 81 865 ) 14 ) 5 6 ^ 1 ) 3 ? 8 ק €0/3 ." 301 ־ 

60 ! , 610308 116110 ? 07 ¥311531100 ! 1 ? 160 " . 1976 , 8 , 011 ־ €31 . 4 ! , 080070111 ,א 
51310-613(10 611(1(110 €1358, 30(1 160 !<0311531100 07 ?301117 ¥311108 1301 ) 15 ח " 
10 3.0. ?0(81113 50616 3/163/1 ?? 186 ) 516 81 123110/1 ־ 16/11 )ס 54 1 ) 3/1 ?/ 1/1581 א .(€)£) ץח ()>. 
!<0010: €0 . 131-159 , 1108 ) 510 ס £3 ס 3 זז 1£ נ 1 ) 610 ז 70 ז 10 ת 
0 ! 3 § 0 ז^^ 07 5 ] 100 ] 5 ^ 0 מוס 5 * . 1988 . 117.30 א . 3 £ ) 810610 . 5 .>! ,ץ ¥10 \ס>! 
7/88 .סא ז 0 ק 3 ק § 0 ו) 1 ז ¥0 \ " 1986 ־ 1964 ^ 1001 ) £00 3011 ) 5 ! 60 ) 10 חס 311 ז 1 ו 1001 זס€ 
1>01 ] 5 ) 0 /\ 1 ס 11 6100111 , £000001108 07 1 ח 10 ס) 31 ק ^. 


עובדים, מדעה ומשבר: כלכלה מדינית בישראל 


171 


561101141, [*4.0. 1982. **7116 ?016 0116165 ? 16 ווו 13060660110 א §ת 1 י] 3 ו 81 ח 1 36716$ ? זס ". 

153£6 :\/ 0 , 111115 ץ 1 ז 6¥€ ? .$? 1 ) ? 70 /ס )?סק 171 1 י 6 ? 77 ,(. £4 ) 0351165 . 0 .'? רו . 
86116011166, ?.€♦ (974, * 1 8 ! י $? 70117 /ס "? 18111 ! €060063 1 )ס ׳<ז 111 ח €6 1116 11 נ 
36:85131 ־ . 

861111111161 81151 ז 0 ק? €0 ^? 10 ^ 70 1113 ?€?" 7 . 1979 .(. 15 >£) . 0 ,ו 6061 < 1 ן £6110 £ . 0 .? ,־ 
83£6 :\<€ , 141115 ץ 6¥661 ? . €€11811017 \ 17 ??/ח ! . 

5601 ז ? ¥01 / 0 $??ט\ 0 ?< 77 ח 0 1 ) ¥00 ( /ס $??^? 71 . 1987 . 51610 ק£־ 171 ^ £6 .א £ 7 \ ,¥סססץ : 

710?1?1111?11 4? 658 * 1 * 1 מ 10 :.¥.א , 1111363 .)€) 1 ? 40 \ ? £070 3€7 ? 5 ! ? 17 ! 7 7$ ח . 

8113171, 061 1 , 1989 , 511011 ־ x1101. 70110? ח 10 ח 1 )$? 701 1£ ? 0 ז 15 ? 7 ) /ס 5 ח 1#1 ? 0 ? 7 ! 1 )חס 
€01177 7 1882-1914. €31655 ? ץ 511 ז 6 ענו 1 ע 614£6 ?זח €3 : £6 614 כ 1 וח . 

8113111133515 50010660006016 7116 : 65 ץ£ ¥0116 10 71106115 " . 1986 . 6164 ? .¥ ) 8 . 0 ־ 
15 ז 10 ?)€/£ ? 7/1 ♦(. £45 ) זו 811331 . 1 \ 334 71 613 \/ . 13 " ¥016 311306 ^ 1116 זס 
1 311101 .? 761 . 1984 1 ? 0 ? 1$ ח . 

811316\ ' 6371005 606 !€* 0 /*\ 7 : 004 ץ 0 ? 304 40461 * 1 6010663116 ( 1 806131 7116 ״ . 19833 . 1 ^ י ׳ 
7 ?? 1 )? 5 ?£ / 2 >) 50€ ?ע 111 )? 2 >ק 1 ה €0 ." 81316 366 ) 61 ^ 1116 00 65636611 ? 36371¥6 ק €060 )ס * 

6:31535 1 ־ . 

5£316\ ח 10 חץ 10 ק 601 ח 11 304 ! €001710 10411511631 : €61515 1116 304 68 ) 81611 ** . 19836 . 4 ז י ׳ ! 

10 166 \¥651660 460 ־ 4:4 17 \{ 0€ ? 7100 ?? 0 101 ? 41151 ) 10 1 ) 00 \. 11 0 <זס 1 ? 0 ) 7 " 311005 א . 
80316¥, [4. 1992. 7070? 0 7 ? 0 ? 1$ 10 ) 7100001 01 ) 70711 ? 11 ) 1 ) 1 ?ס x17164: 0x1064 

1]01¥66655 ? ץ 511 ז ♦ 

51 1 /!?!)?$ 1 ? 0/111 3 ?$?¥ ?) 171011 ? 70 ? 1/1 . 1976 .¥ , 0 ־ 11 ק 3 ו x1700? 70 ?(304 £004011 .ע 
?6¥66 § 53 : 91118 ץ 1 ז ♦ 

8 71361( 3 051( 7/1 111 ? 1$ ?ק? 6 )ח£ ? 714711 1 ) 011 $? 1 ) 7011 ?? 01 ) 5 ? 111 ?? ¥11/1 ( ♦ 1979 . 1 ,ץ ??? 

€014111?}?$. €6316301, 90356 €113111301 :(.א , 

8 71361( ;1051(3 א ,) ¥161 < 5 ת 611 ? ¥\ 0 א 7 ? 0 ?$! /ס ץ 71 ז 0 ח 0 ?£ / 0 ) 70171 ? 77 . 1987 . 1 ,ץ : 
76305361100 ?001(5. 

811101511001, 0. 1982. 15 ?¥061 ^ 6 א .ץ?ח? 1014 ? 17 (ס ? 111711 ^ ? 7/1 ;?? 0 ?? 010 ?( 1 11 ?ס (: 

£666 ?1655♦ 

51116001, 1980, **€001606 01 1116 10 ץ 60106630 ( 1 304 361165 ? 01111631 ?* סס 

91513460 !'" 1 ?114115(?10/ £€1(1/1011$, 19 : 231237 ־ . 

80100113, 5, 1978♦ !$?11?!: 7! 14?0/7? €311106013 " 01 ץ 1¥£1$11 מ( 1 :ץ 616 ) 661 ? . 1/171 ?ס') 0117 ס 

?6655. 

80100113, 8. 1980, 77? 0?1€ 111 (111071 ■{ 7 ? 511110 07 ? 4 ? 7 ) /(> 1107011 ? 701111 1 ) 111 ) 1 ז 
1$?0?7 9373 : 46\¥1$71 ץ!ו 5 ז 1¥6 וז 1.1 9373 , €60166 ? 63 ^־ ♦ 

811550130 7. 1969. 77? 70/1 ?1$ ס 11/1 ???// 01 ? ¥0$ \ ס) 7 ? %0 ? 7 7 ) 0 \\ 7141 ) 1/1510 ? 17 )ס ע : 
4 5/14<171 $? ¥0% \ 77 **\? 4 1 ) 011 07 ? 4 חס ץ 010$ ? 1 ) 1 ח 10 ? £%3/78 ]ס /?סקח?! ? 7 ) /ס ץ 
701?$171?. ץ 517 ז 1¥6 ת 11 ^ 66 ? 96 , 1311071 * 015561 0610631 □ 1151164 ?( 1 ק 11 ע < 

8\¥1651(156361 07 01601 <ן 6¥610 □ £60007016 4 וק 3 ? 6 ו!ז ״ . 1982 .<! , 66051610 ? : 5 ). 5 י ע 
3714 7116 £606 6§6006 0( !116 £711016 □1715100 0( £37>06" 8?7?$7 7014??10!0/50€10!0£)>, 
33:64-85. 

2136611(, £.7, 1979. 77? 701?$/0110115 71 15?0?/: 4 5114(7* 71 110 ? €010/110115 01 ח??)ח 
£00400: ?007164^6 304 1€6£30 ?301♦ 

£ 1959. ** 1 116 36^7511 71 1101 ? 1014 157 <*' 2€ ." 156361 10 1 ת 10¥67116 ^ 1101071 346 ־ 
42 ־ 1:23 \{ 5001010% /ס . 


ץגן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


שסעים מעמדיים, עדתיים ולאומיים 

ודמוקרטיה בישראל 

סמי ס מרח ה 


חמישה שסעים עיקריים מפלגים את האוכלוסיה של מדינת ישראל: שסע פוליטי, שסע 
דתי־חילוני, שסע מעמדי, שסע עדתי, ושסע לאומי. בל השסעים הללו, ובמיוחד אלה 
שבץ יהודים דתיים ולא ־דתיים ובין יהודים וערבים; גורמים למתחים ולסכסוכים העלולים 
לאיים על היציבות החברתית והפוליטית בישראל. ישראל מתוארת לעתים, ובצדק, כחברה 
בעלת שסעים עמוקים, שהדמוקרטיה שלה סובלת מעומם־יתר של בעיות ותביעות. 

מאמר זה מתמקד בסוגיות הנוגעות לשלושה שסעים— מעמד, עדה ולאום — 
ובהשלכותיהם על הדמוקרטיה הישראלית. 

מעמד 

האם הכלכלה הישראלית יוצרת די משאבים, בהשוואה לחברות מערביות, כדי לקיים 
את האמון שרוחשת האוכלוסיה למדינה? האם אי־השוויון והקיפוח בחלוקת המשאבים 
מהווים בסיס למחלוקת פוליטית העלולה לפגוע בדמוקרטיה הישראלית? 

משאבים ואי־שוויוץ מעמדי 

הנושא השני כחשיבוחו כסדר היום הציבורי, אחרי בטחון המדינה, הוא מבנה ההזדמנויות 
הכלכליות־ חברתיות בישראל. קנה המידה המקובל להערכת המצב בארץ הוא המצב 
הכלכלי־חכרתי כחברות המערביות. מדדים אובייקטיביים שונים ממקמים את ישראל 
בקטיגוריה של חברה מערבית־למחצה, או חברה הנמצאת בין הפריפריה למרכו. בדירוג 
של 1 2 1 ארצות. שנערך בשנת 1988 על ירי הבנק העולמי, על־פי התוצר הלאומי הגולמי 
(תל״ג) שלהן, מדורגת ישראל במקום ה* 22 , אחרי הונג־קונג וסינגפור 
1990 ), יש לציין כי ה״תוצר" שבזכותו מדורגת ישראל במקום כה גבוה— כתחתית 
הקטיגוריה של מדינות בעלות הכנסה גבוהה—כולל זרם אדיר של סיוע חוץ אשר מנפח 
את רחל״ג באופן מלאכותי. ישראל מקבלת את הסיוע הגדול ביותר לפיתוח לנפש בץ 
כל מדינות העולם, כשהיא זוכה לסיוע לנפש הגדול פי שתיים מאשר כל מדינה אחרת. 


דזגזקור: '/ 151301 111 ץ:) 13 :> 10 ח 06 5 ^^ 063 101131 ) 13 ^ 1 11x1 ; י 0 וחג £11 * 033$ ״ * $11100113 ץ 1 ח 11 ז 53 

: 0 '.> ,ז 10 ) 11 ו £0 ו/' 4 ו^/ (. £45 } ^. 117 ו 1 קי! £111111 1 ) 111 ; !)חסמו^וס ח 1 

1111 * . 1115111x110 ז<ש 3 ־ו 100 חש 0 3011 ־ 151 110 ד ץל 1 1993 , 1993 , 5 ז 1111511£ ט? ז 1£ וח 1116 0 חחץ£ 

. 011551011 זסק 



שסעים מעמדיים, עדתיים ולאומיים ודמוקרטיה כישראל 


173 


למרות הסיוע העצום, התל״ג לנפש כישראל, העומד על $8,650 הגיע רק לכדי מחצית 
הממוצע של התל״ג לנפש בכלכלות גבוהות התל״ג בעולם, העומד על $17,080 . השכר 
לעובד בישראל עומד רק על שליש עד מחצית מהשכר הממוצע לעובד בחברות מערביות. 
משקל התעשיה הכבדה בה קטן בהשוואה לכלכלות העשירות. הכלכלה היא הרבה פחות 
קפיטליסטית, כאשר כחמישית מכוח העבודה מורכבת מעצמאים ומעוסקים זעירים 
(כהשוואה לעשירית כלבד במערב) והמספר של מפעלים קטנים ולא־יעילים, המעסיקים 
פחות ממאה עובדים, הוא דיס פרופורציונלי לגודל המשק, 

נסיונה של ישראל לפתח כלכלה כרמה מערבית ניכשל. במהלך עשרים וחמש שנותיה 
הראשונות, זינקה ישראל לעידן התעשייתי ולשוק העולמי עם שיעור צמיחה כלכלית 
מרשים, שהגיע ל־ 9% בממוצע לשנה. אך מאז 1974 הכלכלה קפאה, ההשקעות התמעטו 
(פרט לאלו שבצבא ובשטחים) והאינפלציה הרקיעה שחקים. עובדת כשלונה של ישראל 
להגיע לרמה הכלכלית של העולם המערבי מקבלת אישור ממחקר בו סווגו 80 ארצות, 
המייצגות שלבי פיתוח שונים, על־פי עשרה משתנים, בשנת 1965 ושנית כשנה 1985 . 
ישראל דורגה במקום ה־ 22 כשני המועדים, למרות שרמת הפיתוח שלה כקנה מידה 
עולמי ירדה באופן חד (מציון של 0.63 ב* 1965 ל״ 0.34 ב־ 1985 >. המסקנה שעלתה 
מהמחקר היתה כי "העמדה היחסית של ישראל בין אומות העולם ירדה בעשרים השנים 
האחרונות, וזאת בעיקר כגלל העלייה המהירה בעמדתן של הארצות המפותחות בצפון 
אמריקה, מערב אירופה ויפן, והתמורות המהירות בהן, שהותירו את ישראל מאחור, 
בתחתית הדירוג של העולם המפותח, או, לפי מדדים רבים, כראש הדירוג של העולם 
המתפתח״ ( 1989 , €0 ו 051 ג 0 3011 ז 3 ו 1 ס 3 ^ 5 ). רק הודות לסיוע הנדיב של ארצות 
הברית מאד 1974 הצליחה ישראל לשמור על מעמדה כארץ מערבית־למחצה או 
פריפריאלית־למחצה, זאת חרף קיפאון כלכלי, כושר תחרות ירוד בשוק העולמי והשקעות 
לא־רווחיות עצומות ( 1990 ,ז 0 ע 1 נ 8 ). 

הגורמים העיקריים המסבירים את כישלון ישראל להשיג את הססנדארסים הכלכליים 
וההתפתחותיים של המערב הם העדר אוצרות טבע, אי״יעילות, השקעות גדולות כבטחון, 
בידור אזורי (לרבות החרם הערבי), משק קטן והגנה יתרה הניתנת על־ידי הממשלה 
וההסתדרות.' כפי שמוכיחה ההידרדרות שתלה כתוצאה מן המדיניות החדשה של שוק 
חופשי שנקטה ממשלת הליכוד בשנים 1977-84 , קשה מאוד לדלג מעל שורת המשוכות 
הזאת. 

מבנה ההזדמנויות בישראל הוא מוגבל למדי, ואינו מתרחב. החיים בישראל כרוכים 
בתשלום מחיר גבוה מבחינת רמת החיים ועול הבטחון על האזרח, בהשוואה לאלטרנטיבה 
של הגירה לארצות המערב, וביחוד לצפון אמריקה. זוהי, קרוב לוודאי, הסיבה המכרעת 
להיקף ההגירה הגדול יחסית מישראל, ולהיקף ההימנעות מעלייה לישראל של יהודים 
שיש להם אפשרות אחרת. ההגירה ההמונית לישראל של יהודים מברית המועצות לשעבר, 
מאז קיץ 1989 איננה מעידה על שיפור בכות המשיכה של ישראל. יהודי חבר המדינות 
העצמאיות נעקרים ממקומם בעל כורתם על־ידי אנטישמיות גואה, נמנעת מהם הכניסה 
לארצות הכרית (אחרי שזו, כלחץ ישראל, חדלה להכיר בהם כפליטים פוליטיים) והם 
מוצאים את דרכם לארץ בלית ברירה כפליטים בפועל. 

עם זאת, הודות לייבוא שוטף של הון, רמת החיים בישראל עולה בהרבה על המשאבים 
המצומצמים שהחברה מייצרת בעצמה, כך שמימון חיצוני מכסה כשליש מרמת החיים. 
ההכנסה הריאלית לנפש שולשה מאז ראשית שנות החמישים, והמשיכה לעלות באופן 


174 


סמי סמוחה 


משמעותי אפילו אתרי 1973 , בתקופה של קיפאון כלכלי(פרט לשיעור צמיתה מידערי 
התואם את גידול האוכלוסיה) ושל השקעות לא־רווחיות גדולות כצבא ובשטחים. למרות 
היעדר צמיחה כלכלית, נשארה האבטלה נמוכה (נסוכה אפילו מזו שבארצות המערב) 
ונשמרה רמה סבירה של שירותים סוציאליים ואחרים. מעניינת כמיוחד היא החלוקה 
של כוח העבודה במשק: בשנת 1991 עבדו 3.5% מהמועסקים בחקלאות, 28.8% כייצור 
ו־ 67.7% בשירותים (נתונים סטטיסטיים אלה והבאים להלן לקוחים משנתון סטטיסטי 
לישראל, אלא אם צויין אחרת). והו מבנה כלכלי מתקדם־לעילא, מנופח בשירותים 
ובתר־תעשייתי( 131 ז 1 צו 11 >ו 11 ־ 0$1 ק>, הדומה להפליא למשק של ארצות הברית, אך בנוי 
על תשתית תעשייתית חלשה (אהרוני, 1991 ). 

ההשלכות של המבנה הכלכלי ושל החלוקה הכלכלית על הפיצול המעמדי בישראל 
הן מעורבות למרי. ההזדמנויות בארץ מוגבלות ביותר בהשוואה למערב, אך הן משופרות 
באופן מלאכותי באמצעות מענקים והלוואות מחוץ לארץ. ייבוא ההק הרב מבחוץ מקהה 
את עוקץ התחרות הפנימית על משאבים. הוא מונע, במידה מסויימת, מצב של "מישחק 
של סכום אפם", שבו גידול האמצעים העומדים לרשוח אדם אחד בא בהכרח על חשבון 
הקטנת האמצעים העומדים לרשות אדם אחר. כמצב הנתון העוגה גדלה כל הזמן 
באמצעות הזרמה ממקורות חיצוניים. בר בבד ייבוא ההון מעניק כוח רב לממשלה, 
שמתפקדת בתור סוכנות חלוקה מרכזית של כספים והטבות. 

יחד עם זאת, יש להדגיש שישראל סובלת מבעייה ממשית של אי־מילוי הציפיות 
הגבוהות של האוכלוסיה שלה. הקיפאון בצמיחה הכלכלית והתלות הכלכלית הממושכת 
כמקורות חיצוניים מהווים חולשות מעיקות. למרות זרם הכספים מבחוץ, הישראלים 
חשים מקופחים לעומת תושבי ארצות המערב: הם עובדים יותר קשה להשגת אותם 
טובין ושירותים. הם גם חוששים מפני הרעה שעלולה לחול בתנאי חייהם בעקבות קיצוץ 
ניכר בסיוע החוץ. 

בעוד שישראל מפיקה פחות משאבים מאשר חברות מערביות, היא מחלקת אותם 
פחות או יותר באותה צורה. בשנת 1988 היה חלקו של הדיבעון התחתון בהכנסה 7% 
מכלל ההכנסה הפנוייה, לעומת 38.8% מנת חלקו של הריבעון העליון. פער זה בין 
הריבעונים ביחס של 1 ל־ 5.5 , ומקדמי אי־שוויון ( 1010111$ ^ 000 1 ת 01 > בסביבות 0.33 
הם טיפוסיים למערב, שם אי־השוויון קטן יותר מאשר בחברות מתפתחות. בשנת 1986/87 
גרו 72.8% מכלל משקי הבית בישראל בדירות שבבעלותם— 52.2% בעשירון ההכנסה 
התחתון, לעומת 84.8% בעשירון העליון. בשנת 1991 התגוררו 60.5% מהיהודים ברווחה 
של נפש אחת או פחות לחדר, לעומת 8.3% שחיו בצפיפות של שתי נפשות או יותר 
לחדר. ההתפשטות של הצרכנות הביאה לכך שרוב מוצרי צריכה בני הקיימא נעשו 
לשכיחים ביותר. בעלות על מכונית היא עדיין אכן כוחן להתפלגות ברמת החיים: ברשות 
42.9% מהמשפחות בשנת 1986/87 עמדה מכונית, כאשר הפער בין העשירון התחתון 
והעליון היה ביחס של 7.5% ל־ 78% . 

נתונים אלה מלמדים שישראל היא חברה של מעמד בינוני. זוהי אכן עובדה הראוייה 
לציון, שבחברה שכמעט כל אוכלוסייתה יוצאת אזורים לא־מערביים (כלומר, מזרח 
אירופה והמזרח התיכון) מועסקים שני שלישים מכוח העבודה בשירותים ולשלושה 
רבעים יש תשע, או יותר, שנות השכלה. ברם, למרות הישגים אלה, הולך ומתגבש ריבוד 
חברתי. במרכז ההירארכיה הריבודית מצוי המעמד הבינוני, מעליו נמצאים המעמד 


שסעים מעמדיים, עדתיים ולאומיים ודמוקרטיה בישראל 


175 


הביבוני־גבוה והאליטה, ומתחתיו מעמד העובדים ושכבת העניים. איפיון של חמשת 
הרבדים הללו ישפוך מעט אור על אי־השוויון המבני בישראל. 

עוני נפוץ בישראל יותר מאשר בארצות המערב. 1 על־פי סקר הכנסות משנת 1988 
של ראשי משקי בית עירוניים שהיו שבירים או לא עבדו, 14.3% מהם היו עניים והם 
גידלו 21.3% מהילדים בישראל (המוסד לביטוח לאומי, 1989 : 50 ). רוב העניים אינם 
עובדים, השכלתם נמוכה, גרים בשכונות מצוקה ובעיירות פיתוח, בעלי משפחות מרובות 
ילדים ותורמים חלק בלתי־פרופורציונלי לפשיעת הצווארון הכחול והתמכרות לסמים. 
עוני נוטה לעבור בירושה לדור הבא. 

למרות שאיפיון זה של העניים יכול לעורר רושם של "תת־מעמד" ( €13$$ ז 6 [>מ 11 ), 

אין בישראל רובד כזה, כפי שגם איננו בנמצא במערב אירופה. תת־מעמד הוא שכבה 
תחתונה המורכבת כעיקר ממשפחות הרוסות, החיות בגיטאות, שראשיהן מובטלים, 
עובדים באופן חלקי, או אינם מסוגלים לעבוד, ושלילדיהן אין סיכוי להינצל מהמצוקה 
העמוקה. תח־מעמד מסוג זה הוא ייחודי לארצות הברית ( 1987 ,ח ¥1150 \}. העניים 
בישראל, בניגוד לאלה בארצות מתפתחות, מקבלים מן המדינה מידה מסויימת של תמיכה 
בשירותים בסיסיים כגון דיור, בריאות וחינוך. 

ישראל גאה במדיניות רווחה המעניקה שירותים לכלל האוכלוסיה, מונעת עוני משווע, 
מצמצמת את תחולת העוני ומקטינה את אי־השוויון. לולא תשלומי ההעברה (במיוחד 
קצבאות ילדים), מיסוי פרוגרסיבי ושכר מינימום ברמה סבירה (שהגיע בשנת 1988 לכדי 
41.9% מהשכר הממוצע), היו מסווגים 32.6% ממשקי הכית בישראל כעניים, ולא 14.3% 
בלבד. מדיניות הרווחה בשנת 1988 הקטינה אח העוני ב־ 56.1% ואת אי־השוויון בהכנסות 
כ־ 29.7% . ג 

מעמד העובדים מורכב מפועלים המועסקים כייצור ובשירותים נמוכי־סטטוס, 
שהכנסותיהם לנפש הן מעל לקו העוני. בדומה לעניים, גם העובדים נוטים להיות בעלי 
השכלה נמוכה, בעלי משפחות גדולות, ומגורים בשכונות מצוקה ועיירות פיתוח. בניגוד 
למעמד העובדים כארצות המערב, שצמח מהאיכרות במשך מאות השנים של המהפכה 
התעשייתית ותוך מאבק להשגת זכויות סוציאליות. מעמד העובדים הנוכחי בישראל הוא 
רובד חדש המורכב בעיקר מאנשים שירדו במעמד— מהגרים יהודים בעלי רקע של 
צווארון לבן, איכרים ערבים וצאצאיהם, וכיו״ב. לפועלים אלה חסרים תקופת ההסתגלות 
הארוכה ומסורת המאבק, שהיו למעמד הפועלים במערב, וחסרות להם גם היוקרה, 
הגאווה ותחושת השליחות, שהיו למעמד הפועלים היהודי בתקופת היישוב. רמת 
ההסתגלות שלהם עודנה נמוכה, הם חסרי אוריינטציה ואינם שבעי רצון. 

המעמד הבינוני הוא הרובד הגדול ביותר כחברה הישראלית. הוא מורכב ברובו 
ממועסקים בעבודות פקידות, מכירות, שירותים אישיים וקהילתיים ותפקידים טכניים 
וחופשיים למחצה. זהו המעמד של "הישראלי הממוצע": עובד קשה כדי לקיים רמת 
חיים מערבית, בעל דירה בשכונה מבוססת, מגדל שניים עד שלושה ילדים למשפחה, 
שקוד על החינוך והתמיכה בילדיו ועל רווחתו החומרית, וער למתרחש בפוליטיקה 
הארצית. הישראלים מהמעמד הבינוני צריכים להתמודד עם שכר נמוך יותר, מיסיס 
כבדים יותר ומחירים גבוהים יותר מאשר מקביליהם במערב. 

המעמד הבינוני־גבוה כולל בעלי מקצועות חופשיים, מנהלים ומעסיקים זעירים, ואילו 
האליטה מורכבת מאנשים המאיישים את הדרג העליון בכלכלה, הביורוקרטיה, המקצועות 
החופשיים, התרבות והאמנות, הפוליטיקה והצבא, שני רבדים גבוהים אלה זוכים ליוקרה 


] 76 


סמי סמוחה 


ולזכויות־יתר, אך משאביהם, גבסי הדלא־ביידי שבבעלותם, וסיגנובות חייהם, אינם ברמה 
זהה לאלה של מקביליהם בחברות מערביות. 

למרות שאין כנמצא מחקר הממפה את המבנה המעמדי בישראל, ניתן לאמוד את 
התפלגות האוכלוסיה כך: העניים הם כ~ 15% מן האוכלוסיה, העובדים כ־ 25% , המעמד 
הכינוני כ־ 45% , הכינמי־גכוה כ־ 15% , והאליטה פחות מאחוז אחד. מהתפלגות זאת 
עולה שישראל היא אכן חברה של המעמד הבינוני, בדומה לחברות מערביות, אך מעמד 
הפועלים בה הוא קטן יותר. יחד עם זאת, ברור כי מבנה מעמדי נוח דה הוא פגיע ביותר, 
שכן קיומו תלוי במימון חיצוני. 

הריבוד החברתי התגבש במרוצת השנים. השכבות השונות פיתחו סיגנונות חיים 
שונים, הניידות בין השכבות נעשתה פחות שכיחה ואי־השוויון ביניהן התרחב. היות 
ויש עדיין נזילות רבה במבנה הריכודי, נכון יהיה לתאר את המערכת כמחולקת לרבדים, 
שהם קטיגוריות סטטוס כלכלי־תברתי, ולא למעמדות, שהינן קבוצות כעלות אינטרסים 
מובחנים, תודעה, ארגון ומאבק. עמימות זו מתבטאת, למשל, באופי סכסוכי העבודה. 
חרף התכיפות והחריפות של השביתות בישראל, הן אינן מבטאות יותר מאשר מאבקים 
של מועסקים לשיפור תנאי השכר והעבודה. בדרך כלל אין ביטויים של סולידריות או 
תיאום בין קבוצות שובתות, העשויים ללמד על קיום של תודעה או קונפליקט מעמדיים. 

העדר מאבקים סביב אי־השוויון המעמדי 

למרות שיש כארץ רגישות מסויימת לאי־צדק חכרתי באופן כללי, ולעוני וניצול של 
עבודה ערכיה זולה מהשטחים באופן מיוחד, מפליא הדבר שתודעה מעמדית לא התעוררה 
עקב הגידול באי־השוויון מאז ראשית שנות החמישים, ושאי־השוויון לא הפך לסוגיה 
השנויה במחלוקת פוליטית (הורוביץ וליסק, 1990 : 124-132 ). 

מן הראוי לבחון את הגורמים השונים העשויים להסביר תופעה זו. 

בראש ובראשונה, שוררת בציבור הרחב אמונה חזקה בשוויון ההזדמנויות ובהישגיות 
אישית. אמונה זו נסמכת על גמישות המערכת: אי־השוויון הוא מתון, קיימת ביעות 
ביך שכבתית, והגיבוש המעמדי עודנו נדל. ביטוי לכמה מהאמונות הרווחות נמצא בסקר 
דעת קהל של הציבור היהודי משנת 4 .1988 64% מהנישאלים הסכימו שנכון יהיה לתאר 
את הריבוד החברתי בישראל כך: "רוב האנשים הם במעמד הבינוני ומיעוט קטן הם 
עשירים או עניים״(לעומת 36% שסברו כי "מרבית העושר נמצא בידי מיעוט קטן וזאת 
על חשבון הרוב שהם אנשים עניים״>. כאשר הוצעו להם חמש קטיגוריות לבחור מהן, 
הציבו את עצמם במעמד הבינוני 70% מהנשאלים (דק 11% הציבו את עצמם במעמד 
בינוני־נמוך או במעמד נמוך); 64% ציינו גורסים הקשורים ישירות להישגים אישיים 
כגורמים הקובעים הצלתה בחיים— עבודה קשה, השכלה, ניסיון ואמינות; רק מיעוט 
חש כי ההתקדמות חסומה לגביו או לגבי ילדיו; שלושה רבעים מהנשאלים שללו את 
המשפט "לא משנה אילו מאמצים אישיים אעשה, בישראל לא אשיג את ההשכלה ואת 
העבודה שלהן אני ראוי", וכן את המשפט "אני חושש שילדינו לא יגיעו אף פעם לרמת 
החיים שלה אנו רגילים"; הרוב בכל רובד החזיק באמונות אלה, אם כי הספק גדל 
במידת־מה עם הירידה בסולם החברתי. , 

שנית, ייבוא ההון האדיר והקבוע מרחיב את מכנה ההזדמנויות לכול וממתן את 
התחרות. מצב זה היה אופייני הן ליישוב הישן והן ליישוב החדש שבטרם מדינה, והוא 
הורחב ושוכלל בתקופת המדינה. פרט לבטחון, האמצעים הכספיים מחועלים לסובסידיות 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


שסעים מעמדיים, עדתיים ולאומיים ודמוקרטיה בישראל 


177 


לתעשיינים לשם הגדלת מפעלים ויצירת תעסוקה, ולמימון שירותי רווחה. למרות 
שהתמיכה החיצונית לא מעודדת התייעלות ועצמאות כלכלית, הריהי מקילה ביותר על 
החיים בישראל. היא חונקת את התפתחותה של תודעה מעמדית, משום שצבירת הון 
פרטי איננה תוצאה ישירה והכרחית של ניצול עוברים, אלא בעיקרה תוצאה של הפרטת 
כספי ציבור המועברים מהמדינה לעידוד צמיחה כלכלית. יש להעיר בהקשר זה, שהחלוקה 
והניהול של סיוע החוץ לא יצרו בעייה חמורה של שחיתות פוליטית ונפוטיזם, כפי 
שמוצאים באמריקה הלטינית, אפריקה השחורה, מזרח אירופה, סין ומדינות אחרות. 

שלישית, בנוסף לייבוא הון, יש לדאות בעבודה הזולה מהגדה המערבית ומרצועת 
עזה גורם נוסף להגדלת מבנה ההזדמנויות של האוכלוסיה הישראלית. 120,000 העובדים 
הפלסטינים, משוללי האזרחות הישראלית, מהווים 6% מכוח העבודה הישראלי(בשנת 
1992 ), אך שיעור גבוה בהרבה בענפי הבניין והחקלאות, ובמידה מסויימת גם בתעשייה 
ובשירותים. הם משחררים את המועסקים הישראלים מרוב עבודות הכפיים הלא־רצויות, 
מקצצים את עלות העבודה לתועלת המעסיקים, ומקטינים את הלחץ על המעסיקים 
להתייעל ולהשקיע באוטומציה. 4 

רביעית, מדיניות הרווחה הינה מוצלחת למדי. כפי שצויין לעיל, מדיניות זו הצליחה 
למנוע התפשטות עוני משווע והיווצרות תת־מעמד. ישראל נחלצה מפגעים אלה, הצפויים 
לפשות בחכרה הקולטת מספר רב של מהגרים עניים וחסרי השכלה. עוני בשיעור של 
15% הוא הישג של מדיניות הרווחה. עם זאת, מדיניות זו רק האטה את קצב הגידול 
של אי־השוויון. 

הסיבה החמישית לכך שאי־השוויון איננו מהווה סלע מחלוקת פוליטי היא שהסתירות 
באידיאולוגיה החברתית של המפלגות בארץ מונעות מהן פיתוח והצגה של מדיניות 
חברתית חלופית, והן מסתפקות בהסכמה כללית על הצורך בשירותי רווחה. הפרוגרמה 
הסוציאליסטית של תנועת העבודה לא האריכה ימים. לאחר שהשיגה הגמוניה בראשית 
שנות השלושים. ריכזה מפא״י את מאמציה בבינוי אומה ולא כמאבק מעמדי, ובמיוחד 
היו מעייניה נתונים לבניית הסתדרות העובדים הכללית. בתקופת המדינה הפכה מפלגת 
העבודה למפלגה סוציאל־דמוקרטית, ובהנהגת בן־גוריון היא יישמה את האידיאולוגיה 
הלאומית, העל־מעמדית, של ממלכתיות. בשנות השבעים נטשו המעמדות הנמוכים את 
מפלגת העבודה, כך שהיום עיקר כוחה הוא בשכבות הבינונית והגבוהה, והיא מפולגת 
מבפנים בין סיעות המצדדות והמתנגדות לחלוקה יותר שוויונית של העוגה הלאומית. 
טישטוש כזה מאפיין באותה מידה את מפלגת הליכוד. היא מורכבת מתנועת החרות, 
אשר להלכה דוגלת בכלכלה חופשית, אך בפועל מונחית על־ידי פופוליזם, ומהמפלגה 
הליברלית המאמינה בכלכלת שוק ומייצגת את בעלי היכולת מהסקטור הפרטי ונתמכת 
על־ידם. כתוצאה מכך שה מסה האלקטוראלית של הליכוד היום מקורה בשכבות הנמוכות, 
ומכך שהמפלגה מפוצלת בתוכה בין סיעות בעלות תפיסות כלכליות מנוגדות, הליכוד 
נוקט מדיניות של פופוליזם עמום. גודלו של השמאל הציוני איננו שפיר יותר. התנועה 
לזכויות האזרח מחוייבת לזכויות ולשלום יותר מאשר לנושאים חברתיים. מפ״ם מדגישה 
את המלחמה באי־השוויון בעוד היא מייצגת את התנועה הקיבוצית המבוססת, ומגינה 
על האינטרסים המשוריינים של ההסתדרות. אפילו הסוציאליזם של המפלגה הקומוניסטית 
איננו רלבנטי בגלל התמקדותה בנושא השלום ובעניין הלאומי של המיעוט הערבי. 

שישית, ההסתדרות מילאה כעבר, וממשיכה למלא היום, תפקיד מכריע בטישטוש 
הסכסוך המעמדי. מאז היווסדה ב* 1920 עסקה ההסתדרות בבינוי־אוסה ולא בפוליטיקה 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


8 ד: 


סמי סמוחה 


מעמדית. חברת העובדים שולטת ברכע מהכלכלה וקיומה דוחק את ההסתדרות לעמדה 
בלתי אפשרית של היותה בה בעת מייצגת עובדים ומעבירה. יתרה מזאת, ההסתדרות 
טוענת לייצוג של כלל השכירים, ולא רק של הפועלים, ולק היא נאלצת לפשר, במדיניותה 
הכוללת, בין האינטרסים המנוגדים של מעמד הפועלים והמעמד הבינוני, ובין כל אלה 
לבין האינטרס שלה עצמה כגוף קפיטליסטי. בכך שיש לה חוקה על ייצוג עובדים (חזקה 
שאין היא מממשת אותה כראוי) חוסמת ההסתדרות את אפשרות הצמיחה של תנועת 
פועלים או של שמאל סוציאלי אמיתי. יצויין כי לאחרונה מנסה ההסתדרות ביתר שאת 
להציג את עצמה כמגינה העובדים, אך ספק אם חל שינוי של ממש בעמדתה. 

שביעית, הבולטות של השסעים הפנימיים האחרים גם היא מאפילה על אי־השוויון 
המעמדי. הקונפליקטים בין לא־דתייס לדתיים ובין יהודים לערבים הם חמורים דיים 
בכדי לשכך את השסע המעמדי. למעשה, הציבור הרחב תופס מעמדות במונחים עדתיים. 
הדאגה לגבי אי־שוויון מוגבלת כמעט באופן מוחלט לפער החברתי־כלכלי בין מזרחים 
לאשכנזים. לדידם של רבים אי־שווידן פירושו פער עדתי בהזדמנויות ובמשאבים, והבעייה 
העדתית הינה למעשה בעיית אי־שוויון מעמדי בין העדות. רווחת אף נטייה חזקה 
להתעלמות ישירה משני סוגי אי־רשוויון הללו—המעמדי והעדתי—בדרך של ייחוסם 
לנחשלות תרבותית. 

לבסוף, אין שום ספק שלסכסוך הישראלי־ערבי תפקיד מרכזי בהקהיית ההבחנות 
המעמדיות והמתיחויות המעמדיות בקרב היהודים. זהו, ללא ספק, הציר המרכזי שעליו 
סובבת הפוליטיקה המפלגתית. הסכסוך החיצוני מחזק זיקות כלל חברתיות, מטפח 
פטריוטיזם ומסיט את תשומת הלב מאינטרסים צרים יותר. 

עדתיות 

האם להבדלים בין הערות בחלוקת המשאבים הכלכליים, ככוח פוליטי ובהשפעה 
תרבותית, השלכות העלולות להשפיע על הדמוקרטיה הישראלית?( 1987 , 0100113 <£) 

אי שוויון 

נתונים רבים מעידים על פערים במשאבים כין העדות. לאשכנזים יש יתרון בולט בהשכלה. 
בשנת 1991 היו להם, בממוצע, 2.8 שנות לימוד יותר מאשר למזרחים. אך הפער היה 
יותר חמור בקצות סולם ההשכלה: בקרב ילידי חוץ לארץ היו 1.4% מהאשכנזים חסרי 
השכלה לעומת 16.4% מהמזרחים; 39.9% מהאשכנזים, לעומת 14% בלבד מהמזרחים, 
היו בעלי השכלה על־תיכונית או אקדמית ( 13 , או יותר, כיתות). הגיל הממוצע הצעיר 
יותר של המזרחים לא רק שאיננו מסביר את הפער הזה, אלא אף מראה שהפער למעשה 
גדול עוד יותר, מתברר שבעוד שילידי ישראל האשכנזים עולים בהישגיהם על הוריהם, 
הישגי ילידי ישראל המזרחים גרועים כמו אלה של הוריהם. משמעות מיוחדת יש לפער 
העצום כחינוך הגבוה, שקובע את ההצבה העתידית בכלכלה של בני שתי העדות. חרף 
הכפלת אוכלוסיית הסטודנטים מאז 1967 , וחרף כל התוכניות להגדלת שיעורי הלמידה 
של המזרחים. באוניברסיטאות מובילים עדיין האשכנזים ביחס של ארבעה לאחד. 

הפער בחינוך עוד גדול ממה שמשתקף בנתוני שנות הלימוד, משוס שהחינוך הניתן 
למזרחים הוא באיכות נמוכה יוחד. קיים פער ניכר, הנע ממחצית עד סטיית תקן אחת, 
בביצוע של ילדים מזרחים ואשכנזים במיכחני הישג שונים, לרבות מכחני משכל ( 10 ). 


שסעים מעמדיים, עדתיים ולאומיים ודמוקרטיה כישראל 


179 


עבור שני שלישים ממסיימי התיכון האשכנזים החינוך התיכוני פירושו מסלול עיוני 
המוביל לבגרות ולאוניברסיטה, בעוד שעבור שני שלישים מעמיתיהם המזרחים זהו 
חינוך מקצועי המוביל לשוק העבודה. 7 

אי-השוויון בחינוך מתבטא בהתפלגות משלחי־היד. בקרב ילידי חוץ לארץ הסיכוי 
של אשכנזים, ב־ 1991 , לעבוד באחת משלוש הקטגוריות הגבוהות של משלתי־יד 
(מקצועות חופשיים, מנהלים וטכנאים) היה כמעט כפול מזה של מזרחים ( 38.6% לעומת 
20.6% ), ואילו בקרב ילידי הארץ הפער היה אפילו גדול יותר ( 50.1% לעומת 21.1% ). 
מאז שהחינוך העל־יסודי הורחב באופן ניכר בשנות השישים, כדי כלילת רוב הנוער 
משתי העדות, חל פיחות רב בערכו ככרטיס כניסה לעבודות צווארון לכן, ועל כן 
התפשטותו לא סגרה את הפער העדתי(נהון, 1987 ). העלאת דרישות ההשכלה לעבודות 
גבוהות סטטוס דחפה חלק מהמזרחים לאפיקי ניידות חלופיים ומכניסים, כמו ספורט, 
בידור ועסקים קטנים (קבלני משנה, נהגי מוניות, בעלי מוסכים קטנים, מסעדות עממיות 
וכמה תעסוקות שוליות). 

הפער העדתי ניכר אף ברמת החיים, אם כי פחות מאשר בחינוך ובתעסוקה. כשנת 
1991 ההכנסה למשפחה מזרחית הגיעה, בממוצע. ל־ 85.5% מהכנסת משפחה אשכנזית, 
ואילו ההכנסה לנפש של המודחים הגיעה רק ל־ 69,6% מזו של האשכנזים. הפער בקצות 
סולם ההכנסה היה גדול בהרבה: המזרחים הרוויחו, בממוצע, פחות מרבע ההכנסה של 
האשכנזים. דיור הוא גורם מבחין נוסף: בשנת 1991 52.7% מהאשכנזים ילידי חוץ 
לארץ התגוררו בצפיפות של פחות מנפש אחת לחדר, לעומת 35,3% מהמזרחים. הנתונים 
המקבילים בקרב ילידי הארץ היו 39% לעומת 20.2% . מאידך גיסא, רוב המוצרים בני 
הקיימא נעשו לשכיתים, וההבדלים העדתיים מתבטאים בעיקר בדגם ובאיכות של המוצר. 

הפער החומרי המכריע ביותר כין העדות הוא ככמות ובהצבר של ההון. למרות שחסר 
מחקר כנושא מרכזי זה, אפשר להניח שהאשכנזים נהנים מיתרון בולט בהיותם ותיקים 
יותר בארץ, מקבלי פיצויים מגרמניה, תושבי שכונות מבוססות שבהן ערך הרכוש עולה 
באופן חד, ובעלי משפחות קטנות שבהן הצבר ההון לנפש גדול יותר. 

פערים אלה במשאבים בין אשכנזים למזרחים יוצרים ריבוד עדתי. כאוכלוטיה היהודית, 
העניים ומעמד העובדים הם ברובם המכריע מכני עדות המזרח, שככת הביניים היא 
מעורבת עם ייצוג־יתר מסויים לאשכנזים, ואילו הרובד הבינוני־גבוה והאליטה הם 
אשכנזיים באופן מובהק. מערכת זאת היא יציבה ומנציחה את עצמה— כפי שניתן 
להיווכח מהורשת הפער מדור ילידי חוץ לארץ לדור ילידי הארץ, 

מה הם הגורמים המסבירים את ההמשכיות ואת היציבות של הריבוד העדתי בישראל? 

הגורם הכללי ביותר הוא מערכת המנגנונים הרגילה של הורשה מעמדית המצוייה 
בכל חברה מתועשת. למרות שניעות חברתית שכיחה בחברות מתועשות, הריהי לרוב 
קיצרת טיוח (היינו המעבר הוא לשכבה קרובה, ללא קפיצות), ורוב המשפחות מצליחות 
להוריש את הסטטוס שלהן לצאצאיהן, באמצעות הדפוסים התרבותיים של גידול הילדים 
והסדרי ההורשה הכלכליים. למרות הפתיחות בחכרה, הבחירה של חברים, שכנים, 
עמיתים לספסל הלימודים ובני זוג לנישואין נקבעת במידה רבה לפי המעמד החברתי, 
דהיינו, לפי הזמינות של משאבים והמשיכה ההדדית שבין כני אדם הדומים זה לזה. 
לאור הנטייה הכללית לשיעתוק (רפרודוקציה) של המעמדות החברתיים, והחפיפה 
ההיסטורית שנוצרה בין מעמד ועדה, אין לראות במיסוד של מבנה מעמדי־עדתי בישראל 
תופעה חריגה. 


ץק 00 191131 □ 1 ) 11111116 


80 ו 


סמי ססוחה 


שנית, אי־השוויון העדתי מונצח בשל השפעת משפחת המוצא. הדור הצעיר הנוכחי 
של מורחים גדל במשפחות גדולות ולא כל כך מבוססות, שבהן להורים לא היה הרבה 
מה לתת לילדים. ההיפך נכון לגבי ילידי ישראל האשכנזים הנהנים במשך כל חייהם 
מהמשאבים הטובים יותר של משפחות המוצא הקטנות שלהם. כיוון שמקובל בארץ 
שהורים תומכים בילדיהם במשך כל תקופת החיים, הרי המזרחים נמצאים במצב קבוע 
של נחיתות. גורם זה צפוי אומנם להיתלש בעתיד משום שהיום גודל המשפחה כקרב 
ילידי הארץ מעדות שונות הוא דומה. אך לפי שעה יש לרקע המשפחתי השפעה חזקה. 

שלישית, אי־שוויון עדתי ממשיך להתקיים פשוט משום שלא נעשה די לצימצומו. 

יש אומנם הרבה תוכניות המיועדות למטרה דו, אך יעילותן קטנה. בין הצעדים 
האוניברסליים הננקטים להקטנת הפער העדתי יש לציין את הסיוע המושט למשפחות 
מרובות ילדים, לעניים ולשכונות מצוקה. האמצעים הפרטיקולריים מתרכזים בתחום 
הטיפוח בחינוך המופנה לילדים מבני עדות המזרח. כל התוכניות הללו יעילות אולי 
למניעת אי־התרחבות אי־ השוויון העדתי, אך לא לצימצומו. אין הן תחליף למדיניות 
חברתית מקיפה ולהעדפה חיובית.* 

כיצד התהווה המבנה הריבודי העדתי הנוכחי ? האשכנזים היו מבוססים היטב כקבוצה 
דומינאנטית כבר עם הקמת המדינה, עת היוו 77% מהאוכלוסיה היהודית. הם היו 
המייסדים של היישוב החדש ועמוד השדרה של החברה על כל נירבכיה, ממעמד העובדים 
עד לאליטה. המזרחים, לעומתם, היוו קהילה קטנה, ענייה וחלשה, שבראשה עמדה 
אליטה ספרדית זעירה. במהלך העשור הראשון למדינה הגיעה עלייה המונית, שמנתה 
אשכנזים ומזרחים בשיעור שווה כמעט. הממשלה עמדה בפני בעיות דחופות של הגדלת 
הצבא, תיעוש המשק ושילובו בכלכלה העולמית, יישוב מיידי של השטחים שנתפסו 
במלחמת השחרור(מעבר לגבולות החלוקה) כדי לבלום לחצים בינלאומיים לנסיגה מהם, 
והרחבה של מערכת השירותים (שיכון, חינוך, בריאות, סעד) כדי לספק את צרכי 
האוכלוסיה ההולכת וגדלה. 

התמודדות המדינה עם בעיותיה הדחופות הללו בשנות החמישים השפיעה באופן 
שונה על הוותיקים, העולים האשכנזים והעולים המזרחים. הוותיקים זכו כאופן מהיר 
לניעות המונית, מרביתם התקדמו תוך זמן קצר ממעמד העובדים למעמד הבינוני. חלקם 
נעשו לפרופסיונלים, למנהלים ולבעלי עסקים זעירים, בעוד שחלק אחר מהם ניצלו את 
הסובסידיות ותנאי ההשקעה הנדיבים שהעמידה המדינה לרשותם והפכו ליזמים 
ולתעשיינים, או הרחיבו את עיסקיהם הקיימים. הוותיקים ניצלו היטב את ההזדמנויות 
החדשות הודות ליתרמותיהם המיוחדים: ידיעת עברית, השכלה טובה יחסית, הצבר 
נכסים וקירבה לאליטה ולמקבלי ההחלטות. 

גורלם של העולים החדשים האשכנזים לא שפר עליהם תחילה, שכן גם הם סבלו 
מתנאי קליטה קשים, נתקלו ביחס של זילזול כאל גלותיים וידעו פחות מהוותיקים כיצד 
להפיק תועלת מההדדמנויות החרשות. ברם, לאחר תקופת מעבר קצרה, הם הצליחו 
להיכנס למעמד הבינוני ומעלה. סייעו לכך הרשתות החברתיות הטובות שלהם (בלומר, 
קשריהם עם קרובי משפחה ומכרים מקרב הקבוצה הדומינאנטית של וותיקים), מספר 
הנפשות הקטן במשפחותיהם, הפיצויים האישיים שקיבלו מגרמניה (שאשכנזים וותיקים 
קיבלו גם כן) והדימוי האישי והציבורי שלהם כאירופים. 

הניעות הריבודית של האשכנזים התבססה על תיעול העולים המזרחים לדרגים הנמוכים 
של החברה. המזרחים נעשו לעניים ולפועלים, הרואים כמו עיניהם, והחשי□ על בשרם, 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


שסעים מעמדיים, עדתיים ולאומיים ודמוקרטיה כישראל 


181 


את הנטישה ההמונית של האשכנזים את מעמד הפועלים ואת חדירתם למעמדות הגבוהים. 
רוב המזרחים שוכנו במקומות יישוב שבהם ניתנו שירותים ירודים. חלק מהם נשלח 
לעיירות הפיתוח החדשות שסבלו מאבטלה רבה ומתעסוקה ללא־קידום. אלה שיועדו 
להקמת מושבים חדשים קיבלו אמצעים ומיכסות ייצור לא־מספיקיס, כך שלא היה לאל 
ידם להתחרות עם המושבים הוותיקים המבוססים. 

העולים החדשים המזרחים היו חלשים מכדי שיוכלו להתנגד לתיעולם לשכבות 
הנמוכות ולהפלייתם לרעה בהקצאת המשאבים. בין חולשותיהם בלטו השכלה פורמלית 
נמוכה, משפחות גדולות, חוסר נכסים, העדר חלופה בצורת מדינה אחרת שאפשר להגר 
אליה, העדר רשת כלשהי של קרובים וחברים מקרב הוותיקים ובעלי עמדות הכוח, וכן 
ניסיון מועט בהתארגנות ובפוליטיקה מודרנית. 

הנהגת תנועת העבודה שלטה על כל מרכזי הכוח וקבעה את המדיניות שיצרה ריבוד 
עדתי. היא גם הפיצה את התפיסה לפיה העולים המזרחים הם דור מדבר אבוד, המאיים 
על הדמוקרטיה והתרבות הישראלית. צרכיה□ הוצגו כמועטים והם היו אמורים להכיר 
תודה על כל מה שניתן להם. אם כי לא היה ברור אם הם עצמם מסוגלים לעזוב את 
תרבותם ולרכוש את תרבות הוותיקים, הרי מילדיהם ציפו להיטמע לגמרי כחברה 
הישראלית. לפגיעה החמורה של מדיניות האפלייה נוסף העלבון הקשה של האידיאולוגיה 
הפטרונית והסטריאוטיפים המשפילים. 

צירוף מיוחד במינו זה של צרכי המדינה הדחופים, מדיניות מפלה, וחולשות המזרחים, 
הוא הגורם להיווצרות מבנה ריכודי מעמדי־עדתי מגובש. מסיבה זו חשים המזרחים עד 
היום טינה לתנועת העבודה והם העתיקו את תמיכתם הפוליטית בשנת לד 19 ממחנה 
העבודה למתנה הימין. מנקודת מבטה של תנועת העבודה המדיניות של שנות החמישים 
היתה בלתי׳־נמנעת: יישומה שירת את המטרות הלאומיות וסיכל את האיום על הדמוקרטיה 
והתרבות הישראלים. 

הריבוד העדתי הממוסד בקרב היהודים מהווה בעייה רצינית. הוא גם ניצב כאות 
כשלון של הציונות והמדינה היהודית, שיש להן מחוייבות מוצהרת להשגת שילוב עדתי 
מלא. 

תרבות 

למזרחים ולאשכנזים יש ביום תרבות־יסוד משותפת המורכבת מדת יהודית, לאומיות 
יהודית, שפה ותרבות כתובה עברית, דפוסי התנהגות ישראליים מקומיים, מעין "אתיקה 
פרוטסטאנטית ישראלית" (הכוללת שימת דגש על כישורים, הישגיות, עבודה קשה, 
השקעה ותחרותיות), וכמה השפעות מערביות אחרות (אתוס דמוקרטי, תרבות משפטית 
אנגלו־סאכסית, חומרנות, סגנונות חיים של המעמד הכינוני ותרבות המונים). תרבות 
ישראלית זו היא מערבית־למחצה. היא לא־מערבית במשפחתיות החזקה שלה, במרכזיות 
של שיקולים לאומיים וקולקטיביסטיים בחיי הפרט, בהחשבה של יחסי אנוש ושכנות, 
בתפיסת החוק כהגבלה בת־מיקוח ולא כל־כך מחייבת, ובחדירה היתרה של הדת לחיי 
היחיד והציבור. 

למרות שהתרבות הישראלית משותפת לשתי העדות, הן שונות בתרבות־ המישנה 
שלהן. ההבדל המכריע ביניהן הוא שמירת הדת. המזרחים מיוצגים פחות בקרב החרדים 
מחד והחילונים מאידך■ יש להם מינהגים דתיי□ משלהם והם מפרשים ומקיימים את 
המיצוות באופן פשרני ומעשי יותר. משפחותיהם גדולות יותר, מלוכדות יותר והיחסים 



ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


182 


סמי סמוחה 


בין המינים כתוכן פחות שוויוניים. העברית שבפיהם יותר אותנטית, קרובה יותר לערבית 
ופחות פורמלית. כיוון שחלק גדול יותר מקרב המזרחים הם עניים ופועלים, הם פיתחו 
דפוסי הסתגלות האופייניים לשכבות אלה, ובכן הם מובחנים מהאשכנזים הנוטים יותר 
לתרבות־המישנה של המעמד הבינוני והגבוה. , 

הבדלים בין תרבויות־מישנה עדתיות מקובלים בחברות אחרות, אך בישראל הם נוטים 
ליצור מתחים. לפחות עד אמצע שנות השישים היה היחס למזרחים כאל נחותים ומאיימים 
מבחינה תרבותית, והופעל עליהם לחץ להיטמע. מאוחר יותר, ובתגובה לשינוי התרבותי 
שהמזרחים עברו, למחאתם הגוברת, ולהשפעת הפלורליזם האתני בארצות הברית, התמתנו 
במיקצת עמדות האשכנזים. משרד החינוך והתרבות הנהיג את תוכנית מורשת יהדות 
המזרח, המיועדת להעשיר את תוכנית הלימודים בהיסטוריה, ספרות ופולקלור בתכנים 
מתרבות יהדות המזרח. גם הרדיו והטלוויזיה הממלכתיים ניפתתו לתרבות עממית מזרחית, 
שבעבר ראו אותה כנחותה ומנעו ממנה ביטוי רישמי. 

המעבר שחל בקרב האשכנזים מעליונות וסגירות תרבותית לפתיחות חלקית יצר 
עמימות קונסטרוקטיבית לגבי שאלת התרבות. במקום להשתנות באופן עמוק, נעשתה 
העמדה האשכנזית יותר מעודנת, מתוחכמת, מוסווית וגמישה. המזרחים עדיין נתפסים 
כיהודים שטרם הצליחו להשתחרר מדרכי חשיבה והתנהגות ערבית "מפגרת", יכולתם 
נחשבת כמוגבלח והס מוגדרים בטעוני טיפוח. רמטכ״ל אחד הצהיר בראיון: "יעברו 
עוד שנים על שנים עד שעדות המזרח, גם אלה שמקבלים השכלה מלאה, יצליחו 
להתמודד עם המנטליות של המערב״ (הארץ, 5,1978 .! 2 ), האשכנזים ממשיכים להחזיק 
בדימוי העצמי של מערביים, עליונים בתרבותם, ולדמות את המזרחים למעין ערבים 
נחותים. 0 , הם מאפשרים כיום ביטוי למורשת יהדות המזרח כיוון שזוהי תרבות היסטורית 
מתה ולא־מזיקה. 

כיום נושא התרבות רדום. יהודי המזרח אינם דורשים זכות להיות שונים, לפתח זהות, 
תרבות וחינוך נפרדים. עם זאת הם רוצים שיכירו בייחודם ויאפשרו להם להשפיע על 
עיצוב התרבות הלאומית. אין הם חושבים שתרבותם היא ערבית ואין הם תובעים להנהיגה 
בישראל." 

יש לשער כי לאחר שתיושב השאלה הפלסטינית עשויה שאלת הצביון של התרבות 
הישראלית להפוך לסלע מחלוקת בין־עדתי. שלום ישראלי־ ערבי עשוי לפתוח את ישראל 
לתרבות ערבית ובכך להחיות את המימד הערבי של התרבות המזרחית. ייתכן כי תתפתח 
מחלוקת תרבותית בין העדות. 

פוליטיקה 

המזרחים התקדמו בפוליטיקה יותר מאשר כמעמד כלכלי־חכרתי ובהשפעה תרבותית. 
הם שולטים היום במקומות יישוב בהם הם מהווים רוב, ותקופת ה״בוסים" האשכנזים 
הממונים מגבוה עברה חלפה. חדירתם למרכזי הכוח הפוליטיים הארציים מרשימה. 
שליש מחברי הכנסת ורבע מהשרים בשנת 1993 היו ממוצא מזרחי או ספרדי. מזכיר 
ההסתדרות, גזבר הסוכנות ואלוף פיקוד אחד היו מזרחים. בשנות השמונים היה רמטכ״ל 
ממוצא עירקי ונשיא מדינה ממוצא ספרדי. כשליש מחברי מרכז מפלגת העבודה וכמחצית 
ממרכז מפלגת הליכוד היו ממוצא מזרחי. ההשתתפות הבולטת של המזרחים בעמדות 
הכוח השונות כראשית שנות התשעים עומדת כניגוד בולט להעדרם הצורם בשנות 
החמישים. 


שסעים מעמדיים, עדתיים ולאומיים ודמוקרטיה כישראל 


183 


מקור אחר של עוצמה פוליטית מזרחית הוא ריכוז הצבעה מזרחית עבור גוש הליכוד. 
מעריכים כי 80% מהמצביעים המזרחים בבחירות 1992 נתנו את קולס לליכוד, ש״ס, 
המפד״ל, יהדות התורה, צומת, מולדת ורשימות ימין אחרות, בעוד ששיעור דומה של 
אשכנזים הצביעו עבור גוש העבודה ומפלגות השמאל. ההצבעה העדתית על־פי גושים 
גורמת לליכוד להיות תלוי במורחים, ומאלצת גם את העבודה לחזר אחריהם. לכך יש 
להוסיף את ש״ם, המפלגה השלישית בגודלה בכנסת ה־ 12 , הטוענת בגלוי לייצוג המזרחים, 
ובתור שכזו יש לה משקל סגולי. 

העלייה כייצוג הפוליטי של המזרחים והזיקה שבין עדה והצבעה בבחירות הביאו 
חוקרים מסויימים לפתח השקפה בעניין זה הראויה להתייחסות קצרה כאן. עמדה זו 
גורסת כי עם המהפך כשנת 1977 הסתיים העידן האשכנזי בפוליטיקה, וכי המזרחים 
הס הרוב החדש של ישראל, רוב שהביא את הליכוד לשלטון וסייע למסד תרבות פוליטית 
חדשהד' התרבות הפוליטית החדשה שואבת מגירסה מדוללת של ציונות רביזיוניסטית 
המדגישה כוח, עוצמה צבאית, אדמה, אומה, דם יהודי ואי־אמון בסיסי בגויים (§ 01£ י], 
1987 ). בעלי השקפה וו סבורים ש״ציונות חדשה" זו תואמת את התרבות הפוליטית 
העממית המזרחית, המתוארת כסמכותית, אתנוצנטרית, קנאית, טרום ־מודרנית, דתית 
ואי־רציונלית. לדידם, שני תהליכים התרחשו במקביל; מצד אחד, הוותיקים האשכנזים 
איבדו את הערכים האוניברסליים של עבודה ושוויוניות, ומצד שני, העולים המזרחים 
דבקו בערכים הפרטיקולריסטיים של יהדותם המסורתית. כתוצאה מכך, נטו המאזניים 
לטובת הלאומיות והדתיות( 1989 , 001160 ). עלייתה של תרבות פוליטית לאומנית חדשה 
מסבירה אח הצלחת הליכוד במשיכת הקול המזרחי ומעידה על כישלון העבודה בהקניית 
תרבות פוליטית הומניסטית, פרגמטית ומתפשרת לעולי המזרח של שנות החמישים 
ולילדיהם (א בינרי, 1983 ). 

התוקף של חפיסה זו, הפופולרית בקרב אשכנזים ואנשי שמאל, מוטל בספק. ראשית, 
העלייה של המזרחים בפוליטיקה לא שמה קץ לרומינאנטיות הפוליטית האשכנזית. רוב 
מקבלי ההחלטות בדרג הארצי עודם אשכנזים, והם אלה הקובעים את סדר העדיפות 
הלאומי ללא התחשבות בצרכי המזרחים. הליכוד לא נקט מדיניות המקדמת את מצב 
המזרחים ואין לו מדיניות חברתית השונה מזו של העבודה. שנית, המזרחים לא הטביעו 
את חותמם על סדר־היום הלאומי ועל השיקולים בקביעת מדיניות. בכל מקרה, לא נכון 
יהיה לאפיין את התרבות הפוליטית המזרחית כלאומנית, קיצונית ואנטי־ ערבית, שכן 
זוהי תרבות לא־אידיאולוגית ופרגמאטית. שלישית, המזרחים מעדיפים את מחנה הליכוד 
משום שהם רואים בו, בצדק או שלא בצדק, אמצעי לניעות חברתית ולהשגת סטטוס, 
בעיניהם, העבודה אחראית למצוקתם, והיא מייצגת את האשכנזים הנהנים מסטטוס 
ומפריבילגיות והמתנהגים כהתנשאות ובזלזול כלפי המזרחים. ורביעית, בניגוד לדעה 
הרווחת בקרב השמאל האשכנזי על הלאומנות של המזרחים, הם מאמינים כי הליכוד 
מסוגל טוב יותר מהעבודה לנהל משא ומתן לשלום עם הערבים והם יתמכו בכל הסדר 
פשרה שהליכוד ישיג, כפי שאכן הוכיחה תמיכתם היציבה בשלום עם מצרים. אדרבא, 
נוכח המסרים הניציים והקיצוניים שהם מקבלים באופן קבוע מן הליכוד, הפרגמטיזם 
של המזרחים ראוי לציון. 3 י 

החפיפה בין הפיצול העדתי והפוליטי מגבירה את אי״הסובלנות העדתית. הסטריאוטיפ 
של המזרחים כנח שלים וכאי־ רציונליים מקבל חיזוק מהעימות של האשכנזים עם רוב 
המזרחים במחנה הפוליטי היריב, שלו הם מייחסים אי־סובלנות והתחפרות בעמדות. 


184 


סמי סמוחה 


בדומה לכך, הטינה שחשים המזרחים כלפי האשכנזים והסטריאוטיס של האשכנזים 
כליברלים "מזוייפים", אף הוא ניזון מהיריבות הפוליטית. 

פוטנציאל ההתלקחרת של הבעייה העדתית 

רבים סבורים כי באיטיות אך בהתמדה הולכת הכעייה העדתית ומיטשטשת כשסע בחברה 
הישראלית, ולכן אין היא מהווה בעייה חמורה במסגרת שאר חוליי הדמוקרטיה הישראלית. 
דעה רווחת זו נשענת על מספר ראיות: השילוב החברתי והתרבוסי מתקדם במהירות; 
תרבות ההמונים המשותפת הופכת את כל ילידי הארץ לרומים; הרשתות של חברים 
ושכנים נעשות יותר ויותר מעורבות; אחוז הנישואין המעורבים הגיע לכדי רבע מכלל 
הנישואין החדשים הנערכים מדי שנה; ההבדלים בשיעורי הפריון(ולכן גודל המשפחה 
בעתיד) השתוו; באופן כללי ישראלים מאותה רמה כלכלית־חברתית תושבים ומתנהגים 
בצורה דומה, ללא הבדל עדתי; בקרב המזרחים יש שיעורי ניעות חברתית ואינטרסים 
מעמדיים שונים; רבים מהם הצליחו בחברה הישראלית, אם כי קיומו של רובד עני גדול, 
המוריד את ממוצע ההישגים של המזרחים, מעיב על ההצלחה; אין שוס אפליה או דעה 
קדומה עדתית בעלת משמעות העלולה לעכב את הקידום של מזרחים בעלי מוטיבציה 
גבוהה, העובדים קשה ומשקיעים כקריירות ארוכות־טווח. השילוב העדתי נמצא בשלב 
מתקדם ברמות של המעמדות הבינוני, הבינוני־גבוה והאליטה. 

יתירה מכך, מנקודת ראות זו מודגשת העובדה כי המזרחים עצמם אינם חשים קיפוח 
עדתי, אינם כעלי זהות עדתית ואינם תומכים כתנועות וכרשימות עדתיות לבחירות. 
מימצאים מסקר מ־ 988 ! מראים עד כמה תלשה הזהות העדתית בישראל. הנשאלים 
היהודים התבקשו לציין לגבי כל אחת משמונה הזהויות הבאות אם היא חשובה או לא 
חשובה עבורם אישית: מגורים במולדת (ולא בפזורה), לאום, מעמד כלכלי־חברתי, 
שייכות לרוב (היהודי) או למיעוט (הערבי), אזרחות, דת, דתיות ועדה. הרוב הגדול של 
הנשאלים ראה את כל הזהויות בתשובות— פרט לזהות העדתית; רוב שבע מ־ 94% בנוגע 
לחיים במולדת עד ל־ 68.6% לגבי דתיות. רק מיעוט של 28.8% ( 32.6% מהמזרחים 
ו־ 26.4% מהאשכנזים) ציינו שעדה תשובה עבורם, כאשר הנשאלים נאלצו לבחור את 
שלוש הזהויות החשובות ביותר עבורם מתוך שמונה הזהויות, פחות מ־ 3% מקרב 
המזרחים או האשכנזים בתרו בעדה. 

ההשקפה המטעימה ירידה בעדתיות רואה את הרגיעה היחסית ביחסי העדות כמיבחן 
מוחלט של צידקתה. אין בארץ מהומות עדתיות הכרוכות באובדן רכוש ונפש. תנועות 
מחאה עדתיות היו קיצרות מועד ולא בדלניות במטרותיהן. שום ממשלה בישראל לא 
נפלה בשל מחלוקת עדתית. על־פי קני־מידה בינלאומיים השסע העדתי בישראל הוא 
מתון ובטול השפעה. 

אך למרות כל האיפיונים הללו נראה בי לבעייה העדתית כושר התלקחות מהיר והיא 
אינה מרפה מסדר היום הציבורי. מהומות ואדי סאליב ב־ 1959 , תנועת הפנתרים השחורים 
של 1971 , הנימה העדתית החריפה של מערכת הבחירות לכנסת נ־ו 198 , המחאה העדתית 
בעקבות פרשת אבו־חצירה בשנים 1984-85 , אי־השקט העדתי בליכוד במהלך מאבקו 
הכושל של דוד לוי להגעה לעמדת הנהגה בשנים 1991-93 , והפרשה הממושכת של 
השר דרעי מש"ס, אם להזכיר רק מספר הפרות של הרגיעה העדתית, גרמו הלם ופחד 
בציבור בעוצמה שהיתה ללא כל יחס להיקף הקטן של האירועים הללו. נראה שעוצמת 


שסעים מעמדיים, עדתיים ולאומיים ודמוקרטיה בישראל 


185 


המתח העדתי שמתחת לפני השטח היא הרבה יותר גבוהה ממה שניתן למצוא בסקרי 
דעת קהל או בשיגרת היומיום, 

בניגוד לתפיסות פופולריות מוטעות ולמרות השיפורים ביחסי העדות במרוצת השנים, 
הפוטנציאל של קונפליקט עדתי היה ונשאר ניכר משום שהאשכנזים ממשיכים לשמור 
על דומינאנטיות. הם ייסדו את התנועה הציונית כדי לפתור את הבעייה היהודית באירופה, 
הקימו את היישוב, עיצבו אח מוסדותיו ואת הנורמות שלו, ועמדו בראשו. העלייה 
ההמונית של המזרחים בשנות החמישים שינחה את המאזן הדמוגרפי ושחקה כמידה 
מסויימח את הדומינאנטיות האשכנזית. בכל זאת, המשקל המספרי המזרחי איננו יכול 
לערער את היסודות של החברה הישראלית שהונחו על־ידי האשכנזים ואשר ממשיכים 
להישען על עדיפותם התרבותית, הפוליטית והמעמדית. הדומינאנטיות של האשכנזים 
בישראל דובה לתיגבור מצד יהדות הפזורה האשכנזית כרובה, אשר בגישה הציונית 
מהווה עורף פוליטי וכלכלי ומאגר כוח אדם לישראל. 

שיכוך הביטויים של הקונפליקט הבין־עדתי הוא עצמו מדד של דומינאנטיות עדתית. 
השליטה האשכנזית במקורות הלגיטימציה והמשך הדה־לגיטימציה של מאבקים עדתיים 
מעכבים את ההתארגנות העדחית המזרחית. למרות שהמפלגות הגדולות עושות שימוש 
סמוי במסרים עדתיים לחיזוק נאמנויות מפלגתיות, הן נשלטות על-ידי אשכנזים ומדכאות 
את העדתיות כסוגייה פוליטית או כאידיאולוגיה לגיטימית. 

אי־השוויון העדתי גורם לקיפוח מתמיד של המזרחים. הרלבנטיות הפוליטית של 
אי־השוויון העדתי נובעת דווקא מן הפער בין ההסכמה הלאומית הרישמיה והמוצהרת 
השוללת אותו, לבין המשך קיומו והכישלון לחסלו. ריבוד עדתי ממוסד חושף את 
הכישלון של האידיאולוגיה הרישמית של מיזוג גלויות ושל הצעדים השונים שהמדינה 
נוקטת לצימצום הפער העדתי. המזרחים מרגישים קיפוח יחסי ועדים לאוזלת יד המערכת 
כמתן מענה לצרכיהם ובהשוואת מצבם לאלה של האשכנזים. אי־שוויון עדתי ממושך 
הוא בפוטנציה בסיס מוצק — ומוצדק ־—לאי־שביעות רצון, להתארגנות ולמאבק מצד 
המזרחים, אף בלי שהללו יעטו בהכרח אופי מתבדל או עדתי מובהק. מצב זה משתקף 
בכל התופעות של אי־שקט עדתי בעבר, וניתן לאבחנו גם בהצבעה עבור מחנה הליכוד. 

ההבטחות הלא־מוגשמות של שוויון ושילוב בין־עדתי, מצדיקות ומחזקות את 
הקובלנות של המזרחים, החשים בסתירה כואבת כין כוחם המספרי למעמדם הלא־ 
דומינאנטי. ההכרה שגורל המזרחים ילידי ישראל אינו שפיר יותר מגורלו של דור העולים 
המזרחים קונה לה אחיזה בקרבם ומהווה גורם מתסיס. הידיעה שמכל הקהילות המזרחיות 
והספרדיות בעולם היום, הישגיהם הבלכליים־חברתיים של המזרחים בישראל הם הנמוכים 
ביותר, אף מכה שורשים ומוסיפה לאי־הנחת שלהם. 


לארם 

האם היחסים בין יהודים וערבים בישראל, נתונים במשבר? האם הצביון היהודי־ציוני 
של המדינה עומד בסתירה עם משטר דמוקרטי? האם הערבים נהנים מזכויות אזרח 
מלאות, לרכות הזכות לחלוק על הרוב היהודי כנושאי הציונות והלאומיות הפלסטינית? 
האם יש לערבי□ סטטוס של מיעוט לאומי כעל זכויות קולקטיביות? האם הם יכולים 
להיצטרף למערכת הפוליטית ולהשתלב בה באופן משמעותי? 4 ' 


186 


סמי סמדחה 


המשבר ביחסי יהודים וערבים 

כראשית שנות התשעים נראה כי היחסים בין יהודים לערבים הגיעו למשבר, וכי דפוסי 
הדו־קיום, ששררו ביניהם עד 1967 , כבר אינם תופסים. דומה שהנחות־היסוד של השלטון 
ושל הציבור לגבי האזרחים הערבים בישראל הן: (א) שהם מיעוט עויין, שיש לפקח 
עליו; (ב) שעליהם להכיר תודה על הקידמה הרבה שנפלה בחלקם מאז 1948 ; (ג) שעליהם 
להסתפק בזכויות פרט ולא לתבוע מעמד של מיעוט לאומי; (י) שהם מהווים קבוצה 
ערבית חדשה, מובחנת ומנותקת מהעם הפלסטיני; (ה) שעליהם להשלים עס היותם 
מחוץ לצומתי הכוח וקבלת ההחלטות במדינה, 

בעוד שערביי ישראל דוחים הנחות אלה ורוצים לעצב מערכת יחסים חדשה בינם 
לבין המדינה והרוב היהודי, הרי היהודים בישראל חוששים מאי־יציבות ומאובדן שליטה 
כתוצאה מתזדה במעמד אזרתי ישראל הערבים. בשורשו של המשבר המתגלע ביחסי 
יהודים וערבים מונחת הסתירה המהותית בין המאפיינים הדמוקרטיים של ישראל לבין 
המאפיינים היהודיים־ציוניים שלה. דמוקרטיה וציונות הס שני עקרונות המנחים את 
החברה הישראלית—אך הם נוגדים זה את וה. את המחיר על המתח שבין עקרונות אלה 
נאלצים לשלם ערביי ישראל. 

המשבר הנוכחי ביחסי יהודים־ערבים התעצם החל ממחצית שנות השבעים, כאשר 
התבלטה ביתר שאת הסתירה בין העקרונות הדמוקרטיים לבין העקרונות הציוניים של 
המדינה. בדרך כלל מוצעים שני הסברים להתפתחות זו: (א) המתיחות בין יהודים 
לערבים החמירה בשל הקצנה ערבית. הקצנה זו היא תולדה של ההאצה הרבה במודרניזציה 
ובפלסטיניזציה שלהם מאז 1967 . מאז הולכת וגוברת עויינות הערכים למדינה. 
(ב) היהודים מתנגדים לכל שינוי ופשרה, ואחרי 1967 הפכו לדתיים יותר, ניציים יותר, 
לאומניים יותר וסובלניים פחות. עקב כך נעשתה ישראל למדינה פחות פתוחה, המתעלמת 
מתביעות סבירות של הערבים ליתר השתלבות ושוויון, 

הגם שיש שמץ של אמת בשני הסכרים אלה, שורשי המשכר טמונים במישור אחר. 
מודרניזציה ופלסטיניזציה הם רכיבים בתהליך מקיף יותר של פוליטיזציה. בתהליך זה 
געשו ערביי ישראל מודעים יותר למעמדם הנחות, בקיאים יותר בכללי היסוד של המערכת 
הפוליטית, ופעילים יותר במאבק לשינוייה. יש להדגיש'שתהליך זה לא גרם לערבים 
לרצות לפגוע במדינה או להינתק ממנה, אלא גרם להם דווקא לרצות לנסות לשפר את 
מצבם בתוכה. ככל שגברה בקירבם ההכרה שניגזר עליהם לחיות כמיעוט של קבע 
במדינה יהודית, כך הם נעשו נחושים יותר להאבק על מעמדם בתוכה. אין הם מוכנים 
עוד לקבל את הדפוסים הנוכחיים של דו־קיום עם רוב יתודי בנחיתות מתמדת, 

בדומה לכך, ההרעה ביחס היהודים לערבים אינה נובעת מהתגברות הלאומנות ותוסר 
הסובלנות של היהודים, אלא דווקא מהדמוקרטיזציה הגוברת של המדינה — בגבולות 
הקו הירוק— במהלך שנות השבעים והשמונים. עם המעבר של ישראל ממשטר נוקשה 
של מפלגה דומינאנטית אחת לשיטה פתוחה של פוליטיקה תחרותית, צצו על הבימה 
הפוליטית קבוצות מקופחות כדי לקדם את ענייניהן המיוחדים. ערביי ישראל נמנים עם 
קבוצות אלה. מצבם לא הורע, כאמור, עקב התגברות התרבות הפוליטית האחנוצנטרית 
והקיצונית בישראל, אלא בשל כך שהחרבות הפוליטית הישראלית אינה רגילה לתביעות 
קבוצתיות מסוג זה, אפילו לא מצד המזרחים, או, להבדיל, מצד הקבוצות מן המעמד 
הבינוני שתמכו בתנועת שינוי בבחירות 1977 . 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


שסעים מעמדיים, ערתיים ולאומיים ודמוקרטיה בישראל 


187 


למרות שישנה מחלוקת פנימית ניכרת הן בקרב הערבים והן בקרב היהודים באשר 
למעמדו של המיעוט הערבי, הרי רוב הערבים מחזיקים בעמדה המנוגדת לזו של רוב 
היהודים. בלב המחלוקת היהודית־ערבית מצויות ארבע תביעות לשינוי, המועלות על־ידי 
הערבים והנידחות על־ידי היהודים. להלן נדון בהן אחת לאחת. 

צביונה היהודי־ציוני של המדינה 

בעולם המערבי, ישראל היא מקרה ייחודי של דמוקרטיה אתנית יציבה (פרט למקרים 
ההולכים ומסתיימים של צפון אירלנד כ״יישות פרוטסטאנטית" ודרום אפריקה כ "מדינה 
לבנה"). דמוקרטיה אתנית היא מדינה דמוקרטית המדוהה עם אחת מקבוצות האוכלוסיה 
ונועדה לשרת אותה. הדומינאנטיות האתנית הממוסדת מתנגשת בהכרת עם דמוקרטיה 
פוליטית, המבוססת על עקרון השוויון כזכויות ובשירותים לכל האזרחים. ישראל סוטה 
באופן מובהק מהדגם המערבי של דמוקרטיה לא־אתנית (הן ליברלית — המושתתת על 
שוויון פוליטי בין אזרחים; והן קונסוציונאלית— ( 3 ח 0 ו 500121 ח 00 — המבוססת על 
שותפות בשלטון של קבוצות אתניות) בכך שהשליטה האתנית(היהודית־ציונית) ממוסדת 
במדינה. 

צביונה האתני של ישראל ברור כיום לכל. המדינה מצהירה על עצמה במולדתו של 
העם היהודי. השפה השלטת היא עברית, ומעמד הערבית נחות. מוסדותיה של המדינה, 
חגיה הרישמיים, סמליה וגיבוריה הלאומיים — כולם יהודיים בלבד. קיים בה חוק שבות 
המקנה אזרחות מיידית ובלתי־מותנית לעולים יהודים, אך מונע את דכות השיבה מהפליטים 
הפלסטינים. הסוכנות היהודית והקרן הקיימת לישראל נהנות ממעמד מיוחד במדינה, 
למרות שהמטרה הרישמיח המוצהרת של מדיניותן הסוציאלית, הקרקעית וה התיישבותית 
היא קידום האינטרסים של היהודים בלבד, זאת ועוד, שיקול חשוב כמדיניות החוץ של 
ישראל הוא שלומם, רווחתם ותרבותם היהודית של יהודי התפוצות. העדיפות של היהודים 
בישראל מתבטאת בדרכים רבות ושונות, והם מעתיינים. כרובם, לשמר מצב זה שבו 
המדינה מגדירה את עצמה כיהודית וכציונית, 

ערביי ישראל מכירים בישראל כמדינה ומקבלים את שלמותה הטריטוריאלית, ויהד 
עם זאת דוחים את צביונה האתני. גישה זו ניכרת בכל המפלגות שרוב פעיליהן ומצביעיהן 
ערכים: המפלגה הדמוקרטית הערבית, המפלגה הקומוניסטית והרשימה המתקדמת 
לשלום. לפי סקר דעת קהל. שנערך בקרב ערביי ישראל כ־ 1988 , רק 3.5% ! מהערבים 
שוללים את עצם זכות הקיום של ישראל, כעוד ש־ 63.1% מתנגדים לזכות קיומה כמדינה 
יהודית־ציונית. נוסף לכך, 91.9% מהמשיבים לא הסכימו לראות בישראל מולדת ליהודים 
בלבד, ורובם חשבו שהיא מולדת משותפת ליהודים ולערבים; 82.6% התנגדו לרעיון 
שישראל צריכה לשמור על רוב יהודי; 71.9% (במשאל שנערך ב־ 1985 ) צידדו בביטול 
חוק השבות; ו־ 67% סברו כי אין הערכים יכולים להיות אזרחים שווים במדינה יהודית־ 
ציונית ואין הם יכולים להזדהות עמה. לשאלה ישירה הנוגעת לציתות, 70% ראו בה 
תנועה גזענית; וכתשובה לשאלה אחרת, 1% הגדירו את עצמם כציונים, 52.1% כלא־ציונים 
ו־ 47.1% כאנטי־ציונים. שיעור אלה שהגדירו את עצמם כלא־ציונים וכאנטי־ציונים היה 
גבוה בצורה ניכרת בקרב האוכלוסיה המוסלמית הלא־בדווית, המהווה את רוב ערביי 
ישראל.* , 

מנקודת מבט יהודית, דחיית הציתות כאידיאולוגיה וכדפוס המעצב את המדינה, כמוה 
כשלילת המדינה עצמה. היהודים, הרוצים בישראל כמדינה יהודית־ציונית ולא כמדינה 


188 


סמי סמוחה 


ככל מדינה מערבית, דוחים מכל וכל, או אינם מבינים, את האבחנה בין השלמה עם 
קיום המדינה לבין שלילת הצביון האתני שלה. ערבים המטילים ספק כזכות הקיום של 
ישראל כישות יהודית־ ציונית— אך מכבדים את שלמותה הפוליטית והטריטוריאלית— 
נתפסים לפיכך כגורם עדין וחתרני. 

זכויות הפרט 

זכויות האזרח של הפרט הערבי מצומצמות מאלה של היהודי בשני מובנים: זכות הערבים 
לחלוק על הקונסנזוס מוכרת פחות, ונגישותם להזדמנויות ולמשאבים מוגבלת בהרבה. 
במדינות דמוקרטיות מערביות שמורה זכות היסוד של כל מיעוט לא להסכים עם דעה 
הרוב, אך ישראל היהודית איננה מכבדת כראוי את זכותם של ערביי ישראל להתנגד 
לציונות ולתמוך בלאומיות הפלסטינית. זאת ועוד; בשל התנגדות המיעוט לעמדת הרוב, 
יהודים רבים מטילים ספק בנאמנות הערבים למדינה ובשל כך תומכים בהטלת הגבלות 
עליהם. 

התנגדות הערבים לעמדת הרוב היהודי בנושא הציונות והלאומיות הפלסטינית נחשבת 
לא רק כבלתי לגיטימית אלא גס כבלתי חוקית במידה מסויימת. אומנם החוק אינו אוסר 
התנגדות פומבית לציונות, אך לבחירות לכנסת לא יכולה להתייצב רשימה השוללת את 
הגדרת ישראל כמולדתו של העם היהודי. עד 1985 נהנו הערבים מאי־בהירות בתחיקה 
בשאלה זו, אך הפירצה בחוק נסתמה בתיקון לחוק הבחירות שאושר ככנסת ב־ 31.7.1985 . 
על פי תיקון זה, ועדת הבחירות המרכזית אינה מאשרת השתתפות בבחירות לכנסת של 
רשימה המסיתה לגזענות, מתנגדת לדמוקרטיה, או שוללת את הגדרת ישראל כמדינתו 
של העם היהודי. הקביעה כי ישראל היא מדינתו של העם היהודי, ולא מדינת כל תושביה 
(יהודים כערבים), מקנה לערביי ישראל מעמד של זרים, שלמעשה אינם שייכים למדינה 
שהם אזרחיה ותושביה הקבועים. יתרה מזו, תיקון זה לחוק הופך את צביונה היהודי־ציוני 
של המדינה לעובדה חוקית מוצהרת ומוגמרת, שאיננה ניתנת לעירעור. הזכות הדמוקרטית 
הבסיסית שלא להסכים עם דעת הרוב היא לפיכך מצומצמת בעליל בישראל: היא שוללת 
את הזכות לנסות לשנות את צביון המדינה באמצעים פרלמנטאריים דמוקרטיים. יש 
בהגבלה זו משוס הרחבה של האיסור, המובן יותר, לשלול את שלמותה הטריטוריאלית 
והפוליטית של המדינה (בית המשפט העליון בדונו בעניין פירש בצורה גורפת את הסעיף 
בחוק המחייב הכרה כישראל כמדינתו של העם היהודי, אך אישר, מחמת ספק עובדתי, 
ברוב של 3:2 את השתתפות הרשימה המתקדמת לשלום בבחירות). 

ערביי ישראל חלוקים עמוקות עם היהודים בנוגע ללאומיות הפלסטינית. הסולידריות 
שלהם עם שאר חלקי העם הפלסטיני היא עמוקה ביותר. רובם סבור כי פתרון הולם 
לסכסוך הערכי־ישראלי חייב להתבסס על היסודות הבאים: נסיגה ישראלית לגבולות 
שקדמו למלחמת ששת־הימים; חלוקה מחדש של ירושלים; משא ומתן ישיר עם ארגון 
שיחדור פלסטין(אש״ף); הקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה, לצד 
ישראל; והכרה בוכות הפליטים הפלסטינים הערביים לבחור בין שיבה לבתיהם או, 
לחליפין, קבלת פיצויים נאותים. ערביי ישראל מביעים את תמיכתם בעניין הפלסטיני 
בהפגנות ובשכיחות כלליות, אך אמם משתתפים באינתיפאדה, זיקתם החזקה ללאומיות 
הפלסטינית מתבטאת בהזדהותם בפלסטינים, כערבים פלסטינים, או כישראלים פלסטינים 
( 66.8% מהערבים בסקר משנת 1988 בחרו בזהויות אלה). עתה, משהחלו להיות מודעים 
יותר להיסטוריה הפלסטינית שלהם, למורשתם, לספרוחם ולדתם האסלאמית, רוצים 


ץ<ן 00 191131 □ 1 > 1.1111116 


שסעים מעמדיים. עדתיים ולאומיים ודמוקרטיה בישראל 


9 א 1 


ערביי ישראל שהמדינה תכיר בתרבותם הפלסטינית כחלק מהתרכות הלאומית של המדינה, 
וכייסוד בלתי־נפרד מתוכנית הלימודים בבתי־ הספר הערביים והיהודיים כאחד. 

השלטון הישראלי והציבור היהודי רואים, כדרך כלל, את הלאומיות הפלסטינית 
כמנוגדת למהות של ישראל וכאיום על עצם קיומה של המדינה היהודית. תביעת ערביי 
ישראל להכרה בוכות הפלסטינים להגדרה עצמית נתפסת כהבעת התנגדות לתביעה 
היהודית לבלעדיות לכל שיטחה של ארץ ישראל. תמיכת ערביי ישראל כאש״ף נתפסת 
כתמיכה בטרור ובניהול מאבק לחיסול מדינת ישראל, כפי שנקבע במפורש באמנה 
הפלסטינית. יתרה מדו, מנקודת מבט יהודית, הקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית 
וברצועת עזה נתפסת כצעד באסטרטגיה ארוכת טווח("תורת שלבים") שתכליתה הסופית 
היא הכחדת מדינת היהודים. תמיכת ערביי ישראל בפתרון הסכסוך בדרך של שתי מדינות 
לשני עמים, נתפסת כחוסר נאמנות. תפיסות אלה גורמות למעשה לדה־לגיטימציה של 
עמדת המיעוט בנושא מרכזי לחייו ולמניעה מראש של דיון דמוקרטי בתביעותיו. החשש 
היהודי מכוונות הערבים משתקף לא רק במשאלי דעת קהל אלא אף במדיניות הרישמית 
של ישראל ובתחיקה. כיוון שאש״ף מוגדר כארגון טרור, כל גילוי פומבי של הזדהות 
עימו אסור ובר־ענישה (למשל, הגפת דגל פלסטין המזוהה עם אש״ף נחשבת עבירה 
פלילית; עד 993 ! היה גם איסור בחוק על מפגשים עם נציגי אש"ף>. 

חרויות האזרח של הערכים אינן מכובדות כיאות מכמה סיבות. הסיבה הראשונה, 
והחשובה מכולן, היא העדר חוקה או חוק וכויות יסוד; בשל כך חסרים ערביי ישראל 
בסיס חוקי בלתי־תלוי במאבקם נגד אפליה. שנית, כל עוד ישראל נתונה חוקית כמצב 
חירום תמידי, נעשה שימוש מופרז ושימוש לרעה כתקנות לשעת חירום. כיוון שהמדינה 
רואה בערבים סיכון בטחוני חקנות אלה מופעלות בעיקר נגדם, שלישית, יש בפירוש 
ובמימוש בפועל של אופיה היהודי־ציוני של המדינה משום אפליה כלפי הערבים. 
ורביעית, לא זו בלבד שדעת הקהל היהודית תומכת בהטלת הגבלות על הערבים, היא 
אף דורשת יחס של העדפה ליהודים. לצירוף כל הסיבות הללו יש השפעה עצומה, וכל 
אחת מהן כשלעצמה מספקת כדי להוריד את ערביי ישראל למדרגת אזרחים מדרגה 
שנייה. 

בחינה ביקורתית של חוקי המדינה ותקנותיה, שערך קרצ׳מר ( 1990 , זסח!./ 01 ־ 1 £), 
מגלה אפליה משמעותית כנגד ערביי ישראל, למרות העיקרון של שוויון בפני החוק 
השורר בישראל. למעשה, נגרמה סטייה של ממש מעיקרון זה במעמד המיוחד שהוענק 
בחוק לסוכנות היהודית ולקרן הקיימת לישראל, שני גופים הממלאים תפקידים מעין 
ממלכתיים, כגון תיכנון ומימון יישובים כפריים חדשים, תמיכה במוסדות תרבות, מחן 
שירותים לקשישים ולנזקקים ופיתוח קרקעות והחכרתן. כפי שמפורש בתקנונים שלהם, 
השירותים של מוסדות מרכזיים אלה מיועדים ליהודים בלבד. בה ־בעת מונע השלטון 
ממוסדות לגיוס כספים של הערבים לערוך מגביות בחוץ לארץ, כדוגמת המגבית היהודית 
המאוחדת. זאת בנימוק שחלק מהכנסות אלה עלול להתקבל מארגוני טרור. האפליה 
מתבטאת גם בעובדה שחוק מתן שירותי דת מחייב הענקת כספים ציבוריים לשירותי 
הדת היהודית בלבד. 

יחד עס זאת, האפליה נגד ערכים נעשית בעיקרה כדרכים עקיפות. כך, למשל, השימוש 
המפלה הנרחב בשירות הצבאי כקנה מידה לחלוקת הטבות בולט במיוחד, שהרי רוב 
היהודים משרתים כצבא בעוד שרוב הערבים אינם משרתים. הגם שאין בכך פסול שמדינה 
מעניקה הטבות מסויימות לחייליה לאחר שיחרורם, הרי בישראל נעשה שימוש כוללני 


190 


סמי סמוחה 


בהטבות אלה (תוספת מיוחדת לקיצבאות הביטוח הלאומי למשפחות מרובות ילדים, 
הטבה כתנאי משכנתאות לדיור וכיו״ב) ולכן מניעתן מערבים היא בעליל בגדר אפליה. 
הקצאה מפלה של מקורות ושירותים מצד משרדי הממשלה היא נוהג רווח. הסובסידיה 
לנפש שמקבלות המועצות המקומיות הערביות ממשרד הפנים מגיעה רק לשליש מזו 
שמקבלות המועצות המקומיות היהודיות (אלחאג׳ ורוזנפלד, 1990 ). להוציא מקרים 
בודדים, אין ערביי ישראל נכללים בפרוייקטים שנועדו לסגירת הפערים העדתיים 
והחברתיים בישראל, למרות שהם היו עשויים להיות זכאים להם לפי קני מידה אוניברסליים 
של ניזקקות. פרוייקטים אלה כוללים הנחות מס ליישובי היתוה לשס עידוד השקעות 
הדן ומשיכת תושבים חדשים, תוכניות רבות להעשרת ההשכלה והתרבות ופרוייקט שיקום 
השכונות. הקיפוח מסוג זה צומצם במידת־מה על ידי ממשלת העבודה לאחר בחירות 
1992 . 

גס השימוש בשיקולים בטחודים כרי להגביל את חרויותיהם של הערבים נפוץ 
בישראל. מדי פעם בפעם מפעילים השלטונות תקנות לשעת חירום כנגד הערבים כדי 
להגביל את חופש התנועה שלהם, לעצור "חשודים", למנוע התאגדויות ולאסור פירסומים 
בערבית. ערבים מסויימים אפילו לא קיבלו "הכשר"(בטחוני) לעבוד כמורים במערכת 
החינוך הממלכתית. ערביי ישראל נשפטים לעתים קרובות בבתי משפט צבאיים, שעה 
שעל אותו סוג של עבירות בטחוניות יהודים נשפטים בבתי דין אזרחיים (חברי המחתרת 
היהודית, למשל). השלטונות מטפלים לעתים קרובות במחלוקת פוליטית לגיטימית כאילו 
היחה מעשה חתרנות. למרות שאיננה מהווה איום ברור ומיידי על בטחון המדינה. 
לדוגמה: בשנת 1980 אסרו השלטונות על כינוס "קונגרס ההמונים הערביים" בנצרת, 
שתוכנן באורח גלוי ופומבי, בטענה כי הדיונים בו עלולים ליצור זיקה לאש״ף. 

הציבור היהודי אתנוצנטדי אפילו יותר מן המחוקקים, קובעי המדיניות ואנשי המינהל 
היהודים. בסקר שנערך בשנת 1988 , השיבו 73.8% מהיהודים שיש להעדיף יהודים על 
ערבים, 42.8% תמכו במניעת זכותם של ערביי ישראל להצביע בבחירות, ו־ 44,8% היו 
בער הוצאת המפלגה הקומוניסטית (המיוצגת בכנסת מאז 1948 ) אל מחוץ לחוק. נוסף 
לכך, הסכימו 39.9% מהמשיבים היהודים שעל ישראל לחפש כל דרך לעודד את הערבים 
לעזוב את הארץ, 36.9% הסתייגו ממדיניות וו ורק 23.2% התנגדו לה. 

לא פחות מכך מרשים המימצא ש־ 74.8% מבין היהודים שנשאלו לא הביעו נכונות 
לעבוד תחת ממונה ערבי. עמדות אלה הן חלק ממיכלול רחב יותר של עמדות הרואות 
את הערבי כבלתי מהימן, אזרח מדרגה שנייה, ודר שאינו רצוי כל כך במדינה היהודית. 
לאור עמדות כאלה אין פלא כי אפליה כלפי ערכים היא מעשה של יום־יום. אפליה כזו 
נפוצה בעיקר בחברות המקבלות עובדים לתפקידי צווארון לבן,׳ בהשכרת דירות למגורים, 
או במוסדות האוכפים את החוק. 

רוב היהודים אינם רואים באפליה לרעה של הערבים בעייה, שכן לדעתם זהו תוצר 
לוואי של העדפה מוצדקת לטובה של יהודים במדינה יהודית. יתרה מזו, מרבית היהודים 
סבורים כי הערבים אינם ובאים לוכויות שוות משום שאין הם ממלאים חובות שוות, 
באופן מיוחד חובת השירות בצבא. לבסוף, כל עוד רוב היהודים ימשיכו לראות בערבים 
גייס חמישי בכוח, ימשיכו כל ההגבלות הנוכחיות המוטלות על הערבים להיתפס כבלתי־ 
נמנעות ואפילו כמוצדקות. 


שסעים מעמדיים, עדתיים ולאומיים ודמוקרטיה כישראל 


191 


מעמד של מיעוט לאומי 

ערביי ישראל הם מיעוט אתני ולאומי כאחד, כמדינה דמוקרטית מתוקנת הם היו נהנים 
הן מזכויות פרט כאזרחים, והן מזכויות קיבוציות מיוחדות כבני מיעוט מובחן, הערבים 
בישראל נהנים אומנם ממעמד של מיעוט אתני, אך אין הם מקבלים וכויות לאומיות. 

המדינה מכירה בערבים כמיעוט דתי, לשוני ותרבותי. הערכים מאורגנים, כמו היהודים, 
כעדה דתית, המסדירה בעצמה את בל ענייני האישות של חבריה. המוסלמים, הנוצרים 
והדרוזים נהנים מחופש פולחן ומקבלים מימון חלקי מן הממשלה לשירותי הדת שלהם, 
אך מעמדה של העדה המוסלמית איננו שווה למעמדה של העדה היהודית השלטת. כך, 
למשל, חסרים המוסלמים מוסדות מסויימים כמו בית דין עליון שרעי, מועצות דתיות 
מקומיות, סמינרים או קולג׳ים דתיים להכשרת אנשי דת ואין להם שליטה על נכסי 
הוואקף המוסלמי. 6 ' התביעות לתיקון מצב זה הופכות לתקיפות יותר ויותר ככל שהתודעה 
האיסלאמית והפונדמנטאליזם האיסלאמי מתפשטים והולכים בקרב ערביי ישראל. 

לפי החוק הישראלי זכאים הערבים לבתי־ספר משלהם ולערוצי רדיו וטלוויזיה בערבית 
במימון המדינה. יתרה מזו, במגעים עם גופים רישמיים כמו בתי משפט ומשרדי ממשלה, 
רשאים הערבים הישראלים להשתמש בערבית. לעומת זאת, ברשות הרבים, ובמיוחד 
בשילוט של שמות יישובים ורחובות, כמעט ולא נעשה שימוש בערבית. השפה הערבית 
גם איננה נילמדת כשפת חובה כבתי־הספר היהודיים, וזאת לעומת הוראת השפה העברית 
כשפת חובה בכל בתי־הספר הערביים. למרות זאת, מראה הציבור היהודי נכונות רבה 
לקדם את השימוש בערבית. בעוד 83.4% מהמשיבים היהודים, בסקר משנת 1985 , תמכו 
בהמשך הדומינאנטיוח של השפה העברית במוסדות המדינה, 48.2% סברו שיש לחייב 
את השימוש בערבית בשלטי רחובות ויישובים, ו־ 50.4% אף הרחיקו לבת והסכימו 
להשוואת מעמד הערבית בכתי־ספר יהודיים למעמד האנגלית—גם אם החלטה כזו 
תחייב קיצוץ של שעות לימוד במקצועות אחרים. מגמות חיוביות אלה כלפי הערבית 
היו אף בולטות יותר בקרב מידגם מיוחד של מנהיגי ציבור שניכללו בסקר 1985 . 

הערבים מתפקדים היטב כמיעוט תרבותי. הרמה הגבוהה של שימור תרבותי בקרב 
ערביי ישראל נובעת מכמה סיבות: (א) הזכות להפעיל מערכת חינוך ערבית נפרדת 
במימון המרינה; (ב> החופש לשמר את תרבותם ולטפחה, וכן האפשרות לקיים קישרי 
תרבות עם שאר הפלסטינים ועם העולם הערבי בכלל; (ג) ריכוז גיאוגרפי־תרבותי( 90% 
מערביי ישראל חייט בגליל, במשולש ובצפון הנגב). בשל כך הפכו ערביי ישראל למיעוט 
דו־תרכותי, אך לא מוטמע: הם אימצו כמה מדפוסי החרבות הישראלית לצד, ולא כמקום, 
תרבותם הערבית. למרות זאת, תרבות ערביי ישראל אינה נחשבת כחלק מן המורשת 
הלאומית, אלא כתרבות נפרדת של מיעוט, ואפילו כנחותה. 

יש הסכמה לאומית שיש לשמר את מעמד הערבים כמיעוט לא־מוטמע, כשם שיש 
לשמר את מעמד היהודים כרוב לא־סוטמע. כל עוד מדינת ישראל היא מדינה יהודית־ 
ציונית, יש ליהודים אינטרס משוריין להשאיר את האוכלוסיה הערבית בסטטוס של 
מיעוט אתני, זאת כדי לצמצם את סכנת ההתבוללות ונישואי התערובת וכדי למנוע את 
הפיכת ישראל לחברה פלוראליסטית ופתוחה באמת. 

שלילת מעמדם של ערביי ישראל כמיעוט לאומי ערכי־ פלסטיני(להבדיל ממעמד של 
מיעוט אתני) הוא לב הבעייה. בהיותם חלק הן מהאומה הערבית והן מהעם הפלסטיני, 
זכאים ערביי ישראל למעמד של מיעוט לאומי, אך זה לא ניתן להם. בה בעת אין הם 


192 


סמי סמוחה 


חלק מהעם היהודי ולא חלק מהאומה הישראלית (שאיננה קיימת). אם הם חלק מהעם 
הפלסטיני ואינם שייכים לעם היהודי בישראל, מדוע אין מדינת ישראל מכירה בהם 
כמיעוט לאומי? הסיבה לכך פשוטה: הכרה כזו תחייב מעין אישור לזכותם של ערביי 
ישראל לביטויים מסויימים של הגדרה עצמית, ולכך מתנגדים היהודים בשל מספר סיבות. 
ראשית, היהודים חשים כי הענקת זכויות לאומיות לערבים תבטל את הבלעדיות של 
תביעת היהודים לארץ ישראל. שנית, בעיני יהודים רבים הכרה בערביי ישראל כמיעוט 
לאומי פלסטיני־ישראלי, היא הכרה כנוכחות האיייב בתוך הארץ, העלולה רק לדרבן 
פעילות עויינת. שלישית, היהודים חוששים מן הנטיה של מיעוטים לאומיים לדרוש 
אוטונומיה טריטוריאלית ואפילו היפרדות מהמדינה. החשש מתביעה להיבדלות גדול 
ביותר משום שמרבית השטח שבו חיים היום ערביי ישראל ניכלל בתחום המרינה הערבית 
(פלסטין) שעמדה לקום לפי החלטת החלוקה של האו״ם משנת 1947 , שטח שנכבש 
וסופח על ידי ישראל כמלחמת העצמאות. 

בחששם מפני תגובות עדינות מצד היהודים, נוהגים ערביי ישראל מישנה זהירות 
במאבקם להשגת מעמד של מיעוט לאומי פלסטיני. 7 ' רובם איבדו כל שאיפה או רצון 
לפרוש מהמדינה ולהסתפח למדינה פלסטינית לכשתקום. בסקר שנערך בשנת 1988 , 
הסכימו 60% מהמשיבים הערבים לקביעה שעל הגליל והמשולש להישאר חלק בלתי־נפרד 
מישראל, כנגד 40% שלא הסכימו לכך. הרצון לפרוש חלש גם משום שאיננו יעד של 
שום גוף פוליטי ערבי ומשום שיש הסכמה מלאה בקרב היהודים והקהילה הבינלאומית 
שהשטחים האמורים הם ישראליים ללא מחלוקת. 

הארגונים הפוליטיים הערביים נימנעים גם מלתבוע מפורשות אוטונומיה. נראה 
שבנושא זה לא עוצבה כל מדיניות, ואולי שורר לגביו ערפל מכוון כדי לא להרגיז את 
השלטונות. עם זאת, מאז אמצע שנות השבעים הקימו ערביי ישראל מוסדות בלתי־תלויים 
משלהם. נוסף להקמת מספר לא מבוטל של ארגונים עצמאיים המשרתים אותם, הם 
תובעים הכרה רישמית בארגוניהם כגופים מייצגים. ארגונים אלה צצו ככל תחום כמעט, 
כולל קרקע, חינוך, שלטון מקומי, רווחה ובריאות. כך, למשל, קם ועד סטודנטים ערביים 
בכל אוניברסיטה בישראל, ואפילו הוקם "הארגון הארצי של הסטודנטים הערכיים". 
מנהיגי היישובים הערביים ייסדו את "הוועד הארצי של ראשי המועצות המקומיות 
הערביות" שיש לו עוצמה רכה. התגובה האחידה מצד היהודים היתה אי־הררה רישמית 
בגופים אלה, תוך נכונות להידבר איתם מדי פעם באופן לא רישמי. הערבים גם הצליחו 
להקים את הרשימה המתקדמת לשלום, את המפלגה הדמוקרטית הערכית, ואת התנועה 
האיסלאמית. בנוסף לתפיסת השליטה במפלגה הקומוניסטית, והצליחו להפעילם כגופים 
פוליטיים ערביים לקידום המטרות של ערביי ישראל ושל העם הפלסטיני. 

דעת הקהל הערבית תומכת במתן אוטונומיה למוסדות ערביים. בסקר שנערך בשנת 
1985 , למשל, הסכים הרוב ( 65% ) לקביעה, כי על הערבים להתארגן באופן עצמאי, 
בדומה ליהודים הדתיים, כדי לקדם את האינטרסים החיוניים שלהם. במקביל לכך, 71.5% 
מהערבים חשבו שהם צריכים לשלוט במערכת החינוך הערבית. רוב מוחץ תמך בהקמת 
מוסדות עצמאיים ערביים: 85.3% היו בעד הקמת איגודים מקצועיים ערביים, 86.1% 
בעד ייסוד עיתונות ערבית בלתי תלויה, ו־ 88.1% תמכו בהקמת אוניברסיטה ערבית. עם 
זאת, המשיבים היו חלוקים בשאלת שלטון עצמי ערכי בגליל ובמשולש: 34.1% צידדו 
בשלטון עצמי, ואילו 35.1% הסתייגו ו־ 30.9% התנגדו. מאידך גיסא, מרבית היהודים 
מתנגדים לאוטונומיה מוסדית ערכית. לדוגמה, בסקר האמור רק 24.7% מהיהודים הסכימו 


ץק 00 191131 □ 1 ) 11111116 


שסעים מעמדיים, עדתיים ולאומיים ודמוקרטיה כישראל 193 

לרעיון של איגודים מקצועיים ערביים, רק 23.4% תמכו בעיתונות ערבית בלתי־תלויה 
ורק 25.9% חייכו הקמת אוניברסיטה ערבית. 

השתתפות פעילה בפוליטיקה 

במבט ראשון נראה כאילו ערביי ישראל משולבים היטב בפוליטיקה הישראלית. בבחירות 
לכנסת כ־ 1992 הגיע שיעור השתתפותם ל־ 70% , לעומת 79% בקרב היהודים, ובבחירות 
להסתדרות הכללית ב* 1989 היה שיעור השתתפותם 58% , לעומת 55% בקרב היהודים. 
בבחירות לכנסת ב־ 1992 ניתנו 47% מקולות הערבים למפלגות ערביות ו־ 53% למפלגות 
יהודיות; למסה זו נבחרו שמונה חברים ערבים. ערביי ישראל מקיימים רשת רחבה של 
תנועות וארגונים פוליטיים עצמאייס המייצגים אותם ונאבקים למען האינטרסים שלהם. 
יתרה מזאת, ערביי ישראל נוטלים חלק בפוליטיקה החוץ־פרלמנטרית בדרך של עצרות, 
הפגנות ושביתות כלליות כדי לקדם את ענייני השלום והשווי